כְּלִיבָה / רונן

כְּלִיבָה / רונן

"כמה חיים אפשר לחיות?"

"חייכי קצת קרלוטה כי חיים רק פעם אחת." כתבה מִיקֶלָה, אבל זה לא נכון. כל כך לא נכון. שלוש פעמים התחילה בחיים חדשים. שלוש ארצות, שלוש תקופות, שלוש משפחות, שלוש בנות. אז כמה חיים אפשר לחיות? היא לא יודעת כמה אפשר. לא מבינה למה השאלה הזו הטרידה את מִיקֶלָה. בסופו של דבר נשארה לה רק אחת. ידעה שזה מה שיקרה. לא היה לה את הכוח למנוע את זה. כנראה שאף פעם גם לא יהיה לה. אבל מתי אי פעם היה לה מספיק כוח בכדי למנוע משהו. בכל פעם כשחשבה שהיא לא יכולה  יותר מצאה בתוכה משהו להאחז בו, להתלות עליו. כמו פיסת בד, כמו מכפלת זמנית. כמו ענף של חיים להתפס בו ולא להתדרדר לתהום. עד שאש החיים המכלה את הכל שרפה גם את הענף. אש תובענית שלא יודעת שובע. ככל שהיתה מזינה אותה יותר היתה בעצמה מתרוקנת. בכל פעם שחשבה שכבר אין לה במה להזין את האש גילתה עוד דבר שאפשר לוותר עליו. בפעם הראשונה נתנה כבר את כל מה שהיה לה. אחר כך היא חייה כמו בתוך תך נסתר. משהו זמני שהפך לקבוע שהפך לבלתי נסבל. מאז היא סורגת חיים על מסרגה אחת. בחריצות סופרת עין אחר עין. שום דבר אחר כבר לא ממש חשוב. לקום בבוקר וללכת לישון בערב. לשים רגל אחת לפני השניה. להכניס את המחט ולהוציא. להתרכז בכל פעם רק בדבר אחד. כשיש רק הווה זה הרבה יותר קל. כאילו שהוציאו את כל השדים מהחדר. היא ידעה שהם עדין שם. השדים שלה. המעשים שאין להם כפרה. בזריזות ובקלילות האופיינית לה מעלה עין אחר עין ועוד יום עבר. משלימה עוד שורה והנה חלפה שנה. הכל על מסרגה אחת. תמיד אפשר לפרום ולהתחיל מחדש. כמה חיים אפשר? מי סופר בכלל. זה לא חשוב כמה אפשר. יותר חשוב להמשיך ולהזין את האש גם אם נותר רק רמץ. היתה זו שאלה מסוג השאלות שביום נורא אחד הפסיקה לשאול את עצמה. שאלות הפסיקו להטריד את מנוחתה. שאלות שאף פעם אין עליהם תשובות. כמה חיים אפשר? כנראה שאין הגבלה. אבל למות – למות אפשר רק פעם אחת.

היא לא היתה אישה דתיה אבל היתה מאמינה גדולה. אולי המאמינה הכי גדולה שהיתה אי פעם. באותה התופת, אחרי שהאש כילתה הכול, רק האמונה נותרה לה. לא חשוב במה אתה מאמין העיקר שיש לך משהו להאמין בו. היא האמינה שאנוצ'קה תישאר בחיים. היא האמינה שהיא אפילו תתצליח לחרוק. היא האמינה שבסוף יהיה טוב. לא יכול להיות כל כך רע אם בסוף אין טוב. לתקופה קצרה היא אפילו האמינה לו שהיא כיסא. היא נעשתה ממש טובה בזה. זאת אומרת בלהאמין. כשמאמינים כבר לא צריך יותר להתאמץ. אין בשביל מה להשתדל. היא האמינה שבאי היא תוכל להתחיל הכל מחדש ולאיזו שהיא תקופה היא התחילה. אולי היא לא האמינה מספיק? שטן תמיד היה יותר חכם ממנה. מחליף תחפושות ודמויות. זוחל לתוך מחשבותיה ופחדיה. תמיד תוקף אותה בנקודות החלשות של אמונתה. פושט ולובש צורה. משתנה כמו האש. היו פעמים ששניהם התמזגו לישות אחת. פעם לובש מדים ומגפיים ופעם לובש הריון ולידה. כשלא האמינה יותר שיהיו לה עוד ילדים נולדו לה עוד שתיים.

למודת ניסיון ולקח. היתה מהדקת אותם בתפרים חלשים. חוט מיכלב עדין שיחזיק את הכל ביחד. חוט לא שזור הניתן בקלות לפרימה. היא עדיין האמינה. בכל ליבה. אולי גם מיקלה היתה כמוה. כשהגיעו לישראל האמינה שאפשר גם אחרת. לאחת כמוהה, מאמינה, זאת לא היתה בעיה. בנתה להם בית. פינה לשים את הראש. באותה אדיקות של אישה מאמינה המשיכה בצעד אחר צעד. תמיד בפסיעות קטנות. לא סירבה לאף עבודה. לא היה יותר מקום לגבר בחייה. לא היה לה יותר מה לתת. רק אמונה. למעלה ולמטה בתנועות ארוכות של המחט. מדי פעם משחילה בזריזות חוט חדש וממשיכה ללא לאות. אלכסנדרה היתה החזקה מבין שתי בנותיה. היא ירשה את עורו השחום של אביה, את מבטו העז ואת התאווה הבלתי מתפשרת שלו לחיים. עד היום מפרכסים בזכרונה תמונת פניה המעוותים באותו אושר אגואיסטי שרק אישה יכולה להעניק לעצמה. אלכסנדרה היתה אז רק בת שתים עשרה כשהיא הפתיעה אותה. עמדה נדהמת מאחוריה, לא מסוגלת להתיק את עיניה מהיד השחומה הבוטשת בין יריכיה. אחר כך הפנתה אליה את עיניה השחורות, ללא שום שמץ של בושה ומבוכה. הן לא דיברו על זה מעולם. כאילו זה לא קרה. כמו שהן לא דיברו גם על דברים אחרים. אלכסנדרה היתה חזקה. היא היתה כמוה – שורדת. כל מה שחסר לה היא לקחה ממקום אחר. השאלות שנותרו ללא מענה מענה פסקו בערך באותו הגיל, אחרי אותה השתיקה. אלכסנדרה מצאה תשובות במקום אחר. היא שמה לב לפופולריות הרבה של ביתה אצל הבנים. ראתה והחרישה. היא האמינה שיש בה מספיק ממנה בשביל לשרוד. אצל אלכסנדרה האש היתה מסוג אחר אבל עדיין אש שיש להזין אותה.

למיקלה היא חששה. מיקלה ירשה את קללת הצבעים שלה. לא היה בה כלום מאביה. היא לא האמינה בעוד ילדה אבל הוא רצה בבן. היא היתה שמחה לתת לו כל מה שהוא רוצה. הפעם, מרצון ומאהבה. אבל היא כבר לא האמינה באהבה והוא לא הבין. הוא לא יכול היה להבין שאין לה יותר מה לתת. האש כבר לקחה הכל. היא ידעה שלא יהיה זה בן. היא האמינה שההריון הזה לא ישרוד. אבל השטן מחכה בדיוק להזדמנויות האלה.

בגיל שנתיים כשמיקלה שרדה את החורף היא עזבה. מאמינה שחיים חדשים אולי יצילו את שתיהן. לאלכסנדרה לא היה צריך לדאוג. היא לא דמתה לאנוצ'קה. חשבה שהיא לא זוכרת. אסור היה לה לזכור. ברגע שהבחינה בזכרון הזוחל, פרמה את הכל, גילגלה חזרה לכדור צמר ומיהרה להתחיל לסרוג מחדש במקום אחר. זה לא עניין של חיים ומוות זו רק שאלה של אמונה. אלכסנדרה ומיקלה. היא לא פיללה אליהן. מוזר שהן היו מחוץ לטווח אמונתה. הן היו כל כך שונות כאילו לא מאותה האמא. אלכסנדרה העדיפה להיות בבית כמה שפחות. באותה התקופה היא אמצה באופן לא מודע כל מה שהיה בן. תום בוי שחומה וממזרית. היתה גורמת הרבה נחת לאביה. אבל הוא כבר היה שייך לחיים אחרים. כמו כשעוברים דירה אז צריך להחליט מה לוקחים וממה נפרדים לעולם, אותו הדבר כשעוברים חיים. בפעם השניה זה נעשה כאילו הרבה יותר קל. היא כבר לא זכרה אם באמת זה היה ככה או שהיא רק האמינה שזה כך.

הבית היה ריק עכשיו. אלכסנדרה לא רצתה לבוא ומיקלה כבר לא תבוא יותר. היא עברה בבית כמו רוח רפאים. תוהה עם המראות המכוסות עדיין משקפות אותה או שמאחורי הבד מסתתרת מישהי אחרת. רוחות הרפאים של חיים אחרים. החדר של מיקלה נישאר אותו הדבר. היא ניגשה אל המכתביה והוציאה את המגרה השלישית מלמעלה והפכה אותה. לתחתית המגרה היתה מודבקת בסרט הדבקה מחברת בכריכה קשה. גדולה ועבה. אולי צריך להדביק ככה את כל מה שאנחנו רוצים לא לאבד. מחשבה כזו לא יכלה לחלוף אף פעם בראשה. הכל ניתן למחזר או להחליף. אפשר לפתוח את התפרים, לגזור קצת מהבד, לא אמרת שיש לך עוד ילד, צעיר יותר, או שאפשר לתת את זה לקרוב משפחה. היא לקחה את המחברת למטבח. אור הנרות הטיל צללים מרקדים מאחורי המקרר. לשונות אש כמוסות שהמשיכו לדרוש את שלהן. עכשיו, בנתיים האש הייתה שבעה. עד הפעם הבאה. תמיד, עד הפעם הבאה.

אולי הפעם תצליח לקרוא מעבר עמוד אחד. כעת האמינה שזה גם היה הרצון של מיקלה. היא לא רצתה לדעת למה. הלמה לא תפקדה אף פעם כמילת שאלה. הלמה היתה יותר סימן קריאה או כתשובה ריקה. אז מה היא עושה כאן עם המחברת הזו בחיקה. השוליים הקשיים של המחברת הכאיבו לזרועותיה ורק אז הבינה עד כמה חזק היא מחבקת אותה אליה. מוזר שאת המחברת היא מצליחה לחבק כך. מרגישה את שוליה הקשים בשיפולי ביטנה. שולחת רמזים לרחם שיבש. היא ניסתה להתמזג עם הקשיות הזו. ניסתה לחזור ולהיות כיסא. היא כבר לא זכרה איך. אולי בגלל שכבר הפסיקה להאמין. בכל מקרה היא אף פעם לא הצליחה לחרוק.

"כמה חיים אפשר לחיות ?" כך התחילה המחברת של מיקלה. היה זה מעין יומן אבל לא יומן רגיל של נערה מתבגרת. חוט של מילים שחיבר את מיקלה מחדש. היא לא הצליחה לדעת מתי מיקלה התחילה לכתוב אותו. אף פעם לא היו בו תאריכים. בעיקר מחשבות. שאלות שכנראה הטרידו אותה. תשובות שהיא ניסתה על הדף. לפני שנתיים היא מצאה אותה כשניקתה, פתחה את המגירה והמחברת נפלה מלמעלה. אף פעם לא הצליחה לקרוא יותר מעמוד אחד. הפעם החליטה לדלג על הסיפורים. סיפורים מאוד יפים שכתבה ביתה. אבל כעת היא לא היתה זקוקה לסיפורים. לעולם שלם של דמיון שמיקלה לא שיתפה עם אף אחד. רק סיפור אחד היא הצליחה לקרוא. על משפחה שגידלה תרנגול בתור ילד. כמו בתקופה שהיא כבר לא זוכרת כשתרנגולות היו שוות יותר מבני אדם. אולי בגלל זה מיקלה החליטה להיות צמחונית.

"כמה חיים אפשר לחיות?
 בכל פעם שאני קוראת ספר זה כאילו שאני חייה חיים של מישהו אחר. ברוב המקרים החיים שם יותר מענינים מהחיים שלי. כשהספר נגמר ואני חוזרת למציאות אני מרגישה שהייתי רוצה שזה יהיה בדיוק ההפך. לא הצלחתי להחליט למי אני רוצה להיות הכי דומה. בפעם הראשונה שקראתי את הספר חשבתי שאני כמו ג'ו  גם אני הייתי רוצה להיות סופרת אבל היא מתנהגת בדיוק כמו אלכסנדרה. זה נורא מוזר שאלכס ביקשה שנפסיק לקרוא לה אלכס. היא כל כך אלכס. אני חושבת שכאן אני יכולה להמשיך ולקרוא לה אלכס. היא אף פעם לא תדע וזה גם יותר קצר.

 בפעם השניה שקראתי  מג  גרמה לי להתחיל לחשוב על אמא. האם יכולתי להיות כמוה? מעניין איך זה להקים משפחה. אלכס אומרת שיש לנו אבא באיזה מקום. אני לא זוכרת בכלל. כנראה שגם היא לא אבל היא עושה מזה עניין גדול. כל מה שהיא זוכרת זה שפם שחור וגדול. אני לא יכולה לדמיין לי רק שפם בתור אבא. מעניין איך זה להתנשק עם מישהו שיש לו שפם. אני לא חושבת שאפילו אלכס יודעת.

 אם הייתי שואלת את אמא היא בטח הייתה אומרת שאני הכי דומה לבת'. כי אני תמיד מסכימה ולא עושה ענינים. לא עקשנית כמו אלכס. אבל אלכס בטח הייתה אומרת שאני מפונקת כמו איימי. אחרי שקראתי את הספר, אני כבר לא זוכרת כמה פעמים, הגעתי למסקנה שאני קצת מכל אחת מהן.

מה להיות כשאהיה גדולה?

זה נורא מפחיד להיות פעם גדול. לגדולים קורים כל מני דברים. אולי אני אהיה סופרת כמו ג'ו.

זה קצת בעיה כי קודם אני צריכה לתת למישהו אחר לקרוא. אני אמות עם מישהו יקרא את הסיפורים שלי.זה כמו שמישהו יראה אותי בלי בגדים. הלוואי והייתי יפה כמו אלכס אז גם אני הייתי יכולה לצאת ערומה מהמיקלחת. היא תמיד מתרגזת עלי שאני נועלת את הדלת.

 אם אהיה גדולה אצטרך להתחתן עם מישהו ואולי לעשות גם את זה. אני חושבת שאלכס כבר עשתה. הכי טוב זה להיות כמו בת' להפרד מכולם בגיל שמונה עשרה ואז יש לכולם רק דברים טובים להגיד עליך.

שמעתי היום מילה שאני לא מכירה. חבל שלא רשמתי אותה. מילה חדשה היא כמו עולם חדש. בבת אחת היא מכילה בתוכה את כל מה שהיא מייצגת. נניח שזו מילה של חפץ אז כל החפצים מאותו הסוג הם כבר בתוך המילה. אני לא מצליחה לכתוב נכון את מה שאני חושבת. אולי אני צריכה להמציא מילה מיוחדת לזה. וגם מילה לאיך שאני מרגישה. עכשיו אני מגורבלת. זה קצת מבולבלת וקצת עוד כמה דברים.

"נכון שהאדם הוא מלך החיות, בכך שאכזריותו עולה על שלהן. אנו חיים על חשבון מותם של אחרים: אנחנו בתי קברות!"(לאונרדו דה וינצ'י 1519-1452)

זה מתוך העבודה שעשיתי על לאונרדו. חשבתי הרבה על המשפט הזה. אני לא רוצה להיות בית קברות. אבל באיזה שהוא אופן אני כבר. כל החיות שכבר אכלתי. כל הדמויות מהסיפורים שקראתי. אבל הן לפחות קמות לתחיה כשאני קוראת שוב את הספר. אולי בגלל זה יש ספרים שאני לא יכולה להפסיק לקרוא. יש גם כאלה שנולדות אצלי. הדמויות בסיפורים שלי. האם יש איזה שהו איזון באיזה מקום? אף פעם לא הייתי טובה במספרים.

 אדם שמחשיב את חיי עצמו וחיי יצורים אחרים כחסרי משמעות, לא רק שאינו מאושר אלא גם בקושי מתאים לחיים. (אלברט אינשטיין 1879-1955)

יש כמה בנים בכיתה שהייתי רוצה שיקראו את זה ואז חשבתי שאולי אם אני לא מאושרת אז זה גם עלי. לא שלא אכפת לי מחיי אנשים אחרים. יש כאלה שאכפת לי מהם וכאלה שלא. אני עוד פעם מגורבלת. איך זה שמילה אחת יכולה להגדיר משהו במדויק. משפט אחד מצליח להעביר תובנה של חיים ואני לא מצליחה לומר מה שאני מרגישה.

אולי אני נולדתי שונה. למרות שכל מי שרואה אותנו, לא אומר כלום, אבל חושב שאלכס היא בכלל לא אחותי. אולי היא מאומצת. היא אפילו לא דומה לאמא. אמא אמרה פעם שהיא נורא דומה לאבא אבל אין לה בכלל שפם.

צליל. אם יהיה לי פעם ילד אני אקרא לו צליל. אבל זה לא יקרה אף פעם.

ביוגנזה. רשמתי את זה בכדי שלא אשכח. אלכס אמרה שהם למדו על זה בביולוגיה ושגם אני אלמד את זה. אני לא מבינה למה היא הולכת בלי חזיה. אם גם לי היה כבר אז הייתי הולכת עם. אני מתה שיהיה לי. ניסיתי את החזיה של אלכס אבל זה סתם כמו בגד ים. היא ראתה אותי ויאמר לזכותה שהיא אפילו לא צחקה. היא אמרה שזו הרגשה אחרת כשיש משהו בפנים אחרת זו סתם חתיכת בד.

שאלתי אותה אם זה עוזר. היא ממש דיברה איתי ואמרה שבהתחלה זה כואב ביחוד אם קופצים או מקבלים מכה ואז החזיה מאוד עוזרת. שמתי בפנים תחתונים אבל לא יכולתי לדמיין איך זה כואב. אני משתופלת איך זה.

מישהו מהגדולים אמר שאלכס משתרללת. לא מצאתי את המילה הזו. אולי הוא גם ממציא מילים. אני מתביישת לשאול את אמא יש לי תחושה שזה משהו לא יפה.

דיאדה, וינייטה

אמא במצב לא טוב היום. היא כל הזמן מדברת אל עצמה. שלשום היא ואלכס רבו ואלכס כבר יומיים לא ישנה בבית. ראיתי אותה היום בבית ספר. היא היתה צמודה לתלמיד הגבוה משמינית. למרות שהיא לא אוהבת שאני נדבקת אליה בהפסקות היום עשיתי לה דווקא. פעם אחת תפסתי אותם מתנשקים מאחורי הדלת. הוא הסמיק וברח והיא נורא כעסה. אמרתי לה שתחזור הביתה והיא אמרה שהיא תחשוב על זה ושעכשיו אני אעוף מפה.

"אף שנטעו בנו את האמונה שאם נרפה מן האחיזה לא ייוותר לנו דבר, החיים עצמם מלמדים אותנו שוב שוב את ההפך: שחרור האחיזה הוא השביל המוביל לחירות אמיתית. (סוגיאל רינפוצ'ה)

 אולי על זה אמא כל הזמן מדברת. בזמן האחרון היא אומרת כל מני דברים וכשאני שואלת על מה היא מדברת היא לא זוכרת. זה התחיל כשהן חזרו מבית חולים. הן לא סיפרו לי כלום אבל אני הבנתי לבד. לאמא היה את המבט הזה בעיניים ואלכס החביאה את עצמה בחדר. אמא התחילה  אז כל הזמן לדבר על להאמין. בהתחלה זה בילדג אותי. כי אנחנו בכלל לא מאמינים. חיפשתי במילון הכי דומה למה שאנחנו זה אתאיסטים. אבל אני חושבת עכשיו שאני מבינה. זה כמו שאני קוראת סיפור ואני מאמינה שכל מה שקורה זה באמת. אולי אפשר גם להפך.

אולי באמת אפשר לשחרר את האחיזה. זה יהיה כמו לקרוא ספר שלא נגמר לעולם. הסיפור שלא נגמר אבל באמת ולא כמו הספר ההוא. כל כך התאכזבתי שזה נגמר בסוף. צריך לעשות משפט לסופר על זה שהוא משקר לילדים. אני לא כל כך ילדה עכשיו. רק לפעמים בתוך הסיפורים אבל בתוך הסיפורים אני גם גדולה.

קראתי כל מה שכתבתי עד היום. לא היה לי מה לכתוב אז קראתי. אני חושבת שיש כמה סיפורים לא רעים. אני לא משוויצה כשאני כותבת את זה כי רק אני קוראת. אחרי שקראתי לא האמנתי שאני באמת כתבתי אותם. עשיתי כמה תיקונים.

אני לא אוהבת איך שאני נשמעת כשאני קוראת מה שכתבתי. כמו איזו ילדה תינוקית ומפונקת. אולי אני באמת כזו. אני לא מדברת ככה. במעין שפה ילדותית. נכון שחלק מהדברים כתבתי מזמן.

יבם, לימנולוגיה, סינקור

"אני לא צמחונית בגלל שאני אוהבת חיות, אני צמחונית בגלל שאני שונאת צמחים" (וויטני בראון)

 כל הזמן מציקים לי למה אני צמחונית. במיוחד אלכס שהיא קרניבורית אמיתית. מעכשיו זו תיהיה התשובה הרשמית שלי. זה הצליח לסתום לה את הפה אתמול בערב. היא באה לביקור מהצבא עם הקצין שלה. אמא אפילו חייכה והחבר שלה צחק. היה ערב נחמד לשם שינוי ואני לא חושבת שהוא הרגיש משהו מוזר אצלנו. זה היה כמו ארוחת ערב במשפחה נורמלית. הוא נחמד. לא יודעת איך הגענו לזה אבל הוא סיפר לנו ששבוע שעבר ניגש אליו מישהו בתחנת הרכבת וביקש שיספר לו סיפור. אולי זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. להסתובב בעולם ולאסוף סיפורים של אנשים. ככה אפשר לחיות המון חיים שונים. צריך גם להתפרנס ממשהו. טוב אני לא סגורה עם זה. יש לי עוד זמן.

"השלמה היא ויתור על התנגדותנו למצב הקיים" (דר' ג'ון גריי)

 אני מזה לא מסכימה. המשפט הזה ממש הרגיז אותי.

אלכסנדרה נסעה ללונדון. אני כבר לא יכולה לקרוא לה אלכס. היא לא אותו אדם. היא אמרה לאמא שתסיים את התואר כשהיא תחזור. אמא אמרה שזה כבר לא יקרה והיא הבטיחה לה שכן. אני לא מבינה בשביל מה כל הבחינות בגרות האלה אם אחר כך צריך עוד ללמוד.

רק למען הסדר הטוב לא הלכתי גם אתמול למסיבה. ולא אני לא עצוללת בכלל. טוב אולי קצת. לא משהו שספר טוב לא יכול להשכיח. יש לי עכשיו שלושה ממש עם פוטנציאל. אחד אפילו עם יותר משש מאות עמודים.

אביונה, זו מילה שאני מכירה כבר מזמן. משום מה נראה לי חשוב לכתוב את זה. אולי אם אני אכתוב אותה

מזמן כבר לא כתבתי. אולי בגלל שאין לי מה לומר. אלכסנדרה וההוא מלונדון באו לבקר. לא ידעתי שיש לו ילדים. גם אמא לא אבל היא לא אמרה כלום ואלכסנדרה בדרכה האגואיסטית לא הבחינה בשום דבר. היא הביאה לי חולצת בטן. לפעמים אני בטוחה שהיא בכלל לא אחותי. בטוח שהיא מאומצת.

 "מה מר להתבונן באושר דרך עיני הזולת. "(ויליאם שיקספיר)

ניטשה אמר                                                                   
שיש מי שבשבילו הבדידות היא בדידותו של המוגבל, ויש מי שבשבילו הבדידות  היא בריחה מהמוגבל.

אני עוד חושבת על זה. לא החלטתי. בכל מקרה אף אפשרות היא לא ממש מציאה

רגע המוות בחלום הוא היקיצה. המוות הוא היקיצה מהחיים. כמה חיים כבר אפשר לחיות?

תקראו לי בת'. "

שאר הדפים היו לבנים וחלקים. היא דיפדפה בהם בשיטתיות בוחנת את המירקם של הלובן את הבהירות האילמת של מה שלא נכתב. מחפשת, אולי רמזים או אולי זיכרונות. אחר כך קמה והלכה אל המיטבח. הדליקה את הלהבה הכי גדולה. מביטה בה מהופנטת מספר דקות. מפרידה בין הצהוב האדום והכחול. כל אחד מהצבעים רוקד בדרך משלו. לכל אחד מהם יש את הרעב שלו. היא היתה צריכה ללמד את מיקלה לסרוג היתה המחשבה היחידה שהדהדה בראשה. ללמד את בת' לסרוג – תיקנה את עצמה. שוב חזרה לדפדף במחברת. לאחר שגמרה לעיין ממושכות בכל דף לבן ובתולי, תלשה אותו והאכילה את האש. הופכת את הלבן לשחור. בסבלנות של תופרת עמדה ככה שעות ליד הכיריים. סוקרת, לומדת לעומק את הבוהק הלבן של חייה ומאכילה בו את האש. כשסיימה האור היחידי בבית הגיע מהכיריים. מחול ניסתר של פתיתי נייר שרוף עיטר את החושך. היא חזרה אל כורסת הסריגה שלה. המחברת עדיין בחיקה. לא מדליקה את האור. התישבה, בהתחלה זקופה כמו החיים, ואז באיטיות של הר שקעה לאחור. מאמצת את בת' אליה בכל הכוח. הכוח שמעולם לא היה לה. לקול מנגינה עלומה החלה להתנדנד. בתחילה תנועה קלה כמעט ובלתי מורגשת. כמו תנועת הירח בשמים. כשהוא נע רק כאשר אין מביטים בו. בהדרגה, כאילו יד נעלמה מסובבת בתוכה כפתור, התנודות הלכו והתגברו. תנועות רכות שהותמרו לתנודות שהחלו ליצור טלטלות. קרבים לאיטן לסף הבלתי נמנע. עד שמשהו בה נסדק. מחבקת בכל כוחה את המחברת היא התחילה  לחרוק. קול חורקני ומנסר שנשמע היטב בתוך דממת החיים שמסביבה. חריקה ברורה וקולנית הנוצרת בין שני חלקים קשים. בקצב מונוטוני של כיסא נדנדה החריקות הלכו והתעצמו. עד לתמונה השלמה של אישה בחושך החורקת כמו כיסא ומחבקת בעוצמה מחברת חצי קרועה.

© כל הזכויות שמורות לרונן