מקווה שחזרתי חברים?!
2003\11\,17,18,16
חווה ואבי
"הוא יודע שזו אני." אמרתי מבוהלת, לאלה. כאשר סיימה להתקלח וחזרה אלי לטלפון. לא רציתי להפסיק את קשרי עם אלה. "חשבתי שהוא לא יזהה את הקול שלי. חשבתי שהוא לא יקשר ביני לבינך."
"תרגעי ילדונת. הוא סתם טיפש. הוא לא מסוגל להבין מה קורה בינינו. וגם אם הוא יבין. אז הוא יצטרך להבין גם, שעדיף שישתוק, אחרת הוא ימצא את עצמו מחוץ לבית." אלה התבטאה בקשיחות. האמנתי לפי השיחות הקודמות שהיו לנו ולפי דבריה עכשיו, כי היא באמת עלולה לזרוק אותו מחוץ לבית. אולי אחרי שהוא יעשה לה ילד, הוא יצטרך ללכת. לפעמים היא נשמעת כמו מלכת הקרח.
"אנחנו יכולות להיפגש מחר? בואי נגיד בקפה פטפוט ?" קיוויתי שאלה תסכים. אלה קפצה על הרעיון.
"מוסכם. מחר בשתיים. נאכל שם צהריים." אלה ניתקה ואני רציתי עוד לשמוע אותה. רציתי בה לידי. רציתי בה בתוכי, אך ידעתי שזה אף פעם לא יכול לקרות. מחשבותיי עברו לפתע לאבי. יחד עם החשש מכך שזיהה את קולי ומהרצון להיות נחדרת על ידי אבר שימלא בי חוסרים, חשתי שאני רוצה בו. זמן רב לקח לי להירדם, חששות ורצונות התערבבו בין עיני העצומות בחוזקה כדי לא לפוקחן, עד שנרדמתי. ולמזלי בחלומי, הוא היה בתוכי, כל הלילה.
**************** ************** ******************
קל להכניס רעיונות במוחם של בני אדם. הם לא מתוחכמים כמו שהם חושבים, למרות שהעולם שלהם מלא הפתעות. לא כמו עולם החרקים. שם יש סדר ומשמעת, אין שינויים. ובכל זאת הכול ערוכים לכל תקלה. הכול יודעים את תפקידם. לא כמו האדם ההפכפך, שמאבד את הדרך, מלא תהיות וטעויות.
************************** **********************
פגשתי את אלה בכניסה לקפה פטפוט בדיוק בשעה שתים. אלה זוהרת כתמיד, יפה כתמיד. אני לעומתה אפס חשבתי לעצמי. אין בכלל מה להשוות.
"את נראית נפלא." לחשה לאוזני כשחיבקה ונישקה אותי ארוכות. לא האמנתי לה. אך איכשהו נשמע כאילו היא מתכוונת לכך. הסמקתי ולא בגלל ששני בדואים שישבו על מעקה הברזל הצמוד לכביש הסתכלו עלינו. "בואי ניכנס, יש בחוץ עיניים שאני לא אוהבת." אמרה אלה וגררה אותי אחריה לתוך הקפה.
התפריט הוגש אל שולחננו שהיה בקצה המסעדה. אהבתי את היותנו לבד וסביבנו רק שולחנות ריקים. הדיסק ניגן מוזיקת עולם מגעילה אך אני הייתי שרויה בקסמה של אלה. אלה הזמינה עבור שתינו סלט יווני גדול ומגש גבינות משובחות. הזמנתי כוס שוקו חם, שביקשתי לקבל רק לאחר הארוחה ואלה הזמינה אספרסו כפול חזק. המלצר הנאה התרחק עם ההזמנה. כנראה שללקוחות ממין נקבה. שולחים מלצרים כדי לקבל הזמנות, ולגברים שולחים מלצריות. אולי כך התשר גבוה יותר.
"אז מה נבהלת? זה סך הכול אבי. הוא לא יכול לפגוע בך או בי." אלה ניסתה להרגיע את חששותי.
"אני לא מפחדת ממה שהוא יעשה לי. אני חוששת ממה שיקרה לאבי. אני לא רוצה לפגוע בו." לא רציתי לוותר על אלה, אך גם לא רציתי לפגוע באדם כל כך רגיש, כך הוא נשמע לי בפגישות הקודמות שלנו.
"בואי נעשה ניסוי." חיוך שטני התפשט על פניה של אלה. הסתכלתי עליה מסוקרנת. למה היא מתכוונת. "בפעם הבאה שהוא יגיע לטפל לך בגינה, תנסי לפתות אותו. אני לא מצליחה לעשות את זה. הוא בכלל לא מיני. אני חייבת לכפות עליו מין, אולי את תצליחי במה שאני לא מצליחה.אני כבר מיואשת ממנו. את יודעת שהוא אף פעם לא יזם מין? אולי את תצליחי לעורר אותו למעני."
נדהמתי. אני לא מכירה אישה שתוותר על בעלה בכזו קלות. "את בטוחה במה שאת אומרת? זה לא יפגע בך?" שתקתי, לא ידעתי מה להוסיף. אלה נראתה החלטית. נחרצת.
"תראי חווה, כיום, בשבילי, את בת הזוג. הוא רק מכשיר. כלי שאני מנצלת. ככה אני רואה אותו. אז תראי את זה כאילו אני משאילה לך כלי. אומנם בזמן האחרון הוא קצת השתנה. הוא עומד על דעתו יותר מאשר בעבר, אבל עדיין הוא שפן ורכרוכי." היא עצרה רגע והביטה עלי. אני בטוחה שהסמקתי יותר ממפת השולחן האדומה. הרגשתי את הלהט על פרצופי. "רגע בכלל לא שאלתי אותך אם את בכלל מעוניינת בניסוי כזה."
אלה הסתכלה עלי בשאלה. ואני עוד מאתמול חשבתי על אבי בתוכי, חששתי להראות להיטות לניסיון מחד, אך מאידך התאוותי. "אני מוכנה לנסות, אבל אני לא מאמינה שאבי יתפתה." לא אמרתי לה שעל הדבר הזה חלמתי כל הלילה.
המשכנו לדבר על כל מיני נושאים אוחזות ידיים ומתנשקות מידי פעם. לא חששנו שיראו אותנו, או שיבוזו לנו. כיום הכול הולך.
אבי הגיע לטפל בגינה כמו בכל שבוע מאז התחיל לעשות זאת. ביום שני וביום חמישי. היום היה יום שלישי. אבי ביקש לשנות את היום כיוון שיש לו בדיקות ביום חמישי. עננים כיסו את השמים כשנכנסתי אל הגינה וטיפטוף דוקרני הטריד את הבריות. אבי רטוב, המשיך לעבוד, לא שם לב למצב בגדיו. שקוע רק בעבודתו. הכנסתי את המצרכים הביתה. יבשתי את שערותי במגבת גדולה. וקראתי לו. עדיין בבגדים לחים מעט מהגשם, מקפידה להשאיר את חולצת הטריקו הרטובה עלי, כדי שתבליט את מה שיש לי. בדרך כלל איני לובשת חזייה, אלה אומרת שיש לי את החזה הכי יפה שהיא מכירה. כשאני חושבת על המחמאות שלה אני מסמיקה. גם נעמן אמר לי שיש לי חזה יפה. הוא אהב אותו מאוד. המחמאה של אלה כאשה משפיע עלי יותר, אבל הזיכרון בנעמן הציף את עיניי. הקפדתי לנגבן לפני שיצאתי אל אבי.
"אבי, תיכנס. אתה סתם נרטב. אפשר להמשיך כשיפסיק הגשם." קולי היה הזמנה. אף פעם לא עשתי זאת. אף פעם לא התחנחנתי לגבר. אפילו חברי הקודמים ידעו שאני אמיתית. לכן הרגשתי בזויה קמעה. לא רציתי לעבוד עליו. אבל כל מה שאני מתכננת היום הוא רמאות ופיתוי.
"שלום חווה. להשאיר את הנעלים בחוץ? הן מלאות בוץ." אבי חלץ את נעליו. הגשתי לו את המגבת, הוא התבייש לקחת אותה, "תעזבי, השערות יתייבשו לבד." לא ויתרתי לו וניגשתי ועטפתי את ראשו במגבת. חשתי לפתע שהוא נרגע. הפתאומיות מן המצב בו היה רגע לפני כן לעכשיו היה מפתיע. חששתי שהוא התעלף. הרמתי את המגבת וראיתי כיצד נחיריו מתרחבים, גבותיו נמתחו לאחור ועפעפיו רטטו.
"אתה בסדר?" חששתי לו לפתע. פניו היו כמו פנים של ילדי הגן. כנים, ללא מסכות. פנים ללא זיוף.
"כן, אני בסדר מאוד." קצת התבלבלו לו המילים. "הריח שלך מעלף אותי. הוא היה על הכרית שלי, ליד הכרית של אלה. הוא עכשיו על המגבת." אבי המשיך לנשום נשימות עמוקות כאילו מנסה לרכז אליו כל פיסת ריח. זה היה לי מוזר. גם אני התחלתי להתבלבל.
"אתה זיהית אותי אתמול, איך? איך אתה יודע שהראש שלי היה על הכרית שלך? מה אתה יודע עוד?" רציתי את כל התשובות בפעם אחת. רציתי לפתור את כל הבעיות. לא שהיו בעיות, או שאולי הכל היה בעיה. "אתה מוכן לספר לי כל מה שאתה יודע עלי ועל אלה?!" הסתובבתי והלכתי אל המראה, לא רציתי שאבי יראה. הרגשתי איך כל האיפור שעדיין נשאר על ריסיי, גולש יחד עם מפלי הדמעות. רציתי לנקות את הטפטוף השחור מעיני. רציתי לגלוש יחד עם הדמעות אל המיטה עם אבי, גם בלי הסכמתה של אלה. רציתי את אלה לידי שתתן לי כוח. רציתי...
"אל תכעסי עלי חווה, לא התכוונתי לפגוע בך. אני אף פעם לא מעוניין לפגוע באנשים, במיוחד אלו שיקרים לי." אבי ניגש אלי וטמן את ראשו בשערי, נושם אותו חופנים חופנים.
************** ***************** ******************
ריח התשוקה באוויר התחזק. העצמנו אותו. הייתה תחושה של הזדקקות גופנית באוויר. שניהם הצטרכו ניחומים, שניהם היו פגועים אך לא רצו לפגוע. ולא ידעו איך להמשיך הלאה. נתנו להם את האומץ להמשיך. ריח הוא כלי רב עוצמה. קשה לעמוד בפניו, הוא מושך או דוחה. הגברנו אותו לרמות שאף פעם לא היו באזור לפני כן. לצורך הגברתו והפצתו, נזקקנו לכל החרקים באזור.
********************************* *********************
"אבי אני לא כועסת, אני רק לא מבינה את הדברים. האם אתה ואלה משחקים איתי משחק כלשהו? כי אם כן אז הצלחתם יפה מאוד." ראיתי שאבי נפגע. ראיתי איך כל מילה חורכת בו פצע, כורתת בו איבר. הוא הסתובב וגבו החל מתרחק ממני. אבי אסף את נעליו בידיו ויצא יחף לגינה. רצתי אחריו. הוא לא אמר לי כלום, לא התנצל ולא אמר שאני טועה. אך ראשו שדקה לפני כן, בשונה מהעבר היה זקוף, חזר להיות שפוף, גופו המכווץ והליכתו סיפרו לי כמה אני טועה. רצתי אחריו. הוא לא שם לב. רצתי אחריו. הוא לא הרגיש שאני רצה אחריו. רצתי אחריו ותפסתי בסרבלו הרטוב. רצתי אחריו ואחזתי בכתפיו החזקות, הרפויות, הכואבות. רצתי אחריו וכשתפסתי בו הרגשתי איך הרעידות סוחפות את גופו לממלכה שלבטח הכיר טוב ממני. ממלכת ההשפלה. רצתי ורציתי למחוק את ההרגשה הזו ממנו. רצתי ורציתי להשתטח לרגליו ולבקש את סליחתו. רצתי ורציתי אותו בתוכי יותר מתמיד. רציתי לבכות בתוכו, שיבכה בתוכי.
סובבתי אותו אלי. "אבי, אני מצטערת. לא התכוונתי. אני לא מכירה אותך כל כך טוב." בכיתי אליו, בכיתי עליו. "אבי כבר פגעו בי בעבר. לא שגברים רימו אותי. אבל החיים עצמם." ישבתי לידו ובכינו כולנו. אבי, השמיים ואני. לבטח בכו גם הנמלים של אבי. שמתי לב שאני חושבת על הנמלים של אבי.
******************* ************************ ************
כל כך ברורה המחשבה שלה על נמלים. החיילות שלי הסתובבו סביבה בגינה, קטנות ובלתי נראות. פולטות פרומונים לכל עבר.
******************************* ***********************
"אני לא כועס עליך. לא נפגעתי ממך, כואב לי שאלה הצליחה להביא אותך לידי מצב של חשש ממני. בואי ניכנס, את נרטבת לגמרי ואני לא רוצה שתתקררי." אבי עזר לי לקום. הרגשתי לפתע בטוחה בידיו החזקות, המיובלות. ידיים בדיוק כמו שאני אוהבת אותן.
"כדאי שגם אתה תוריד את בגדיך. אחרת תתקרר בעצמך." אני כבר הורדתי את בגדי ומשום שלא הסתרתי כלום ראיתי איך אבי מסתובב כדי לא לנעוץ בי מבטים. פיטמותי רטטו והתכווצו. הרגשתי איך רעד אוחז בי ולא ידעתי אם זה מתשוקה או מקור. עטפתי עצמי במגבת והגשתי לאבי אחרת. "אני כבר מביאה לך אימונית." אבי הסתכל עלי, לא יודע איך לנהוג. "אבי, כבר ראיתי מה יש לבנים למטה, כבר היו לי חברים גברים."
"אז למה את עם אלה אם כבר היו לך גברים? אני יודע שאותה אני לא מספק. אני יודע שעבורה אני לא מספיק טוב. אני רק נמלה אחת בקן שלה. מלכה אומנם לא צריכה לקבל רשות מסתם נמלה פועלת. אבל שאת תהיי איתה?! זה מוזר לי. מה גורם לך ולה להיות לסביות? הייתי מבין אם אלה הייתה בוגדת בי עם בן אחר. אפילו חשבתי שהיא שוכבת עם אדיב. אבל אף פעם לא הצלחתי להריח את הריח שלו על אלה. אבל את הריח שלך הרחתי. אני מריח. כולנו פולטים ריחות ואני זה שמריח אותם, אני כמו החרקים שאני אוהב כל כך. חוש הריח שלי קולט רסיסי ריח ומסווג אותו לפרטים." הרגשתי שאבי נסער ולכן לא הפסקתי אותו אלא השתדלתי לקלוט את מה שהוא מספר לי. אולי הוא כבר סיפר זאת בעבר אבל לא בכזו עוצמה רגשית.
ניגשתי אל אבי ומשכתי את ראשו אל שערי. "תריח, תריח כמה שאתה רוצה. אני רוצה שתריח אותי. תריח את כל גופי." ביקשתי ומשכתי את כולו אלי. ואבי נמשך והריח. והרחרוח הרטיט אותי, פתח בי נקבים שהיו סגורים בי תקופה ארוכה, חדרים שהיו אטומים בי מאז ומעולם. עזרתי לו להסיר את בגדיו הרטובים שלא הוסרו עד עכשיו. הסרתי מעלי את המגבת ונשארתי ללא כסות שתסתיר את פגמי.
"אף פעם לא ראיתי בחורה ערומה." הסתכלתי בו מופתעת. ראיתי שעיניו אומרות אמת.
"ומה עם אלה, גם אותה לא ראית?" אבי המשיך לרחרח, ידיו נוגעות בי בעדינות, קל כמו רגלים של חרק על גופי, מרגישים בו אך בקושי. כמו מגע של קורי עכביש עלי. לפתע לא הפריע לי הדימוי של החרקים. בעבר הייתי משתגעת ממגעו של חרק על גופי. הפעם קלילות המגע נעמה לי פרטה על ורידי כמו אצבעות על הפסנתר של אמא, מנגנות בי מנגינה של חשק, תשוקה ומין. לא הייתי צריכה לפתות את אבי. אלה לא יודעת מה היא מפסידה, חשבתי.
***************** ************** *******************
באותו זמן, במשרדה, ליד שולחן העבודה שלה המסודר למופת. מול המחשב המוזן במספרים. אלה, שידעה שחווה אמורה לפתות את אבי, החלה לבכות בכי מר ובלתי נשלט.-הגברנו את הבכי שלה- שם בערוצים הנסתרים ביותר של מוחה, תחת סחף רב של כאב ורצון לנקמה, התחבא רגש לא מוכר לאבי. היא לא הכירה את הרגש הזה, או איך מרגישים כשאוהבים גבר. או רק מקנאים לו. כעת, כאשר הבינה שיש סיכוי לאבד אותו, החלו החרטות. החלה ההבנה שיש בו משהו שיחסר לה אם ילך. או שאולי היא אוהבת את המהות שנקראת אבי. אלה חששה להודות בכך אפילו לעצמה. אך הספקות המשיכו לכרסם בה ברעבתנות.- אנחנו העצמנו אותם- היא רצה לחדר השרותים כדי לשטוף את פניה במים. עמיתיה הסתכלו עליה המומים כיוון שהם הכירו רק אלה אסרטיבית. אלה היפה והקשוחה. אנחנו הכרנו גם אלה שבורה, פגועה. ידענו על אילו כפתורים ללחוץ במוחה.
************************************** ***************************
"לא אף פעם אלה לא מתפשטת," קטע אבי את מחשבותיי. "היא מורידה רק את התחתונים. אף פעם לא ראיתי אותה עירומה." קיבלתי את התשובה ללא הצטעצעות, ללא הסברים ומניעים.
השטיח הישן והרך בתוספת כריות שזרקתי תוך כדי, עטף אותי באהבה. ואבי המשיך ועילעל עלי כמגע גבעולים על העץ ברוח. שר לי שיר של אהבה על עורי. ראיתי שעיניו עצומות, עצומות בחוזקה. "אבי," לחשתי לו מפחדת להרוס את הרגע. "אבי, אני לא נעימה לך שאתה עוצם את עיניך?" פחדתי מהתשובה.
אבי פקח את עיניו, אבי חייך אלי. "אני מנסה לחקוק את תמונתך, לא רק את ריחך. אני מפחד שהרגע הזה ימחק לי, או שאולי אני רק חולם אותו. את יפה לי ונעימה לי וטובה לי ואיני עומד עוד בכך."
משכתי אותו עלי והקפתי את ירכיו ברגלי, מושכת אותו אלי, לא בחוזקה, חוששת לגרום לו לדחייה. מכוונת את אברו אל תוכי, רוצה בו בתוכי, משתוקקת לו. הרגשתי רטובה כמו שלא הרגשתי שנים רבות, נזלתי.
********************* ***********************
היא לא חשבה על אלה ברגעים אלו, כיוון שהרחקנו מחשבות כאלו. חווה חשבה רק על עצמה. העצמנו את הצורך שלה בחום בתוכה. בגבר שיגונן עליה מפני הצרות שסובבות בעולמה. מפני הקור ששורר עכשיו בחוץ. אבי לעומתה, היה קשה לפיצוח. הוא חשב על אלה, פחד מאלה. בעזרתנו הוא לא יכול היה להתאפק. למרות שניסה. למרות שהתאמץ. לבסוף נכנע לכעס, לתחושה שאלה בגדה בו, לריח שאין לעמוד בפניו, לתחושה שגם לו מגיע לחוות מין מרצון. מין רך ואינטימי. ניצחנו!!!
לאחר הבכי הנורא וההתפרקות חזרה אלה למושבה במשרד,ראשה בין ידיה, מונח על השולחן, על הניירת שלא הצליחה לטפל בה. אלה תהתה מה באמת קורה בין אבי לחווה.- אנחנו ידענו- בשכל הישר, היא איחלה לחווה רק טוב. אולי הכלי המשומש שלה, הכלי מיד שניה, יצלח לשרת לפחות את חווה. למרות הבכי המר אלה עדיין לא הודתה בינה לבינה שיש בה שמץ של חרטה על שהציעה את ההצעה.
בגינה של חווה, בגינה בבלוק של אבי, בקופסת הנמלים של אבי, בכל הגינות בהן אבי עבד והניח נמלים וטיפל בהן, כמעט בכל העיר באר שבע, תודעה עליונה העבירה: ניצחון, אבי מזדווג עם אשה, אבי הפך לגבר. כל הנמלים החלו לרקוד, קטנות אבל בהמונים.
אבי עדיין לא ראה נמלה רוקדת, הוא היה עסוק בדברים אחרים.
********************************** *****************
אבי נכנס אלי וישר יצא. "לא אני לא יכול." אחזתי בו.
"אבי לא עכשיו. תחדור אלי. אל תברח לי כמו הגברים שלי שמתו לי." צעקתי אליו. התחננתי אליו. בכיתי אליו, לא שחררתי אותו מבין רגלי. אבי חדר אלי. אנחת רווחה פרצה מגרוני.
"יקר שלי." הוא החליף באותו רגע את שני חברי הקודמים. מילא את מקומם בתוכי. השלים את הפיסה החסרה של הפזל שבי. לא הרגשתי איך נענו אחד אל השני, לא שמתי לב כמה זמן לקח לנו להשתגע. לא התחשבתי בזמן שעבר. לא רציתי לשחרר את אבי מחיבוקי. אך השתדלתי לא לחנוק אותו.
אבי ליטף את שערי והחזיר את הגומיה שקשרה את הקוקו הקצר שלי אל מקומה. ידי ירדו אל ביטנו תוך כדי נגיעה בבטני המשוטחת אל בטנו, ממששות את גופו הרזה. רגלי מושכות את רגליו אלי, עלי. "אל תזוז, אני רוצה להרגיש את משקלך עלי. כבר זמן רב שלא היה לי גבר. גבר שרציתי כל כך."
אבי הרצין. "רצית?" הנהנתי בראשי.
"כן, רציתי מהפעם הראשונה שראיתי אותך מתייחס אל הגינה שלי כמו שהתייחסת. מהרגע שהרגשתי את ידך המיובלת אוחזת בידי. קשה להאמין שגבר שאוהב יופי של טבע ומתנהג אליו כך, בכזו עדינות, יתנהג אחרת אל בת זוגו. קינאתי באלה. כן באלה. ידעתי שהיא אשתך." לא שחררתי את אבי מחיבוקי, פחדתי שילך, שיברח אם וכשאספר לו. "היא נתנה לי את השם שלך, היא אמרה לי שאתה גנן מוכשר. אמרה ולא טעתה."
אבי הרים את שנינו לישיבה. עדיין בתוכי, אני מעליו. הרגשתי איך הוא מתקשה בשנית, נהניתי מהרגשה זו, שנים הייתה חסרה לי, לא האמנתי שארגיש אותה שוב. ישבתי עליו, הוא לא זז.
"אז אולי תספרי לי מה את עושה עם אלה ולמה." אבי ביקש, לא ציווה עלי לספר לו.
סיפרתי לו על החברים שהיו לי ומתו. סיפרתי לו על תחושת הדיכאון והבדידות שאחזו בי עם כל מוות. סיפרתי לו איך כשאמא שלי מתה נשבעתי לעצמי שלא עוד גברים בחיי. אני תמיד מפחדת שהם ימותו לי אם יהיו איתי זמן רב. ואם זה לזמן קצר, הרי שזה לא שווה. את אלה פגשתי במקרה. גם אחת כמוני זקוקה לחום, אכפתיות וקירבה. אלה בעוצמות שלה ממלאת בי את החסר. עכשיו מתברר לי שטעיתי. היה בי יותר חסר ממה שחשבתי שיש. עצרתי בסיפור לרגע והנעתי את אגן הירכיים שלי בעדינות מעל רגליו היושבות ישיבה מזרחית. אברו שיחק בתוכי בעליזות. אהבתי את ההרגשה. "אני מקווה שאני לא כבדה לך."
"את לא יודעת מה זה כבדה. אלה רוכבת עלי במלא משקלה, היא אפילו לא מתחשבת בי. פעם אפילו היו לי סימנים שחורים על הישבן מרוב שהיא שפשפה אותי ברצפה." צחקתי למשמע תאורו. חשבתי איך הוא בתור סוס. "את בכלל לא כבדה לי, את נעימה ורכה, את נשית ומלטפת." אבי החמיא לי והרגשתי איך הוא מתכוון לכל מילה שאמר. אברו רקד בתוכי ואיתו רקד גם ליבי. כשהוא גמר ברחמי שוב, לא חוויתי אורגזמה כלשהיא, אך מה שהרגשתי היה גדול מכל אורגזמה. הייתי מלאה, מלאה בהכל.
נשארתי עליו, מחובקת בין זרועותיו, מחבקת את תחתית גבו. ראשי נשען על צווארו. נושמת את עורו, נעם לי מגעו, נעם לי ריחו, נעם לי אברו המדולדל בתוכי. לא רציתי אחרת.
"אז הריח שלך על הכרית שלי הוא מהפעמים בהם הגעת אלינו הביתה ועשית מה שעשית עם אלה?" אבי העיר אותי מתחושת הנועם שבה שקעתי.
"כן, לפעמים כשאתה היית אצלי בגינה, אני הייתי אצלך בגינה." החזרתי לו. מבלי כוונה לפגוע בו. "לא התכוונתי לפגוע בך. לא חשבתי שאני פוגעת בך. לא ידעתי מה אלה מספרת לך." הצטדקתי.
"למה דווקא עם אלה? מה את מוצאת בה?" הוא התפלא. הוא בטח לא מכיר אותה כמוני.
"לאלה יש פגיעות שמצאה חן בעיני, פגיעות ועוצמה." אבי הסתכל עלי בתמהון. פנינו קרובות כדי סנטימטרים בודדים. שדי מתחככים בחזהו.
"לא, אני לא יודע. אולי תספרי לי. אני מרגיש בה כאב רחוק שמשתלט לפעמים. אבל היא לא מספרת לי כלום."
"אתה לא יודע כנראה מה עברה אלה בחייה." אבי הניד ראשו.
התחלתי לספר לו על אלה את הפרטים שהיא הסתירה ממנו. לאבי יש זכות לדעת החלטתי. "כשאלה הייתה קטנה, בערך בגיל עשר, אחת עשרה. היא הלכה ליום הולדת. הבנים שהגיעו למסיבה, גררו אותה לכניסה של הבית ודחפו לתוכה צינור של טפטפות. אלה צרחה ואז הם סתמו לה את הפה עם התחתונים שלה. והמשיכו לשחק בתוכה עם הצינור עד שנמאס להם והם התחילו להשתעמם. היא נושאת את הכאב הזה עד היום."
"עכשיו אני מבין את המעשים שהיא עושה לי." אבי השתתק ולא הוסיף. הרגשתי שהוא מתרחק ממני. "חווה אני מקווה שלא פגעתי בך. אני מצטער שלא הצלחתי להתאפק. אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה הייתי עושה את זה. למרות שבחיים לא חוויתי הרגשה טובה כזו. אני לא רוצה לפגוע בך או באלה."
לא רציתי לספר לו איך אלה חושבת. "אבי אתה בחור טוב. טוב מידי. אני לא כועסת עליך. אני לא נפגעתי. ואני לא רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. נתת לי כוח להמשיך קדימה. למרות שזה יראה לך מוזר, אני מרגישה שאני חייבת לך." חיבקתי אותו בחוזקה אל ליבי. "אני נותנת לך עצה לעתיד," אמרתי לאבי כשקם והתחיל להתלבש. "לפעמים כדאי שתחשוב גם על עצמך. לאלה יש אותי. לך אין אף אחד. אל תשתנה, אבל אל תהיה רק קדוש, הקדושים מתים מהר. אל תפגע מאלה. תאמין לי שלא פגעת בה." רצתי ערומה לחדרי וחזרתי עטופה בחלוק, לא רציתי להביך אותו אחרי המעשה.
" אבי אם אתה רוצה את אלה כל כך, יש לי סיפור שאני מספרת לילדי הגן. סתם סיפור שכתבתי כדי שידעו שלפעמים המאמץ משתלם, ואם רוצים. אז הכל אפשרי." ניגשתי אל מכתבה במטבח והוצאתי חופן דפים שהגשתי לו. "תקרא. אני חושבת שהסיפור יעזור לך."
**************************** ************** ***********
אבי לא ידע על ההסכם בין השתיים. אך הרגיש כאילו הוא זה שאונס את אלה בשנית. אם היה צריך היה משפיל את עצמו. מתרפס לפניה. מתוודה לפניה. עושה כל מה שהיא מבקשת ממנו. את הפחד מאלה עדיין לא הצלחנו לגרש.
***************** **************** ***********
הורדתי את החלוק ונזרקתי חזרה על השטיח עטופה בכריות הרכות. עטופה בהרגשת הנינוחות שאבי השרה בי. אבי כבר הלך לפני שעה ואני לא יכולתי לקום ממקום רבצי.
הטלפון צלצל. קיללתי את הצורך לקום. אבל הטלפון המשיך לצלצל ולא אפשר לי להמשיך ולהתרפק על ההרגשה הטובה. קמתי ועירומי נתן לי הרגשת קדומים. כאילו אני אשת האדם הקדמון. "הלו, שלום אלה." החזקתי את השפופרת רחוק מאוזני, לא רציתי כלל לדווח לה על מה שעבר עלי.
"נו, היה משהו? תספרי לי." לחצה אלה.
"כן, שכבנו. אבל אין לי חשק וכוח לספר. אבל היה טוב." אלה הרגישה כנראה במצבי הנפשי ולכן עזבה אותי לנפשי. "אספר לך כשניפגש." הוספתי וניתקתי.
חזרתי לחדרי והתלבשתי. עטפתי את עצמי בשכמיה ויצאתי אל הגשם המטפטף בחוץ. רציתי לרוץ בין הטיפות, רציתי לצעוק: "טוב לי עכשיו."
למחרת נפגשנו אלה ואני בקניון הנגב ועלינו לאכול בקפולסקי. לא רציתי לאכול והזמנתי לעצמי כוס יין אדום כדי שיהיה לי אומץ לספר לאלה מה שעבר עלי עם אבי.
אלה הייתה חסרת סבלנות והתעלמה מכך שאנשים רבים ישבו סביבנו בשולחנות האחרים. המלצר בדיוק הגיש לי את היין ולאלה את הקפה והעוגה שהזמינה. "נו כבר, תספרי איך ומה היה." אלה יודעת ללחוץ עלי כשהיא רוצה.
"אלה את מפסידה גבר טוב." פתחתי וזרקתי עליה פגז. "הוא טוב מאוד במין."
אלה קטעה אותי. "אני יודעת שהוא יכול לא לגמור הרבה זמן. אבל לא ראיתי שהוא רוצה במין. אף פעם הוא לא שיתף פעולה. אף פעם לא יזם" אלה מחטה את אפה בקול ללא בושה במפית שהייתה על השולחן. תוך כדי חזרה על דברים שכבר סיפרה לי. הייתה לי הרגשה שהיא לא שומעת את עצמה. ומתעלמת ממה שמונח לפניה.
"אלה, שאלת פעם את עצמך: האם את שיתפת איתו פעולה? אולי את לא בסדר. אבי יכול לענג אותך, לרגש אותך, להעניק לך. אחרי ששכבנו, לא רציתי שילך. אם הייתי יודעת שהוא שייך לאישה אחרת ולא לך, לא הייתי נותנת לו ללכת." אלה הביטה עלי מופתעת. "הייתי חוטפת אותו בכוח, הייתי מתרפסת לפניו, מתחננת שייקח אותי. העיקר שיישאר שלי."
"נו, אז ספרי לי מה קרה!" הפעם אל התחינה שבקולה של אלה התלווה קמצוץ של ציווי.
אז סיפרתי לאלה מה קרה. סיפרתי לה על הבכי והכאב שלפני, על הרכות שבו והקשיחות שבו. על הדרך אל ועל ההיות שלו בי. לא הסתרתי מאלה כלום. מבטה הפך מהורהר מרגע לרגע. הפך להיות רך בסופו של הסיפור שלי. לא סיפרתי לה על המידע שנידבתי לאבי. החלטתי שעליה לספר לו בעצמה. לא סיפרתי לה שאבי יודע שאנחנו שוכבות. היא לא שאלה.
"אלה, הכלי שנתת לי לשימוש, בחיים לא היה לי כלי טוב מוצלח כל כך. אני מודה לך." אחזתי בידה של אלה וכך הרגשתי שהיא בוכה גם בלי להסתכל על פניה. "אלה אני אוהבת אותך, אין לי רצון לגנוב לך את בעלך. אני מוכנה ללכת כשתגידי לי, אבל אשמח להיות עם אבי כשתרשי לי." רציתי לקום וללכת, אך אלה לא עזבה את ידי.
"תישארי קצת איתי. אני זקוקה לך. בשבילי אבי הוא רק ברירת מחדל. יתכן שאני לא יודעת על אילו לחצנים ללחוץ כדי להגיע למה שאני צריכה, במקום למה שאני רוצה." אלה המשיכה להיות מדוכדכת למרות שניסיתי לנחמה.
"אלה, תהיי רכה יותר אליו, כך תשיגי יותר. את גם אשה. נסי להיות כזו." יעצתי לה, שידלתי אותה. למרות שכל כך רציתי את אבי לעצמי, נתתי לאלה עצות איך להשאיר אותו אצלה.
נפרדנו. הגעתי לגינה שהחלה לפרוח תחת ידיו של אבי יותר מאשר פרחה אי פעם. קיוויתי שהוא ימשיך להגיע ולטפל בה. קיוויתי שאלה לא תמנע ממנו זאת, קיוויתי שאבי לא ימנע מלהגיע לגינה בגלל מה שקרה בינינו. קיוויתי שיקרו דברים נוספים טובים בחיי. לא רציתי לעשות כלום מלבד לשקוע בזכרון על מה שהיה בינינו. רציתי לזכור את ההרגשה של אבי בתוכי, את ההרגשה של ישבני על רגליו של אבי. את התחושות של חיבוקו, של חיבוקי. מה עוד יקרה לי בסיפור הזה לא ידעתי.
**************************** *************************
חווה עוד תגלה שמשהו טוב כבר קרה לה במגע עם אבי. גם אלה תגלה שמשהו טוב קרה במגעה של חווה עם אבי. לגבי אבי כבר הבטחנו שחייו עוד ישתנו. אנחנו לא מזניחות את בני משפחתנו. את בני הקן שלנו.
********************************* ****************
למחרת הלכתי לעבודה כרגיל. הילדים שבגן זקוקים לגננת מתפקדת. בדרך אל הגן הזיתי על אבי עם סוס לבן שבא לקחת אותי. לילדי הגן לא היה איכפת מחיי המין של הגננת שלהם. הרגשתי שהנסיכה חזרה אל הנזלת והסיפורים שעליה לספר מבלי להיות חלק מהם.
