אבני הרהורים

דולה אבני הרהורים

מתוך עיניי הדומעות

משתקפת אליי נשמה כאובה,

אולי שתי נשמות.

בשמיים ועל המים

אתה מביט ויודע

שהכל יהיה בסדר

אפילו אם ממש לא היום.

תלויה בחלל הזמן,

רואה אותך מתחפר בשביל ההגיון,

רואה אחרים שגוועת נפשם;

מחפשים החומר ורודפים אחרי הבשר

אך קמלים אל מול צחיחותו של הרגש.

זוהי מחלת ההמון- רפיון המוסר

וכך, הלב ממשיך להלום בעצב,

דומעת, כואבת את כאבם,