ככר סטרומה

         בשעות הצוהריים נכנס הילד לאזור הדיונות ושם פעמיו לכוון ככר סטרומה ,אל מסעדת דודתו שולה ,הוא היה נסער ולא יכל להשתלט על שטף הדמעות שזרם על לחייו ועל חליפת הים החדשה שעטורה ציורי חוף ים,סירות וילדים משחקים בכדור על החוף כשגם המכנס תואם, בגוונים של חום ולבן ,גופו כאילו טבע את חותמו בחול וחמימות נעימה עברה בגופו, אט אט נרגע והדמעות יבשו והותירו פסים של קרום מקומט ובוהק, הוא שכב על צדו כשמרפק יד שמאל תקוע בתוך החול תומכת בסנטרו, עקב הילד אחר חיפושית ענקית,שחורה, שצעדה לקראתו ועקבותיה הותירו כעין שביל מתמשך,כשקרבה החיפושית אליו, הושיט את ידו והסיט אותה מדרכה וכאילו הייתה מאולפת, שמרה על הכיוון שאליו הוסטה והמשיכה להשאיר עקבות, ידו של הילד הסיטה שוב ושוב את החיפושית מדרכה כך שהעקבות יצרו צורה מעגלית כעין בייגלה ובעיגול היותר קטן אפשר לה לבחור את דרכה, לפתע שם לב שהשעות נקפו וככל שהצללים התארכו כן ירדה החשיכה על הדיונות ומאי שם הבליחו אורות העיר, למזלו היה זה לילה של ירח מלא, התרומם ממקום משכבו והחל צועד צפונה, תחב את ידיו בשני הכיסים בחולצה חפן מלא חופניים חול ופיזר אותו לצדדים כאילו זורה זרעי חיטה, האיץ את צעדיו ולאורו של הירח הצליח למצוא את דרכו עד שהגיע לרחוב ההסתדרות ומשם לכיכר סטרומה .

       הקלדתי את המילה סטרומה במנוע החיפוש של גוגול ונדהמתי, איזו אטימות משוועת יכולות מדינות לגלות, 769 גברים, נשים וטף נמלטים מאימת הנאצים על ספינה שיוצאת מרומניה וכאילו שלטונות שלש מדינות שיחקו בספינה כבכדור, הטורקים מסרו לאנגלים בארץ ישראל, האנגלים בבעיטה אלגנטית מסרו חזרה לטורקים וכאילו מחפשים את השער נבעטה הספינה לתוך הים השחור ושם נתקל בה צד שלישי, הרוסים שהם אולי השופט במשחק שמצא שהספינה מיותרת ובטיל טורפדו אחד פטר את הבעיה לכולם ושלח 750 יהודים למצולות הים.

        "...בחולות" השיר החזיר אותי לילד שסובב את הכיכר פעמיים כשהוא חולף על פני מסעדת דודתו אולי יזהה מישהו, בפעם השניה הבחין במרסל בת דודתו כשהיא מנגבת את השעוונית הפרחונית הפרושה על  השולחנות, קרב לפתח המסעדה וקרא בשמה, הביטה בו מופתעת ומיהרה לגשת אליו.

     "אמיל, מה אתה עושה פה, מאיפה באת?"

         במקום להשיב חש בעיניו גודש דמעות ודמותה היטשטשה, חש בושה בהפגנת הרגשות הפתאומית, הפנה את מבטו ממנה וניסה למחות את דמעותיו כאילו במקרה כשחרק הציק לו, למרות  גילה הצעיר שבוגרת ממנו בשנה אחת בלבד, שטפו אותה רגשות אימהיות, הניחה ידה על כתפו והובילה אותו לכיור, שטפה בעדינות את פניו ומאי שם הוציאה מגבת נקיה ותוך כדי שניגבה את פניו,השמיעה מילות הרגעה למרות שלא הבינה על מה ולמה,סערת הרגשות שנתקף בה בן דודה שהופיע במפתיע בשעות מוזרות כל כך.

       "בא שב"

       התיישבה סמוך לאחד השולחנות ומשכה אותו לכסא בקרבתה, חפנה את ידו בשתי ידיה                         "מאיפה אתה בא?"

       שאלה בעדינות וכשהבחינה ברוז אחותה הבוגרת ביקשה להגיש משקה קר

    "אה,מה אתה עושה פה?" שאלה רוז ספק בהפתעה ספק בשמחה

    "קודם תביאי לו משהו לשתות"

      דחקה בה מרסל וכשהמשקה הונח על השולחן ושלשתם ישבו מסביב שאלה שוב רוז

     "הלכת לאיבוד?"

       היא תמכה באגרופה את סנטרה כשהמרפק תקוע בשולחן ועל שפתיה חיוך שובבני , שקט שרר סביב השולחן וכאילו שתי האחיות הגיעו להחלטה טלפתית לשתוק ולחכות למוצא פיו, הביט בשתי האחיות, פתח את פיו כדי לומר משהו והתחרט, לבסוף כאילו נדרש ממנו מאמץ מאוד גדול אמר

      "באתי מהדוד מורדוך " 

       "אאאההה, זה מסביר הכל, אתה יודע שדוד מורדוך היה בוקסר במצרים?, תגיד תודה שלא העיף אותך באגרוף אחד משיכון ותיקים ועד לכיכר סטרומה"

     אמרה רוז כמעט בנשימה אחת תוך כדי צחוק מתגלגל, מרסל נעצה בה מבט נוזף ופנתה לילד

    "רוז ואני סיימנו את המשמרת, אבל בבית אנחנו צריכות להכין מולוכיה למחר וכמובן אתה תעזור לנו"

    "אבל, אני לא יודע להכין מולוכיה"

    "אחרי שתלמד ממני, אתה תהיה אלוף המולוכיה"

    נראה היה שהצליחה להוציא אותו מהתחושות המלנכוליות שבהם היה שרוי וסוף סוף חייך.

    זכרתי שהמולוכיה הוא מאכל עממי מצרי, למעשה זה פשוט מרק עוף, אבל אם תזמין מרק עוף במסעדה במצרים, לא יגישו לך מולוכיה כמו שבמסעדה איטלקית אתה חייב להזמין מיניסטרונה כדי לקבל מרק ירקות כך במסעדה מצרית אתה חייב להזמין מולוכיה כדי לקבל את המעדן בהא הידיעה המיועד רק לאניני הטעם ובעת כתיבת מילים אלו אני חש שמיצי הקיבה יוצאים במחול סוער.

     חזרתי לילד שצעד בין שתי בנות הדודה, מכיכר סטרומה ועד למבואות תל גיבורים, חלק גדול מהדרך לא הייתה מאוכלסת, פה ושם ניצב בית חד קומתי והבתים המשותפים די נדירים, מסביב לבית החד קומתי של הדודה לא הוקמה שום גדר ונראה היה כמו בית קטן בערבה, בקושי  הוביל שביל צר עד לבית, בפתח הבית קיבלו אותם עוד שתי אחיות, סימי בת התשע וקמי בת השבע, שתי הבנות חיבקו אותו אחת מכל צד וליוו אותו לתוך הבית, מאושרות מבא האורח, מרסל נכנסה למטבח אספה את עלי המולוכיה ואת הקוצץ המיוחד בעל שני להבים מעוגלים כחצי סהר ומאחז בכל צד וכן את קרש החיתוך והחלה לקצוץ את העלים

    "אמיל, בא תראה איך קוצצים את עלי המולוכיה"

    הוא ניגש אליה, עקב אחר ידיה העולות ויורדות, בעת הקיצוץ עלה ריח טריות העלים באפו וביקש לנסות, ככל שקצץ דק יותר כן הפכו העלים לעיסה, אסף את העיסה המתהווה למרכז קרש החיתוך והמשיך לקצוץ וכשהעלים הפכו כולם לעיסה אחידה הפסיק וקרא למרסל.

    השלב הבא בהכנת המולוכיה שלב הכנת תערובת התבלינים, הכי אהבתי ולא פלא, גם כשכותשים ב'עלי' ראש של שום בתוספת זירעוני כוסברה יבשים, התוצאה, ריח משגע באוויר, על אחת כמה וכמה אם מטגנים אותם עם שמן זית בתוספת מעט פלפל חריף וכמובן מעט מלח ועובר אורח שחולף בקרבת בית שמכינים בו את תערובת התבלינים, חובה עליו שירגיש קרקורים בקיבתו למרות שאיננו רעב כלל וכלל, ריחה של תערובת התבלינים נחרת אצל ביתי כזיכרון ילדות, באותו יום בשעת ההכנה ירדה הילדה מחדרה למטבח ושאלה "אבא מה אתה מכין?" ואני שנהניתי מסקרנותה אמרתי " את המעדן הטעים ביותר בעולם" , הציצה לתוך המחבת ובקשה לטעום, לקחתי פרוסת לחם ומרחתי בעדינות מעט מהמחבת ומהבעת פניה נראה שלא התאכזבה, אם הריח הרחיב את נימי האף מצאה שגם הטעם ערב לחיכה.

       נראה שנסחפתי מדי בתיאור המולוכיה על חשבון חבורת הילדים שישבו עכשיו סביב השולחן לאחר שפוררו לחם לתוך המרק כאילו היו קרוטונים ובכל כף שהגיש אמיל לפיו דמיין את הכל הטעמים שבעולם מתמוססים על לשנו והיה ממיינם ומנסה לבחור איזה הוא הטעם היותר מענג תוך שחמימות עוברת לאורך גרונו כהרמוניה של אלף טעמים. רוז הביטה בו מעל לצלחתה וחשבה שהגיע הזמן, הוא נראה מספיק רגוע ונהנה מהאווירה

      "אולי תספר לנו מה קרה אצל הדוד מורדוך?" שאלה והוסיפה " אם לא תספר לנו לא תקבל תוספת", הוא הביט בה מחייך

      "בסדר אני אספר, זה שלאחותי נולד בן אתן יודעות?" ועוד לפני שהנהנו המשיך

     "אז אתמול עשו לו ברית והבעל של אחותי החליט לא להזמין אף אחד לברית רק את ההורים והאחים משני הצדדים ואחרי הברית נשארתי שם לישון ובשעות הבוקר נסעתי לבקר אצל הדוד והכוונה הייתה להישאר שם מספר ימים לבלות עם בני הדודים"

      קרב את הכף לפיו תוך שהוא עוצם את עיניו מדמיין את אלף הטעמים בעת שעובר בו רטט מכל טעם     "נו" דחקה בו רחל.

 "טעם גן עדן",

    אמר תוך שהוא מזדקף כמעה ומבטו בוהה אי שם בתקרה, והמשיך

   "דפקתי בדלת והדודה פתחה וקיבלה אותי במאור פנים, אך כשהדוד הבחין בי הזדעפו פניו ונראה כעוס, חשבתי שהוא כועס על שהגעתי בבקר מוקדם ושאל אותי מאיפה באתי, סיפרתי לו על הברית ושהשם של התינוק הוא יצחק, ככל שסיפרתי לו יותר נראה כועס יותר ושאל שאלות מוזרות כמו ,יש לך אחות בשם סימה? ושאף פעם לא שמע את השם הזה ולפתע קפץ ממקומו ואני חשבתי שהוא מתכוון להכות אותי, נרתעתי לכיוון הדודה, אבל במקום להתקרב אלי, ניגש לשידה בפינת החדר, משך מגירה הוציא מתוכה שתי מעטפות חומות ושלף מתוכן אוסף של תמונות תוך שהוא מפזר אותן על השולחן לידי, שמתי לב שבכל התמונות מופיעים בני משפחתי ואז אמר שאין לו יותר לא אח ולא בנים של האח וגם לא בנות של האח וכשניסיתי לאסוף את התמונות, חטף אותן מידי והחל קורע אותן, תחילה קרע תמונה אחת כאילו כדי לבדוק מה תהיה תגובתי, הבטתי בקרעי התמונה, תמונה משפחתית, אבא, אמא, אחותי הגדולה וכל האחים, חוץ מאחי הקטן, שהיה עוד בבטן של אמא שלי." 

      שקט השתרר מסביב לשולחן, הביט אמיל בבנות מחה דמעה, לגם מעט מים, השפיל את עיניו והמשיך,  "לא ידעתי מה לעשות, לבכות, לצרוח? .הדודה לא יכלה לעזור, היא השפילה מבט לרצפה ושתקה כאילו פחדה מהדוד וידעה שהסיבה למעשיו טיפשיים מדי "

     כשהפסיק את סיפורו הבחין בדמעות שגודשות את עיני הבנות..

      ניסיתי להמשיך את הסיפור על אותו ערב אך הדמעות שבצבצו בעיני לא אפשרו לי, כיביתי את המחשב והלכתי לישון, ובעיני רוחי שטה לה הספינה סטרומה במימי הים השחור כשטיל טורפדו קרב אליה, כנראה שגם לרוסים הייתה סיבה מספיק טיפשית כדי להוריד למצולות 750 יהודים.