שמע אותה קוראת לו

הוא שמע אותה קוראת לו. לחישה שקטה, כרחש עלים נעים ברוח האביב. מילותיה משכו אותו, כישופו אותו. הוא רצה אליה, כָמֶה למגעה. עננים מעל הסתירו וחשפו את אור הלבנה לסירוגין. השביל שהלכה בו היה ברור. עקבות רגליים עדינות כאיילה, סימנו את הדרך – מעירות אותה מתרדמה של שנים. לאן היא הולכת? תמה בליבו, אך לחישתה הבאה השכיחה דאגותיו. ליבו בער בתשוקה – היכן היא?

חופת עלים נפרסה מעליו – עכשיו – יותר קשה לזהות את השביל. עשבים גדלו פרא ואור הירח הוסתר. הוא שמע את נשימותיה, כבדות, מפצירות. באותם רגעים בודדים שהניח ראשו על חזה, שומע את פעימות ליבה, מהיר – מתרגש. הוא המשיך אחריה, אחרי הריח משכר החושים.

הוא דמיין לפעמים שראה את דמותה הדקיקה והחיננית לפניו. רגליים ארוכות, שיער אדמדם וארוך, נשפך בגלים אחריה.

הוא היה על סף טירוף!

הנה היא!

יושבת בכותונת לילה לבנה – דקיקה – על גל אבנים במרכזה של קרחת יער קטנה. רגליה משוכות אל שדיה וידיה כרוכות סביבן. כמה הוא רצה לחוש את מגען, את החום הבוקע מהן. הוא נלכד במבטה, מבט עצוב, נרדף. דמעות ניקוו בעיניה ושביל לח, נוצץ התנוסס על לחייה השמאלית. הוא קרב אליה, לא חושב על כלום.

כחולות! איזה צבע יפה. העיניים נפערו בהפתעה – בבעתה.

"בבקשה אל תפגע בי" התחננה. 

"לעולם לא" נשבע.

במבט כה דואג, כה מבין קרב אליה. בידיים כה עדינות אימץ אותה אל ליבו.

"לעולם לא" לחש באוזנה והיא, משיבה לו חיבוק.

"לעולם לא" לחש בעוד דמה ניגר לאדמה.