כוחו של הרגל.
"ניצחת אותי!" הודיתי בתבוסה. דמעות צורבות ונכלמות זורמות על לחיי, הסרעפת שורפת ומכווצת כולה וכל הווייתי שבורה לרסיסים.
"צדקת. אין לי כח יותר. זה גדול עלי. לא יכול להתמודד עם הכל ביחד. זה יותר מדי. צריך לוותר על משהו, לא ככה? זה מה שאת תמיד אומרת לי, שאני צריך לוותר. לוותר למישהו, על משהו, לעצמי..." הלב נחמץ עם כל דפיקה, מתכווץ בכאב עם כל מילה.
"עכשיו את שותקת? שיגעת לי את השכל בחודשים האחרונים! מה לא עשית כדי שאכנע לך! שעות טחנת לי בראש - 'תוותר, תוותר! מה אתה צריך את זה? אתה יודע שממילא תשבר בסוף. הרי זה מה שאתה יודע לעשות הכי טוב. לוותר. להישבר, להתאכזב ולאכזב. זאת הדוגמא שקיבלת כל החיים, אז למה שתנסה משהו אחר? תעשה את מה שאתה הכי טוב בו.' - המנטרות הקבועות שלך." החזה נסדק עם כל שאיפה, הגרון ניחר בכל נשיפה.
"אז את צודקת. בסדר. אני מוכן לוותר. על מה? על מה את רוצה שאוותר?" הבטן יודעת. התחושה שבפנים כבר יודעת הכל.
"על הכל? לוותר על הכל? אין לך רחמים, מה? למה את עושה לי את זה? למה המחיר חייב להיות כל-כך גבוה?" מסתכל עליה ביאוש.
"אני לא מוכן יותר לוותר על הכל! את שומעת אותי?! אני גם לא יכול..." מתבייש להגיד לה את זה בקול רם.
"אני יודע שזה מאכזב אותך," אני לוחש לה בפחד, "אל תכעסי עלי בבקשה, אני פשוט לא יכול יותר לוותר על הכל. יותר מדי פעמים עשיתי את זה - וזה לא היה לי טוב. חוץ מזה, על עצמי אני לא יכול לוותר יותר. לא אחרי כל מה שעברתי, אז אני ממש מתחנן אליך, אל תבקשי את זה ממני!" עכשיו דמעות של תחינה זולגות, כורע על ברכיי לפניה, מקווה שתסלח לי.
"בבקשה! כל דבר אחר, רק לא לוותר על עצמי!" נאחז בשולי חולצתה, נאבק על עצמי לראשונה בחיי. היא מהנהנת.
"תודה! תודה!" הקלה דולפת מבין ריסיי. "אני לא יודע איך להודות לך. אני יודע, אני יודע. את עדיין מתעקשת שאוותר על משהו. בסדר. אני מוכן. רק תנקבי את המחיר שלך. כל עוד אני לא צריך לוותר על עצמי ועל הדרך שלי - כל תשלום אחר הוא בר ביצוע." אני מתמוגג כולי, מנגב באושר את הרטיבות.
"לוותר על מה??? את רוצה שאוותר על האהבה שלי??? ל... ל... למה דווקא על זה?" המחנק נתקע בגרון. על זה לא חשבתי.
"אבל עד שסוף-סוף מצאתי אותה. כבר לוותר עליה? היא הרי הגיעה בלי שתכננתי, כמו שתמיד חלמתי. התחילה מידידות נפש אמיתית וצמחה לאהבה גדולה. נכון, נכון. את צודקת, שוב. אני אמרתי שאין לי מקום לאהבה בחיי ושאני לא יכול להכניס אף אחת פנימה כרגע לתוך המבצר שלי. את צודקת. אין לי מה להגיד. אני לא מכחיש דבר, אבל הנה זה הגיע. הכי אמיתי שיש. הכי שלם ונכון שהיה לי אי פעם! דווקא על זה לוותר? אין משהו אחר לוותר עליו?" גוש של חשש מחליק לאיטו בקנה הבליעה, מאיים להיתקע ולעצור את תהליכי העיכול.
"את לא מוותרת. כן. נכון. על זה הכי קל לוותר. זה הכי חדש כרגע. עוד לא קשרנו חיים, עוד לא שילבנו כוונות ורצונות, אז אפשר באמת לוותר על זה..." הגוש עולה בחזרה לגרון, חומצתי וצורב, העיניים שוב נוצצות.
"את צודקת. עם זה אני יכול לחיות. אני אוותר עליה והכל יחזור לסורו. הרגשות לא יכבידו עלי, הצורך להיות איתה לא יעיק על מחסני הרגש הריקים שלי. זה עדיף על הציפייה הארוכה למפגשים, עדיף על המפגשים הקצרים והחטופים, עדיף על תחושת המחסור הנוראית, בכל פעם שאני צריך אותה - והיא לא יכולה להיות שם בשבילי. זה בהחלט עדיף על התחושה שאני מכביד עליה עם הבקשות שלי, שכל יומיים אני מקטר לה את תסכוליי. זה גם מכביד עלי. טוב, שכנעת אותי. באמת אין לי מקום וזמן לזה. הרי אני צריך את כל האנרגיות האלה בשבילי. אפשר לוותר על אהבה. ברור, ברור. איך לא ראיתי את זה קודם. מזל שאת פה להראות לי את זה. להזכיר לי מה אני יודע לעשות הכי טוב. ברור שהיא תתאכזב מזה. היא הרי ביקשה שלא אוותר ולא אתייאש, אבל היא חדשה בשטח. לא כמוך. את מכירה אותי הכי טוב. הזהרתי אותה, שאת תנצחי אותנו בסוף ותצליחי לגבות ממני את המחיר גם הפעם. היא נמצאת כאן שלושה חודשים, את נמצאת כאן ארבעים שנה כמעט! איך אפשר להשוות?! היא חושבת שבשלושה חודשים אצליח לשנות את ההרגל הכי 'טוב' שלי? ולמרות שהיא אמרה לי המון פעמים, שאני לא מאכזב אותה וכמעט האמנתי לה והתחלתי לחשוב שאיתה אולי באמת אצליח להשתחרר ממך, אבל..." אמרתי יותר מדי. אימאל'ה, איזה פחד!
"לא, לא! את לא מבינה! לא התכוונתי לוותר עליך - מה פתאום!! איך יכולת לחשוב על דבר כזה? איך אני אסתדר בלעדיך? אז היו לי כמה הצלחות קטנות, הגעתי לכמה הישגים בלי ששמת לב - אל תכעסי בבקשה! הייתי חייב לבדוק קצת אם אני טוב גם בדברים אחרים. זה לא בגללך. באמת! זו לא את, זה אני. אני רציתי לשנות קצת את האווירה, אבל הנה, את רואה? אני אוותר עליה בשבילך. אוקי? הגזמתי קצת. את צודקת. רק אל תהיי מאוכזבת ממני, אני לא אעמוד בזה. בבקשה! האכזבה שלך גומרת אותי. כן, אני מעדיף לאכזב אותה מאשר להרגיש אותך מאוכזבת ממני. היא תתגבר על זה. בטח. ברור! מה היא צריכה אותי על הראש שלה, נכון? אני הרי אאכזב אותה די והותר בעתיד, מוטב לה שאני מוותר עליה עכשיו. אחר כך זה יכאב יותר. את כל-כך צודקת. ברור, ברור. הנה, אני כבר מודיע לה, בסדר? נרגעת?" הלב הולם בחשש, הנשימה כבדה ומולקולות החמצן שחודרות לריאותיי, מהולות בדו-פחמוצת-הספקן.
"כבר הייתי כל-כך קרוב, כמעט הצלחתי להתגנב לך מאחורי הגב ולהשאיר אותך בלעדיי - " אני מתוודה לפתע בפליטה נמהרת.
"שיט! לא את זה התכוונתי לומר." כולי משקשק, איזו טעות עשיתי. "כמעט ויתרתי עליך - אופס! אני לא יודע מה קורה לי... זה פשוט נפלט ללא שליטה... אני באמת לא יודע למה! זה לא מה שרציתי להגיד, בכלל לא! את יודעת שאני לא מסוגל לוותר עליך. אני מאוד רוצה, אבל לא יודע איך - אוי לא! לא, לא, לא! באמת שלא התכוונתי, אני לא מבין מאיפה זה בא - רגע! חכי! לאן את הולכת?? נעלבת? באמת?! אבל למה? מה כבר עשיתי? את מאוכזבת? זהו? אז את הולכת? טעות אחת ואת הולכת? לא טעות??? אבל אני מסביר לך שלא התכוונתי! נו! איזו מחורבנת את!! קצת אכזבה ואת ישר נשברת? די, נו! תחזרי! חתיכת בת-זונה שכמותך! גרמת לי לוותר עליה, לאכזב אותה - ואת יודעת כמה קשה לי לדעת שאכזבתי את זו שאהבה נפשי והכל כדי שאשאר איתך ועכשיו גם את הולכת?? מה אני אמור לעשות בלעדיך????????????????????....................."
