דרך חלון החדר ניתן היה לראות את שדרת הפנסים האדומים - הגחליליות המעטרות אותם, בעוד האור האפלולי חילל בעמעום חושים קודר את האוויר, כשאטמוספרה מבשרת רעות חיללה כל זהות בדויה.
הגשם טפטף על החלון בקול שיכל - או להרגיע אותי או להרתיע אותי עד אימה.
התיישבתי על המיטה, החדר היה חשוך למדיי, מלבד אותן אורות שחדרו דרך החלון ויצרו מין קרן אור מרוכזת אל תקרת החדר. מיששתי את כף ידי, את הצלקות שעיטרו את אצבעותיי. בפעם האחרונה שהשתמשתי בלהבים שלי היה ממש לפני כמה שעות, בתגרה מיותרת בפאב המקומי. כשהם נשלפים הם ממש כואבים, אבל לפעמים אין לי ממש ברירה. התקינו לי אותם באחת המעבדות בגורניירשטארן. אני זוכר את הסמים מדעכי ההזיות שהזריקו לי, זה לא ממש שינה לי באותה העת, אך גם לא עשה לי מאוד טוב.
חשבתי עלייה שוב, בשעה שלבשתי את מכנסיי השחורות עשויות הסאטן.
רציתי לראות אותה, וידעתי איפה למצוא אותה.
ירדתי במדרגות מאחר והמעלית לא עבדה כבר קרוב לשמונה שנים לפחות.
הדירה השכורה הזאת הייתה המקום היחיד שיכולתי למצוא עם הכסף שנותר לי, היא הייתה עלובה וממוטטת, אך זה היה עדיף מכלום. נזהרתי שלא לדרוך על יותר מדיי מקקים ביו-מכאנים תוך כדי ירידה במדרגות הרעועות, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי, המקום היה שורץ עד בלי הרף ביצורים המחרידים.
יצאתי דרך דלת החירום העשויה פלדה קשיחה, אל הסמטה האחורית של הבניין. הסימטה הייתה אפופה בפסולת כימית, ניירות, וחוטי חשמל ממכונות הפעלה הרוסות. הגשם טיפטף על פניי, והייתה זו הרגשה מרעננת למדיי. יצאתי מהסמטה אל אחד הרחובות. שילטי נאון בוהקים הבהבו בשלל צבעיהם, והשתקפותם הוחזרה דרך שלוליות המים שהציפו את הרחוב. פילסתי את דרכי דרך ההמון עד שהגעתי אל הכניסה של אולם המשחקים. הרבה ג'אנקים מסתובבים פה, מבזבזים את שארית כספם על המכונות. היה אפשר לשמוע בחור אחד שהפיל פצצה על כמה מבנים, וכל האולם בהק בצבעים ארגמניים אפוקליפטיים. מישהו הכה את יריבו בקרב ה'רב-מימדי' על גבי המסך הגדול שבמרכז הרחבה, והיריב הופל לרצפה בקול שבירת עצמות. והנה היא הייתה, קריסטין יפת-התואר, כהת השיער, עיניה בעלות הגוון האפור-בהיר לא משות ממסך המכונה. התקרבתי אלייה.
"היי, מה קורה ג'ס?" היא טפחה לי על הכתף במהירות וחזרה למשחק.
הבטתי באצבעותיה המרצדות על לוח המכונה.
היא לבשה חליפת טייסים צמודה מפשתן, מתוחזקת בטלאים בכמה מקומות,
כפפות שחורות ארוכות ישנות חסרות אצבעות עיטרו את כפותיה,
ואיפור שחור כבד הדגיש את עינייה הגדולות והיפות, את עצמות לחיה הבנויות היטב. עורה היה חיוור וטהור.
"ישנתי קצת. עבר עליי לילה קשה. מתי את מסיימת פה?"
"שמעתי על אתמול, אחד מהמופרעים האלה... חתיכת טיפוסים מסתובבים ברחובות... העיקר שאתה בסדר", היא חייכה. "עוד כמה דקות ואני לגמרי שלך".
המתנתי עד שהיא תסיים, וכשסיימה היא הסתובבה אליי, וחיבקה אותי,
חיבוק כזה של אהבה. היא הייתה כל-כך טהורה תחת ידיי.
היא חייכה אליי ונתנה לי נשיקה, על השפתיים.
היה קשה לי להסביר כמה שהיא גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי.
היא לקחה את אחת מידיי כשאמרה - "אוי... רק לראות מה הם עשו לך", היא חיבקה את כף ידי, עם הבעה מצערת על פניה. "בוא אליי לדירה, אני אחבוש לך את זה."
היא לקחה אותי אליה. זאת לא הייתה דירה, אלא חדר מוזנח שכור באיזה מוטל זול. קריסטין השכיבה אותי על הקלקצף שמיד התאים את צורתו אליי, והלכה לחדר האמבטיה, לקחת כמה דברים מהארון. כעבור מספר רגעים, כשחזרה, התיישבה על הדרגש לידי, לקחה את כף ידי, והחלה לחבוש אותה. "מסכן שלי, תבטיח לי שתשתדל לא להיכנס לעימותים האלה, אתה גורם לליבי להחסיר פעימה". היא חייכה את החיוך המקסים שלה. עיניה האפורות זהרו בבוהק שהמיס את כולי תוך שניות. היא הזריקה לתוך התחבושת האלסטית-מכאנית את חומר השטיפה, והניחה את המזרק בצד בסיומה.
באותו הלילה, נשארתי לישון שם, ביחד איתה, היא התעקשה על כך, אני כמובן לא סירבתי. התעוררתי פעם אחת והרגשתי אותה מכורבלת לצידי, הסתכלתי עליה. גיבוב תווי פניה היו יצירת פאר בפניי עצמן, כאילו צוירו על ידי בוטצ'ילי עצמו. העברתי את אצבעותיי על עצמות לחייה, ירדתי אל שפתיה, ונשקתי לה קלות. אהבתי אותה, בכל ליבי. למרות שהיא לא הייתה בת-אדם.
לרגע קט הבטתי בה כיצד היא זעה משנתה, אור הניאון מטיח צלליות על תווי פניה המעוצבות להפליא. כמעט יכולתי לראות את החוטים האלקטרונים פועמים מבעד לעורה הצח, הנקי מפגמי העבר, אך הרגע חלף מהר כמו שבא. היא התעוררה אז, כמו הרגישה את מבטי עליה, או אולי היה לה איזה חיישן שיכל לזהות תנועה בעת השינה, כמו לצורך הגנה עצמית.
"על מה אתה חושב?" היא שאלה, מתעניינת בי כמו הייתי הדבר הכי חשוב לה ביקום בארבע וחצי לפנות בבוקר.
"דברים מעסיקים אותי לאחרונה," השבתי. "דברים לא אנושיים". ומיד חזרתי בדבריי.
"אתה מדבר על המכונות שם בחוץ?" היא אמרה, מצחה מצטופף אל עבר גבותיה הדקיקות. "אלה שנראים אנושיים יותר ויותר?". היא החניקה פיהוק קל.
כמובן – נוכחתי להיזכר סופית. היא אינה יודעת על מהותה המכאנית. היא חושבת שהיא אנושית.
"מה מהות הזיכרונות שלנו?" שאלתי אותה לפתע. "איך אנחנו יודעים כי הם אמיתיים?".
"סוגיות ברומו של עולם, אתה שואל", היא חייכה, ואז עשתה פרצוף חושב. "האם אנחנו לא יוצרים את הזיכרונות שלנו לפי התקדמותנו בהווה? לפי ראות עינינו?".
"את מתכוונת כי העבר הינו פיקציה, וכי אנחנו מתאימים זיכרונות לפי מה שקורה לנו באופן חי? במה זה הופך אותנו, אם כך, לאנושיים יותר או פחות?" תהיתי בקול. "במה אנו שונים, עם כך, מן המכונות?"
תהיתי בנוסף מה גורם למכונה להגיד דברים שכאלה. ודאי מכונה אשר תוכנתה כך שלעולם לא תגלה את מהותה האמיתית.
"אני חושבת כי לעולם לא נדע מה באמת קרה בעברנו. הרי הזיכרונות מתעוותים ככל שמתקדמים עם השנים, כך שאדם יכול לחשוב שהוא זוכר דבר מה, אבל אדם אחר שהיה איתו באותה סיטואציה זוכר דבר אחר לגמרי. אם כבר, האנדרואידים זוכרים במדויק פרטים שבני האדם לעולם לא יזכרו. זה מה שהופך אותי לאנושית, הערפול התמידי, האשליה בה אני חיה".
"ואיך את מסבירה אהבה אנושית?" שאלתי, לא לגמרי מבין לאן אני נכנס. "האם את חושבת כי היא משהו שיכול להתקיים לעד, או שמא, משהו שאנחנו משכנעים את עצמנו להאמין בו עד אשר הוא מתבדה?".
"אתה באמת רוצה לדעת מה אני חושבת?", שאלה בעיניה הגדולות והמבריקות.
לרגע לא ידעתי כיצד להשיב. פחדתי מהתוצאות של תשובתה, אבל סקרנותי פרקה כל עול קיומי ולבסוף הנהנתי.
"אהבה היא גורם מטאפיזי בלתי מוסבר מבחינה רוחנית. מדעית, אפשר להסביר זאת כהפרשות הורמונים.
אבל רוחנית, זו תחושה ערטילאית שרק המשוררים הנהנתנים ביותר יכלו להסביר, וגם אז בצורת מטאפורות. אני חושבת שזו הנקודה: אהבה היא מטאפורה, אולי מטאפורה להזדקקות הדדית, אולי מטאפורה לצורך קיומי, אולי מטאפורה לסחיטה רגשית מכאיבה-"
"רגע, רגע, למה את משייכת פתאום אהבה לכאב?".
"כאב הוא חלק בלתי נפרד מהאהבה. כשאוהבים אז כואבים את הנפש. לא קרה לך פעם שכאב לך מרוב אהבה?".
"אני תמיד דמיינתי את כאב האהבה כחיה פצועה שהמכונית נוסעת ברוורס בכדי לדרוס אותה בשנית, כמו וידוי הריגה. לא חשבתי על השיוך של כאב כדרך נורמטיבית לאהוב".
"איך תסביר אחרת את המשורר המיוסר? את האמן המבכה על יצירתו? כולנו יוצרים מתוך תשוקה לכאב האהבה. זוהי מהותה".
"את כואבת את אהבתך אליי?" שאלתי, ושוב פעם התחרטתי מיד כשיצאו לי המילים מהפה.
"אהבה זה מושג ערטילאי. אני מרגישה תחושות שקשה לי להסבירן, אדם אחד יכול לטעון כי זו אהבה, אדם אחר יכול לטעון כי זה כאב עז. אני לא אשפוט מה אני מרגישה. אני בת תמותה, פשוטה, אין לי השכלה של פילוסוף".
את מתחמקת, רציתי להגיד, אך כל מה שיצא לי הייתה איזו אנחה מוזרה כזו.
"לא יודעת", היא פנתה ממני והתהפכה על הגב. "אולי אם הייתי אנדרואיד, היה לי יותר פשוט לסנתז את הרגשות שלי".
"אבל את-" התחלתי, ואז עצרתי בעד עצמי. מה גרם לי להתחיל להגיד את זה? יש לי משאלת מוות?
"אני מה? אנדרואידית? אל תצחיק אותי. אם היית מבין את האירוניה של מה שרצית להגיד, גם אתה היית צוחק".
לא הבנתי למה היא חותרת, אבל המעגלים בראשי התחילו לנוע בקצב מסחרר.
"השלב הראשון הוא הכחשה, כך קראתי בחוברת ההוראות שהגיעה איתך", אמרתי, אולי מנסה לתפוס שליטה בשיחה שאבדה עליה הכלח.
"אתה מודע לכך שלאנדרואידים של היום משתילים זיכרונות שנראים אמיתיים לא פחות מאלו של האנושיים?" היא אמרה, מביטה בי בחיוך שנראה לרגע לעגני.
"השלב השני הוא הטחת אשמה באחר", אמרתי, מעט בגמגום מהוסה.
"והשלב השלישי הוא הכרה במצב, אכן, אני גם קראתי את חוברת ההוראות הזו, לפני הרבה מאוד שנים".
הרבה מאוד שנים? תהיתי לעצמי. אבל היא בחיים רק שנתיים. האם הזיכרונות שלה גורמים לה לחשוב כי היא הייתה בחיים זמן כה רב?
"יגיע שלב שבו אתה תכיר במצב, אל תדאג", היא אמרה, והפנתה את גבה אליי.
"מה זה אמור להביע, לעזאזל?" לחשתי לה, אך נראה כמו היא כבר חזרה לתנומתה החורפית.
כשהקצתי משינת הביעותים שלי, כאב לי מאוד הראש והמיטה הייתה ריקה. הסתובבתי בתוך החדר, בודק את השירותים הרטובים, כמעט מחליק מהמים הזולחים, מתעלם מן האזוב שדבק בקירות והקרטונים הקרועים לצד הניירות שריחפו בזרמי האוויר על המרצפות המטונפות. הדירה הייתה מרוקנת מנפש אדם. העסיקה אותי שיחת הלילה, כמעט וחשבתי שהיה מדובר בחלום רע. ואולי אכן היה מדובר בחלום. פירקתי את אחת המגירות שלצד מיטתה והתחלתי לחפור בניירת שצפה שם. גיליתי בעיקר זבל - פרוספקטים של הצגות תיאטרון, כרטיס של סרט קולנוע ישן, מגזין משחקי וידאו מתפורר. בין החיטוט החודרני בארונות גיליתי אלבום תמונות עם שלפוחיות העבר מעטרות את כריכתו. עברתי בין הדפים באובססיביות רק לגלות כי כולם ריקים הם. אך בכריכה האחורית שלו בעת שנגעתי בה במקרה כדי לסוגרו, גיליתי בליטה חשודה. לקחתי סכין יפנית שהייתה זרוקה על הרצפה ופערתי בו חור. ממנו נפלטה תמונת הולוגרמה עמומה. זיהיתי את הפנים המחייכות כפניה של קריסטין, כילדה קטנה, נושפת על נרות עוגת יום הולדת; עיניה האפורות רודפות אחריי מן מבואות חלומות הבדיה.
פרצתי החוצה מן הדירה אל העבר החוץ הרטוב. הגשם הכה בי בתדהמת רפאים בעיר רווית חשיכה. ראיתי חללית מרחפת בקצב איטי, אניגמטי כמעט, מעל לראשי הבניינים, הילה כחלחלה מלווה את פנימיותה. ברקע שמעתי קול נשי בשפה זרה שר איזה ג'ינגל מטופש בצורה הזויה. רצתי ברחובות הומי האדם, צלליות הקיום המטאפיזיים של שלטי הניאון רדפו אותי בכל פניה אותה בחרתי.
פתחתי את דלתות אולם המשחקים, כמו אקדוחן שנכנס למסבאה כדי לחפש אחר האנטגוניסט וידיו האדומות. עיניי תרו אחרי הנפשות הפועלות, שום זכר לקריסטין, ואולי עיניי לא רצו לפגוש בה, לא רצו לפגוש במציאות המרה. ואז שמתי לב שהיא עומדת ממש לידי, עם גבה אליי. היא לבשה מכנס צבאי אפור ואפודה שחורה עם קפוצ'ון שכיסה את ראשה, אך זיהיתי את צדודית פניה כשהתעצבנה שהפסידה במשחק. מיד פניתי ממנה הלאה ויצאתי הרחק משם.
היא חזרה מאוחר יותר כשהדירה הייתה חשוכה והדליקה אור ניאון אפרפר כשנכנסה לאמבטיה. ימים רבים תהיתי איך היא לא מחליקה על הרפש שהצטבר בין המרצפות. כשיצאה משם קפאה על שמריה.
"הא, אתה כאן... חיפשתי אותך". צלליות פניה הסתירו חיוך - אם היה שם אחד כזה.
"חיכיתי לך כאן, שתחזרי", השבתי.
היא פנתה הרחק ממני, כמו לשבור את הכישוף שלכד אותנו בלימבו הנצחי, אל עבר פנס כיס שהוציאה מאחת המגירות. "רציתי להראות לך משהו, משהו חשוב" היא הדליקה את האור הקטן אל עבר הנייר שהחזיקה בידה שהאיר את פניה באור מלאכי. לא יכולתי לסבול זאת את. במהירות עילאית כבשתי את המרחק בינינו ונצמדתי אליה, תופס את פניה חזק בכף ידי, מצמיד אותה אל הקיר.
"אתה חייב לראות את זה..." היא גמגמה, כמו מנסה להציל את עצמה ברגעיה האחרונים.
"כל מה שהיה צריך לראות, ראיתי," השבתי. "אני יודע כעת את האמת".
"אתה חושב שאתה יודע, הא? אתה לא יודע דבר".
"את יודעת מה התחושה לגלות דבר כזה? לעולם לא תדעי". האחיזה על פניה התחזקה, עיוותה את פניה היפות.
"אני יודעת יותר מכפי שאתה חושב, אם רק תיתן לי הזדמנות להסביר...", היא מלמלה, כמעט בוכה.
"מאוחר מדיי, יש... אנשים - שלא מסוגלים לחיות עם היותם". ראשה הותז אל הקיר בעוצמה, סימני החדירה נפערו מיד, דם זלח החוצה ללא הכרה. היא התמוטטה אל הרצפה, עיסה אורגנית חסרת רוח חיים.
ישבתי שם בפינת החדר, בזמן לא-זמן שעבר. צלליות החדר חלפו במחולם המתקתק, שינו צורה, טרנספורמציה מפלצתית שאינה יודעת שובע. הפתק שקריסטין החזיקה בידה היה בידיי כעת כבר מזה זמן מה. אמת שלא יכולתי עוד להכיל. תהיתי מה פירושן של המילים הכתובות, הנבראות יש מאין - בוראות תכלית עולם שלם, הורסות אותו במחי יד. תהיתי על פשרן של מילים כגון – 'לא אנדרואידים', 'אח ואחות שהופרדו גנטית', 'קורבנות ניסוי מעבדתי על חולי נפש'. תהיתי מי הם החולי נפש האמיתיים בסיפור הזה. קראתי תיגר על אי-השפיות, מנת חלקי, יגוני התמידי – המוות המפעפע בין תודעות המתים.
1.2002 - 8.2008
