שיעור מספר 3 לתסריטאי טלנובלות - אם יש אקדח במערכה ראשונה מישהו ירה בו במערכה הבאה. בטלנובלה שלה אמנם לא היה אקדח, אבל היתה אדנית מרשיעה, בקבוק ובו צינור דק אשר בקצהו קונוס ששני הגברתנים מצאו במחסן של אלון, מן כלי שייעודו הכנת סם בפועל ושימושו- הסבירו לה. היא היתה בטוחה שזה מן אגרטל משונה שלא היתה מכניסה הביתה בגלל שהוא היה מגעיל, מכוער, וחסר פרופורציות אומנותיות, אבל לאחרונה הסתבר שהיא לא יודעת כלום, היה גבר נעלם שאבדו עקבותיו ולא ידעו היכן הוא, והיתה רבקה רוטנברג השכנה הקשישה מקומה ראשונה שסבלה מבעיות שמיעה קשות, שחוץ מזה היו לה עיניים קטנות וחודרות, פרצוף שאף פעם לא מרוצה, והליכון.
היא עצרה את ההליכון באמצע השביל הצר, והרימה את עיניה הקטנות מעלה אל הגברתנים שליוו את יעל החוצה. "אמממ... גברת צעירה, לאן את הולכת...?" והעיפה מבט מלא רמזים לעבר המלווים.
"בוקר טוב גברת רוטנברג, מה... שלומך היום?" גמגמה. מקווה שבכך תספק אותה מעט וזו תניח להם לעבור בלי שכל השכנים יצאו החוצה לרחרח. למרות שקודם לכן, כשעמדה באמצע הסלון עטופה בסדין דקיק, מודאגת ושוקלת אם לצעוק לעזרה, רבקה רוטנברג היתה ברירת המחדל שלה.
אבל, היא סבלה מבעיות שמיעה ולא כל כך יכלה לעזור לה באותו רגע. ולא שהיא באמת יכולה היתה לעזור, זה היה בלתי אפשרי, אסטרטגית, מעשית, ו\או פיזית. אפילו עכשיו היא לא כל כך יכולה, אדרבא, היא עלולה לסבך את העניינים הרבה יותר ממה שהם מסובכים ממילא.
"מי הם?" שאלה בקול רם -כמנהגה בקודש - והצביעה לעברם. היא לא שמעה אף את עצמה, אז למה שלא תצעק בקולי קולות, אה? חשבה יעל במרירות. שכל השכנים שלא הלכו היום לעבודה מכל סיבה שהיא, מחולי ועד סתם עצלנות יצאו החוצה ויסתכלו, ויעקבו בחטטנות אחרי המתרחש, ואחר כך עוד ידברו עליה כל היום, והערב, ולמחרת...
"משטרת ישראל," נהם הקירח. "תפני את הדרך, סבתא..."
עיניה הקטנות של רבקה רוטנברג נפערו מעבר לגודל הטבעי שלהן, הן כמעט יצאו מחוריהן. "משטרה?!" צווח קולה בצייצנות.
נ ה ד ר ! נ פ ל א ! חשבה בתסכול. עכשיו כל השכונה תדע, אם תרצה או לא תרצה. היא רצתה למות!
לא, בעצם, רצתה קודם לחנוק את אלון באיטיות וייסורים, כדי שירגיש ולו במעט את ההשפלה שהיא עוברת, ורק אחר כך למות.
מראה האגרטל המכוער- אותו בקבוק קונוס משונה שהם התעקשו שאלון רקח בו סמים- כמעט גרם לרבקה רוטנברג התקף לב. היא הניחה יד באמצע החזה והתנשמה. רק שלא תתעלף, התפללה יעל, ואז כל העיר תדבר על זה, כתבה בעיתון של שבת יכתבו עליה.
"לאן אתם לוקחים אותה?" שאלה. ויעל הופתעה מנימת הדאגה שצפה בקולה, אף פעם לא היתה בניהן קירבה כלשהי, להיפך, היא תמיד הסתכלה עליה בעיניים הקטנות שלה בחשדנות הססנית, בוחנת אותה בלי להתבייש. רק את אלון היא חיבבה מאוד, התולעת. וזכרה את כל הפעמים שבהן הלמה עם מקל ההליכה בתקרה שבדירתה – הרצפה בדירתם- ואלון היה מנתר ומחייך בסלחנות, "אני הולך לסדר לה את הערוצים בטלוויזיה." כשהייתה מתלוננת על תדירות הביקורים היה מחייך בעוד יותר סבלנות, "היא סבתא זפטה מסכנה שמסרבת בכל תוקף להתחבר לכבלים, יש לה טלוויזיה משנת תרפפ"ו, עם אנטנה עוד יותר ישנה שקולטת רק ערוץ 1 ו- 2. אל תהיי כל כך מרירה..." היה מלטף את לחייה. "והדרת פני זקן." היה מוסיף.
עכשיו כשהביטה בה נאחזת בהליכון, ניסתה יעל לנחש איך היא מצליחה לעמוד במטבח ולאפות עוגיות חמאה ושוקולד, עליהם היה אלון מתענג בכל פעם שהיה מתקן לה את הערוצים בטלוויזיה, "היא מתעקשת שאטעם מעוגיות השוקולד שלה, דרך אגב, היא מוסיפה חמאה והן יוצאות לה פריכות ומדהימות." היה אומר לה בכל פעם שהתעכב יתר על המידה, "אישה בודדה ומסכנה."
"גיברת...!" קרא הגבוה מבינהם. "את מוכנה לפנות את הדרך? אין לנו את כל הזמן שבעולם..."
וכשרבקה הזיזה בזהירות את ההליכון הצידה, עקפו אותה והובילו את יעל לניידת.
"אוי, גוועאלד... " מלמלה רבקה רוטנברג בהיסטריה והחלה מדדה עם ההליכון לכיוון הכניסה לבניין. "אוי, גוועאלד..." נקשו רגליות המתכת הכסופות.
