מונלוג הלב

רציתי רק להיות אישה
המסמיקה מכל מחמאה,
ברכות נמסה
מעיניים מלאות אהבה.
כל שרציתי זה רק לחיות-
ללא מסכות;
להסיר גוון הנוקשות מפניי
וברוב תום לאסוף פרחים מחלומותיי,
להיות עזר לעצמי… 
 כוח ליפול ולקום בעצמי 
 

טמונה בלבי שאלה פשוטה
אותה נושאת כבר שנים, מיוסרת וכאובה:
כל מה שרציתי זה להיות אישה רכה
המקבלת ומעניקה אהבה.
האם זה הגורל ששיקר לי
או שהחיים שדדו אותי?-
כי אהבה לא מצאתי,
אישה הייתי רק במקריות לידתי
אך זכות הבחירה נשדדה ממני,
הקשיחות הפכה לחובת השרדות
הנשיות - זו בכלל פריבליגיה
שנשללה ממני כאשר בעל כורחי
בעצמאות בחרתי.
לטייל בגינה עם הילדים כמו אישה,
כמו אימא - הייתה אולי משאלה. 
לעולם לא אחזיר את השנים שאבדו לי;
האם את כל השנים שלפניי אוכל לשנות?
איך נהייתי אישה שכזו
שבכלל לא רציתי כמוה להיות?