היא תגיע לבסיס בסביבות 9:30, כדרכה בכל יום ראשון לאחר שבת בבית. בשל המרחק, מותר היה לאחר בימי ראשון, אך בשיחת הטלפון שניהלו בשבת, הוא בקש ממנה להגיע לפני 9:00, אחרת יאלץ לנסוע. יכלה לתפוס אוטובוס מוקדם יותר, אך בחרה לא לעשות כך. "אם חשוב לו לראות אותי ולשמוע מה יש לי להגיד, יחכה, ואם לא – אז לא צריך" – אמרה לעצמה בפעם המי יודע כמה.
בשבת בבוקר החליטה לעשות מעשה ואמרה לאביה שהיא צריכה לטלפן לבסיס. לא היה זה עניין של מה בכך כי לא התקינו להם עדיין טלפון בביתם, כך שאבא תחקר אותה לסיבת הדבר. היא פתחה במקצת את סגור ליבה בפניו, רמזה לו גם בעבר, כשהתעניין, שלא הכל חלק. "בואי למשרד וצלצלי אליו", אמר, "תגידי לו שאת רוצה לדבר איתו לפני שהוא עוזב את הבסיס". הוא לקח את המפתחות והם צעדו לכוון המשרד, מרחק של דקות מהבית. "בכלל, את צריכה לנהל איתו שיחה מלב אל לב, לדעת מה הוא מרגיש ולהגיד לו מה את מרגישה" – ייעץ לה אביה.
היא חכתה זמן רב על הקו עד ששמעה לבסוף את קולו. לא הזדהתה בשמה בפני זה שענה לטלפון, למרות שידעה מי זה. בטון רשמי בקשה את סגן אבני ונשכה את שפתה עד שהגיע לבסוף למכשיר. אביה עזב את החדר ברגע שהצליחה ליצור קשר.
עכשיו היא בדרך לבסיס, אך לא הקדימה את יציאתה כפי שבקש. נכון, עליו להתייצב עוד היום בבסיסו החדש, אך היא מרגישה שעליה להציב בפניו את אבן הבוחן הזו: אם חשוב לו – יחכה, אם לא – שיסע. כי הרי היא, במקומו, לא הייתה מהססת.
ביום שישי בצהריים, בשעה שסיימה את עבודתה והתכוננה לנסוע הביתה, הגיע להיפרד ממנה. היו לבד במשרד, היא עדיין ישבה והוא נעמד לפני שולחנה, גבוה ותמיר, עיניו הכחולות רציניות מאחורי זגוגיות משקפיו, וליבה ההולם בפראות החסיר פעימה כשנזכרה ביום ההוא, כשהציע לה לצאת איתו לסרט בפעם הראשונה. גם אז ישבה על כיסאה במשרד, אך אז הוא נעמד מאחוריה, הניח עיתון פתוח על שולחנה ושאל אותה בהצביעו עליו מעבר לכתפה: "איזה מהסרטים האלה בא לך לראות?"
עמד לפניה, עיניו בעיניה, בידו החזיק חבילה קטנה עטופה. היה נבוך, והיא לא עזרה לו בשתיקתה. לבסוף הפטיר:"באתי להיפרד לפני שתיסעי, למקרה שלא אראה אותך ביום ראשון בבוקר". שתק לרגע, הסמיק והמשיך: "תראי, היית מוזרה בזמן האחרון, לא ידעתי מה לחשוב, אני לא ממש מבין אותך..." שוב שתק והיא ישבה מאובנת. הוא העלה על פניו חיוך מאולץ, הניח את החבילה שבידו על שולחנה: "הבאתי לך משהו קטן, לזכר התקופה היפה, את יודעת, עזרת לי מאד להתאקלם פה ואני באמת מודה לך". הוא הושיט את ידו ותפס את ידה, לחץ אותה בגמלוניות ויצא.
היא ישבה עוד זמן מה, ליבה עדיין דוהר בחזה, מוחה ריק מכל מחשבה, ואז קמה, אספה מוכנית את החבילה, תחבה אותה לתיקה ויצאה. היא לא ידעה שהגיעה לתחנה עד שהאוטובוס נעמד לפניה והנהג פתח את הדלת. לא ראתה איש בדרך הארוכה מהמשרד לשער הבסיס, אף שהשבילים המו אדם. באוטובוס ישבה קפואה, שקועה בעצמה. היא לא נגעה בחבילה שבתיקה עד שנסגרה בחדרה, בבית, שם הסירה את העטיפה. היו שם קופסה קטנה וספר, ספר שירים, והוא הקדיש לה אותו בידידות והוקרה. בקופסה מצאה פסלון זכוכית קטן של חתול מקומר גב ונזכרה שספרה לו על אהבתה לחתולים. היא תחבה את הפריטים בארון, בין חפציה, והעבירה את השישי-שבת מתבוססת באומללותה.
ועכשיו, באוטובוס היורד מהצפון, מתפתל בסיבובים מסוכנים על שפת התהום בדרכו למפרץ, היא נזכרת בפעם הראשונה שראתה אותו. קבוצת עתודאים עמדה להגיע לבסיס באותו יום, והבנות במשרד, נרגשות מהחידוש המרענן, התחרו ביניהן בספקולציות על טיבם והופעתם. שמותיהם ומקצועותיהם היו ידועים כבר, כך שהן ניסו לנחש על פי השם והמקצוע, כיצד נראה אותו בחור אלמוני. היו אלה חמישה עתודאים שסיימו את לימודיהם ועמדו להתחיל את שרותם בבסיס.
היה לה ידיד באותה תקופה, חייל מהבסיס שחיזר אחריה בלהיטות ושר לה שירים נוגים בקולו הערב. היא הסתובבה איתו בחצי השנה האחרונה, מוחמאת מהערצתו, מהצהרת אהבתו (היא שמעה מילים אלה בפעם הראשונה בחייה) ונבוכה מפשטותו, מהעדר תחכומו, מדעותיו. הם התמזמזו בלהט והוא חזר וטען באוזניה שהוא מכבד אותה יותר מדי מכדי לבא אליה בדרישות נוספות, והיא חשבה שטוב שכך.
ואז הוא הופיע, העתודאי, גבוה, כחול עיניים, שערו שחור, רך וגלי, ארשת פניו רצינית מאחורי משקפיו, והיא ראתה רק אותו כשנכנס למשרד בחברת ארבעה רעיו, והמשיכה לראות רק אותו כל אותה שנה.
כשבועיים לאחר התייצבותו, לאחר כמה חילופי דברים מבודחים במשרד ובחדר האוכל, הזמין אותה לצאת לסרט. בחשכת אולם הקולנוע תפס את ידה וכך ישבו, כף ידה בידו הגדולה. כשיצאו מהסרט ירד גשם, לה הייתה מטריה בתיקה, והלכו צמודים תחת מטרייתה לכוון התחנה. הם דלגו מעל שלולית והוא צחק והתחיל לשיר "שנינו יחד, תחת מטריה אחת..." והיא הצטרפה, וליבה התרונן.
זאת הייתה ההתחלה, ובדיעבד היא תזכור את היום ההוא כמאושר ביותר בהיכרותם, אשר לא הוכתם עדיין בפגיעות וספקות, היה טרי, רענן וצופן הבטחות. הם יצאו מדי פעם לעיר, אך כחיילים דלפונים, טיילו בעיקר בבסיס הצמוד להר, מטפסים בשבילים בחורשת האורנים, מוציאים מקומות רומנטיים להתבודד. אך הוא לא דיבר רומנטיקה. הוא ספר על לימודיו הארוכים לתואר שני, על הספרים הרבים שקרא, על שאיפותיו. היא הקשיבה מוקסמת, מתפעלת מידיעותיו וחוכמתו, מחשיבה – לא מחשיבה, ראתה את פניו היפות, הגבריות, את פיו המחוטב, את עיניו הנוצצות בהתלהבות מסיפורו, והשתוקקה, זו הפעם הראשונה בחייה, להרגיש את הפה הזה על פיה, להצטנף בין זרועותיו הארוכות, צמודה לחזהו. אך היא לא תעשה שום צעד בכיוון, אין היא מסוגלת לכך. הוא דיבר ודיבר והיא חשבה בצער כמה מעט היא יכולה לתרום לשיחה, כמה מעט היא קראה,כמה מעט היא חוותה בהשוואה אליו. וכשבא היום שהוא נכנס איתה לחדרה בערב, כאשר חברתה לחדר נסעה הביתה והיא הייתה לבד, גם הוא לא היו לו דרישות גדולות. היא הצטערה שתחת מכנסיה הצבאיים הצמריים היא לובשת גרבי ניילון ארוכים, גם מפאת הצינה וגם למנוע גירוד מהבד, אך הוא לא הסיר אף פריט מבגדיה. חפן את שידה דרך פתח החולצה, ידו טיילה לאזור בטנה והיא הרגישה נבוכה על גרביה. הוא ליטף בחטף, בקמצנות, דרך הניילון, והיא השתוקקה שיקרע מעליה את הבד הדק, המפריד, התאוותה לידו הגלויה על בשרה, אך שתקה, שמעה אותו מתנשף בכבדות ומתעוות, ואז מסיג את ידו, מיישר בביישנות את בגדיה וממשיך בנאומיו. היא הייתה נסערת והרגישה מחסור וטעם של עוד, אך הוא עבר לדבורים הרציניים שלו, והיא המשיכה להאזין ולשתוק כדרכה.
היא זוכרת בצביטת כאב את הפעם השנייה שהלכו לקולנוע. היו בדרך לשם מתחנת האוטובוס בעיר, כאשר הוא פגש שתי בנות שהכיר מהצבא, במסגרת הקורסים הצבאיים הרבים שעבר תוך כדי תקופת לימודיו. הוא הציג אותן בפניה ואז פנה אליהן: "תכירו, פקידה מהבסיס שלי". לבה צנח. כל משך הסרט הצטלצלו באוזניה המילים "פקידה מהבסיס שלי". בלי שם אפילו. רק זה.
עכשיו היא יודעת שכבר אז התחילה להיפרד ממנו בליבה. כדי להגן על עצמה, כדי למזער את הפגיעה שעוד תבוא ללא ספק.
והיא אמנם באה. היו עוד מקרים. היא זוכרת את אותה ארוחה בחדר האוכל.ישבו בשולחן כמה קצינים וכמה חיילות (הבנות המעטות ששרתו בבסיס הקרבי אכלו בחדר אוכל קצינים). אחד הקצינים היה מאוד נסער מהעובדה שנשלח לחודש להיות מופקד על השמירה בהר-הצופים (אז עוד לא היה בידינו, אך על פי הסכם שביתת הנשק עם הירדנים, הצבא שלנו שלח משלחות ששמרו על האוניברסיטה העברית שעל ההר). אותו קצין קבל מרה על הבידוד והשעמום שמחכים לו שם, על ההר, במשך חודש שלם,ואז הוא התערב בשיחה והיא שמעה אותו אומר: "הלוואי עלי, חודש שלם של מנוחה, הייתי לוקח איתי ערימה כזאת של ספרים ושוכח מכל העולם !" . היא זוכרת את המבט ששלחה אליה חברתה לחדר, היחידה שהייתה שותפה בסוד רגשותיה, מבט של רחמים והשתתפות בצער.כפי הנראה, פניה שדרו את הפגיעה שחשה באותו הרגע. היא רק זוכרת את ליבה שקפא. ואז שוב נפרדה ממנו עוד קצת.
זמן מה אחרי כן הוא חלה. שכב בצריף של העתודאים, לא ראתה אותו בחדר האוכל. היא לא פסקה לחשוב עליו, עשתה ללא הרף בראשה את הדרך לחדרו וחיברה תסריט על הנאמר ביניהם שם, אך בפועל לא התקרבה לצריפו. אמנם הכניסה למגורי הבנים מחוץ לתחום, אך מי חושב בכלל על כללים כאלה, בוודאי לא זאת הייתה הסיבה. חברו לצריף פגש אותה בשבילי הבסיס, עדכן אותה על חומו שעלה ושאל: "מדוע לא תיכנסי לבקרו?". היא לא ענתה, התרחקה נרגשת. היא בקושי נתנה לעצמה דין וחשבון על רגשותיה ובטח לא תדבר על כך בפני זרים. מה תשיב לאותו חבר ? שהיא לא בוטחה ברגשותיו אליה, שהיא מתביישת שמישהו יידע שהיא מאוהבת ולא משיבים לה באותו מטבע ? עדיף לה למות ולא להיחשף כך, מספיק שחברתה לחדר רואה ויודעת.
בתקופה האחרונה לשהותו בבסיס התחילה להתרחק ממנו בלי שום הסבר, והוא גם לא בקש זאת. אמנם רקדו ביחד במסיבה בבסיס, בלו ביחד בנופש הצבאי בעכו, הלכו ביחד למופע. הוא המשיך לדבר והיא הייתה מאופקת, לא התבודדו יותר, הסתפקו בנשיקה חטופה ונבוכה לפני שנפרדו. כך עד יום שישי האחרון לפני צאתה הביתה. הוא נשאר בבסיס שישי-שבת, ביום ראשון עליו להתייצב בבסיסו החדש. אז באה סצינת הפרידה במשרד והמתנה. וזהו.
עכשיו היא חוזרת. היא החליטה שאם הוא מרגיש משהו כלפיה – הוא יחכה. ירצה גם הוא ללבן את העניינים הלא גמורים ביניהם. היא העזה ואמרה לו זאת במפורש, עם כי במגומגם, בשיחת הטלפון. תכננה את המשפט בקפידה לפני שצלצלה. אמרה לו שנכון, הייתה מוזרה קצת בזמן האחרון כי לא ידעה מה לחשוב, לא ידעה מה הוא חושב. אבל היא רוצה לדעת. רוצה שידברו לפני שהוא נוסע. האם הוא ימתין לה עד שתגיע ? הוא בקש ממנה למהר, שהוא לא יכול לחכות הרבה, שעליו להתייצב. זה הציק לה. היא הייתה מחכה גם עד למחרת. גם במחיר הכניסה לכלא על נפקדות, גם...
במחשבות אלה הגיעה לבסיס. היה קצת אחרי 9:30. הפקיד שעבד איתה במשרד מסר לה הודעה ממנו. שהוא מצטער. שחכה לה עד 9:15 ונאלץ לעזוב. שיצלצל אליה.
מאז לא ראתה אותו יותר וגם לא שמעה ממנו. היא אף לא ידעה את כתובתו הצבאית החדשה. הייתה יכולה בנקל לברר זאת, אך לעולם לא הייתה נוקטת בשום יוזמה מצדה. אבל הפגיעה הייתה גדולה, והיה דבר מה ברשותה שהזכיר לה אותה שוב ושוב.
היא השתחררה מהצבא זמן קצר אחרי כן, עברה לתל-אביב והתחילה ללמוד. בערב יום העצמאות, בשעה שהסתובבה ברחובות העיר עם חברה חדשה שהכירה בלימודים, פגשה את אחד העתודאים. לאחר שיחה על דא והא העזה לשאול אם הוא עדיין בקשר איתו. ספר לה שהם משרתים באותו בסיס. בלב מפרפר היא שאלה לדואר הצבאי שלהם. בביקורה הראשון בבית, היא עטפה שוב בנייר את הספר עם ההקדשה, את הפסלון של החתול בקופסתו, וצרפה להם את התמונה היחידה שהייתה לה ממנו, תמונת פספורט שהיא העזה לבקש ביום שהצטלם. היא רשמה על העטיפה את שמו וכתובתו ושלחה. בלי אף מילה מצורפת.
כמה זמן לקח לליבה להתחיל להעלות ארוכה ? היא רק זוכרת שבשנה הראשונה ללימודיה התהלכה במוסד כמו צל, מהחדר ללימודים, מהלימודים לחדר, סגורה שם בין ספריה, ראשה לא היה פנוי ללימודים, לא יצרה שום הכרויות מלבד חברה אחת שהתגוררה לידה.
בתקופה הזאת היא כתבה שיר. שיר אהבה יחיד שתכתוב בחייה, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך:
אין איש
אין מי שיקרא בשמי
אין מי שישאל לשלומי
אין איש.
זמני פנוי ורב
רב עד כדי שיגעון
החלל גדול, אין צל, אין אור
אין דבר.
רק המחשבות נשארו:
מחשבות כואבות
מחשבות מכאיבות
רודפות אחרי בחלום
בבוקר, בקומי
בלילה, בשוכבי על משכבי
אין מנוס.
הפצע טרי, לא הגליד
הכל כה קרוב, מוחשי
עיניו, שפתיו, שיערו,
אך לא –
הכל כבר עבר
ואני ידעתי מכבר
שזה הסוף.
אך זה היה כה יפה
כה איום וכה טוב
כה מוזר, כה נסתר
כה רחוק, כה קרוב
וכל זה לראשונה נקרה בדרכי
ומצאני –
לא מוכנה, תוהה
לא אני. (1964)
43 שנים לאחר הדברים האלה, והיא כבר קשישה וסבתא לנכדים, שמעה עליו שוב, בפעם הראשונה מאז. הייתה יחד עם בעלה בטיול במאימי, והם נכנסו לאיזה פסז' בעיר בו היו מוצבים דוכנים עם סחורות שונות. בחורה פנתה אליה מדוכן סמוך ובקשה לעניין אותה במרכולתה. ספרה לה באנגלית שהיא מוכרת מוצרים קוסמטיים מים-המלח, מוצרים בעלי סגולות רבות.היא חייכה ואמרה לבחורה שאת המוצרים האלה יכולה לקנות יותר זול בארצה. אז הבחורה פנתה אליה בעברית:"את מישראל?" ומכאן- שיחת התוודעות. מסתבר
שהצעירה מקורה ממושבה בדרום. מושבה וותיקה. המושבה שלו. בלב הולם שאלה את הצעירה אם מכירה אדם בשם זה. "בוודאי,ענתה, אנחנו שכנים, למדתי בכיתה עם בתו, אשתו היא אומנית, פסלת, את בטח יודעת".
לא ענתה. שאלה למעשיו, אך הייתה נרגשת מכדי לקלוט את תשובתה.
©
