יואב ואטואטה

בקושי רב, בתחבולות הצלחתי לחמוק מעיניהן החשדניות, המשגיחות של אחיות המחלקה והתקשרתי למיכל בתקווה לקבל מידע שיעזור לי להבין למה נקלעתי ואיך אני יוצר מהמקום הארור הזה. מיכל סיפרה בהתלהבות כיצד עקבה אחר דניאל במשך כמה ימים ללמוד את הרגליו, כיצד גרמה לו להיתקל בה באמצע המדרכה , להצטער על שנפגעה ברגלה ולהיגרר אחריה למסיבה על אחד הגגות. לצערה, דווחה לי, עוד לא יצא לה לדבר איתו עלי, אבל היא מרגישה שהאנרגיות שלהם משתלבות כך שעוד מעט ירגיש בטוח לגמרי לשתף אותה בסודותיו. "אולי כדאי שתתן לי יותר פרטים, יואב, כך אוכל לתקשר איתו טוב יותר," קולה של מיכל ליטף את עורפי בחמימות נעימה וכמעט שהתפתיתי לספר לה על הבלוג של דניאל, על בדיקות הדנ"א שעשיתי עבורו, על התנהגותו המוזרה אחרי התאונה שעברתי. רציתי לספר, ולא סיפרתי , חששתי שהמידע הזה עלול לסכן את חייה. עדיף שתנסה לגלות משהו ללא איזושהי הכוונה מצידי. בעצב רב סיימתי את השיחה, נכסף אל מגעה הרך של מיכל, משתוקק להתבשם מריח הורדים המעודן המלווה אותה. הלכתי לחדר ושכבתי על המיטה מהרהר במיכל עד שמצאתי את עצמי פוסע בשביל. היה זה שביל צר, לא מוכר,תחום מצדו השמאלי בחומת מטפסים סבוכה ומצדו הימני השתקפו שמי תכלת מעוננים בראי האגם. האוויר היה קריר וצלול, מרחוק נשמע ציוץ הציפורים.

אטואטה חיכתה לי למרגלות המפל, פלג גופה התחתון טבול במי הבריכה. שיערה הרטוב פיזר נצנוצים מסנוורים, רישת את כתפיה הלבנים בנימים חומים-שחורים, תחם את פניה להבליט את יופייה. בידה השמאלית אטואטה החזיקה נופר ובידה השנייה הרעידה קלות את פני המים. התיישבתי על הגדה וטבלתי את רגלי במים החמים למדי, להפתעתי. אטואטה חייכה ושקעה פנימה, רק הפרח נשאר מאחור לסמן את מקום טבילתה. הדקות חלפו והיא לא נראתה, פני הבריכה חלקים כקרח ומסביב - דממה. זרמי המפל קפאו בזמן וכתרים מרהיבים מפגיעת טיפותיו נותרו תלויים במרחב. גלשתי פנימה רפוי איברים, נעטפתי, חסר נשימה, בכחול ובאטואטה, אלפי כוכבים נדלקו במוחי, בעונג התחלתי לשקוע לתוך האין ושנייה לפני שירד החושך על חיוכה לחשה לי אטואטה: " תבטיח לי שתדאג לדניאל!" הכעס הציף אותי ונשכתי את שפתיי.

"תעזור לו, הוא צריך אותך," אטואטה לא הרפתה ממני והשקיע אותי פנימה יותר ויותר. המשטח הכחול-כסוף שהיה מעלי שינה זה מכבר את צבעו לשחור והקור מסביב הלך וגבר. "תעזור לדניאל!" קולה התנגן בתוכי, "תעזור לו! תבטיח לי שתעזור לו."

בהבזק אור בתוכי ראיתי את דניאל מכוסה כתמים שחורים מושך אותי מתוך הטנק הבוער, הודף אותי הצידה רגע לפני התמוטטות הקיר, טופח לי על השכם בחיוך גדול: "אל תדאג, אחי, יהיה בסדר! " וידעתי שכן. והבטחתי.