בּוּעָה

אני עולה לקומה השניה בבית הגדול,

הבית שאני אוהבת

(אני יודעת שאת הבית הזה אני מדמיינת)

נגשת לחלון, פותחת אותו

בולעת את הרוח הסוטה לתוכי

ועוברת למקום אחר, רחוק.

עומדת ליד החלון.

רוצה לראות הכי רחוק

שיהיה קרוב.

ציפור לילית

מנסה לקרוע את העצב.

איני מזהה אותה בשמה

גם לא מאתרת מיקומה.

מברכת על השדה הירוק הנפרש

לפנַי

ללא גבולות

בחושך, במגע הרוח,

בחמצן המעורבב באינסופ חלקיקי בראשית

הפוערים בי

כפיו הדומם של דג

לרווחה.