מי אני?

"אני לא יכולה יותר" המחשבה עברה לי שוב ושוב בראש ," אני חייבת לגרום לזה להפסיק". הדמעות שוב ירדו מהעיניים בלי שליטה. הסכין שביד, הדם שנזל לרצפה.... שוב אותה התמונה.

"כמה פעמים זה כבר קרה? כמה פעמים כבר את הסצנה הזאת ראו עיניי? עוד כמה פעמים יראו?". שוב אני יושבת לבד בחדר שלי, עם הדלת סגורה ואף אחד לא יודע מה אני עושה, בכלל לא בטוחה שאכפת להם. אף פעם לא שואלים אותי מדוע יש לי תמיד כפפות על הידים באמצע הקיץ,החום.  בטח חושבים שזו האופנה או משו כזה. הם תמיד ככ עסוקים, בעולם משל עצמם, עולם של מבוגרים שלי אין כניסה אליו, מחליטים הכל בשבילי, תמיד אומרים את אותו הדבר:"שזה לטובתי". "חה, לטובתי? כן, בטח..." בעולם שלהם הכל תמיד נעשה לטובתי, ובעולם האמיתי.....זה פשוט תירוץ שלהם לא להתמודד איתי.

המראה הסדוקה, ששברתי לפני שנה והם עדין לא שמו לב. התחבושות, הספירט נגד הזיהום, ריח הדם שמעורבב עם ריח הספירט. החדר החנוק, שלא נפתח ליותר מכמה דקות בכל פעם.

מי ישים לב אם אני כאן ואם אני לא.אף אחד וזו עובדה. פעם בדקתי תתיאוריה הזו, יומיים לא חזרתי הביתה וכשביום ה 3 הגעתי, אף אחד בכלל לא ידע שהלכתי.

כואב, ככ כואב. הדקירות בחזה, האויר שנראה שלא רוצה להגיע לריאות. הצבעים והקולות שנדמה שככ רחוקים ממני. "למה אני כאן? למה הבאתם אותי לעולם הזה?" אין בי שום צורך.

שוב אותה המחשבה שתמיד מציקה, שוב אותה ההרגשה שלעולם לא נעלמת לגמרי, רק לעיתים מסתתרת. "כמה עוד אני אסבול? האים אין מספיק שמחה לכולם בעולם? האם מישהו אחר מאושר במקומי, ואין מספיק שיספיק גם לי?". הצלקת שכבר לא תעלם, הרגש שיזכר לתמיד, הריח שתמיד יגרום לי בחילה, זהו הסוף של ההתחלה.

מה שהתחיל כהזנחה המשיך והתדרדר ועכשיו כל מה שנותר זה רגש האשמה שאני מקווה שלכם לנצח ישאר.

שלכם אוהבת בתכם הלא קיימת בעולם הזה יותר.