כפרה של אבא (אורות-הומרוס)/ רונן
אבא קיבל שני ג'קים ושלושה פרחים שחורים. לרומני לא היה כלום. ידעתי כי כשאין לו כלום העיניים שלו תמיד רצות מצד לצד כמו הארנבות בפינת חי. מעל מנו אפללו עמד ענן של עשן מהסיגריות שלו. אבא אמר לי שככה הוא מסתיר. אבל אני נמוכה ואני רואה אותו מלמטה. הוא נשך פעמיים את השפה התחתונה שלו והסתכל לכיוון הגבעה הקטנה שעל השולחן. ליד אבא ישב החדש והצמיד את היד לחזה וחלם. לידו ישב בתוך החליפה הכחולה שלו שמחה הגרוזיני שכל הזמן היה משנה את הסדר. היה מושך אחד מלמעלה ומעביר לתחתית. הדיבורים הפסיקו פתאום והם הסתכלו אחד על השני וניסו לנחש מה יש לכל אחד.
אהבתי את המשחק ניחושים הזה. משחק שאבא ואני משחקים הרבה. בהתחלה גם
לי-אור ובר היו משחקים אבל עכשיו רק אני משחקת עם אבא. לי-אור ובר נורא מקנאים. הם כבר לא מרביצים לי רק שואלים מה היה. הם מפחדים מהחגורה של אבא. כולם בבית מפחדים ממנה חוץ ממני.
"בואי לכאן כפרה של אבא," הוא אמר וחיבק אותי. היה לו הריח החמוץ הזה שיוצא ממנו כשהוא פוחד להפסיד. היה נעים בתוך החיבוק של אבא. הרומני חייך בכאילו והארנבות שלו התרוצצו וחיפשו גזר. מכולם ידעתי שרק למנו אפללו יש משהו. אבא נגע בשלושת הפרחים השחורים. נתנתי לו את הסימן שלנו. דגדוג קטן במותן ודגדוג יותר חזק כשהוא עוד פעם נגע בפרחים השחורים. הרומני ביקש שניים חדשים והוסיף לערימה. לפי הארנבות ידעתי שזה סתם. החדש זרק את שלו על השולחן והדליק סיגריה. שמחה הגרוזיני הפסיק להעביר אותם מלמעלה למטה והתחיל לשחק עם טבעת הזהב שעל הזרת שלו. עד שהיכרתי את שמחה חשבתי שרק בנות הולכות עם טבעת. לשמחה היה הרבה זהב גם בשיניים. לא יכולתי להפסיק להסתכלאיך הוא מסובב את הטבעת והאבן האדומה נעלמת כמו בקסם ומופיעה שוב. לחיצה חזקה מאבא הזכירה לי ושוב דיגדגתי אותו. הוא הסתכל אלי במבט המפחיד שלו שאמא לא יכולה לראות. הסתכלתי שוב. הפעם הוא נגע בג'קים. ביקשתי יפה סליחה בלב ושמתי את הראש על הכתף של אבא. הוא ליטף לי את השיער וידעתי שהוא חושב. הרגשתי איך השרירים שלו ביד קצת מתכווצים וחונקים אותי ואז הוא זרק את הג'קים. מנו אפללו אמר שהוא 'סֶרבי' . זאת אומרת שהוא לא רוצה להחליף. ידעתי שלפי הכללים של המשחק 'סרבי' זה כמו שׂבֵע, לא רוצה לאכול יותר. לפי איך שהוא אכל את השפה שלו מקודם הוא היה לגמרי שבע. החדש, אפילו שיצא מהמשחק, חילק לרומני, לשמחה ולאבא. אבא לקח את השניים החדשים והשחיל אותם בדיוק בין השלושה שביד שלו. אהבתי לראות איך הוא עושה את זה. כל האחרים פשוט לקחו את מה שקיבלו והסתכלו. שמחה הסתכל רגע באפללו וגם יצא. אבא בכלל לא הסתכל במה שקיבל. הוא הסתכל לאפללו בעיניים. נהיה פחות עשן וכבר היה אפשר לראות אותן. עיניים חומות וקטנות כמו של חולדה. אפללו הוסיף עוד לגבעה והרומני הוסיף עוד יותר. התנועות שלו עם היד היו כאלה ארוכות כמו שהמורה צילה רוצה שנעשה בשעורי ריתמיקה. אפללו אמר משהו והרומני נהיה יותר לבן. ליד מנו אפללו הוא היה ממש לבן. אבא אמר שהוא יכול להוסיף את המפתחות של האוטו. ככה בדיבור השקט שלו. כשאבא שלי מדבר ככה בשקט אז כולם תמיד מקשיבים. אבא שלי הוא המלך.
"חיים של אבא. מי המלך?" ואני הייתי צריכה להגיד שהוא. פעם גם לי-אור ובר היו משחקים במי המלך אבל מאז שאני הולכת אתו בלילה למשחקים הוא משחק במי המלך רק אתי. זה לא משחק כל כך מעניין כי יש רק אפשרות אחת לבחור אבל אבא אוהב אותו. אמא לא משתתפת אף פעם במשחקים. אמא יותר מכולם משתדלת שאבא לא ידבר בקול השקט הזה. היא גם כמעט לא צועקת יותר עלינו ועל אבא. חוץ ממני אף אחד לא מבין מה היא אומרת כי היא מדברת איתם פרוסקי. לפעמים אני מסבירה להם מה היא אומרת ואז מסבירה לה מה הם אומרים. לי-אור לא מחבב אותה ובר אמר לי פעם שלפני שנולדתי אבא הביא אותה מאחד המשחקים אחרי שאמא שלהם הסתלקה.
"מה זאת אומרת הביא אותה?" שאלתי. הייתי אז יותר קטנה ולא הבנתי כמו שאני יודעת עכשיו מה זה אומר שהרומני צריך לשים את המפתחות. לפעמים המשחק נהיה מוזר כי צריך לשים על השולחן דברים שלא באמת שמים אותם שם. דברים שלא רואים. אבל אז גם הכי מעניין והכי כיף כי אבא תמיד אומר "בואי לכאן כפרה" או "בואי לכאן חיים של אבא" ואני יודעת שתיכף יבוא החיבוק אולי ככה אבא קיבל את אמא.
"מלך, מה אתך?" שואל אפללו את אבא. כנראה שגם אתו אבא משחק את המשחק הזה.
"אני טוב." עונה לו אבא בקול השקט. מנו מביט שניה וממשיך לאכול לעצמו את השפה.
"טוב." אומר אפללו ובפה שלו מסתתר חיוך מבויש. "אז אני מכריז על מהפכה ומשכיב אותם על השולחן." היו שם שני קינגים ושלוש דאמות. קוראים לזה פול. בהתחלה הייתי נורא מתבלבלת בגלל שפול זה גם מה שהיינו אוכלים לפעמים עם החומוס אצל דודה סימה. לפי הריח החמוץ ידעתי שאבא ראה מה שאפללו שם על השולחן. החיבוק שלו עכשיו היה ממש כואב. אבל על הפנים שלו לא ראו כלום. אבא תמיד היה מסביר לאמא אחרי שהיא היתה צועקת שמי שצועק מאבד את הכבוד שלו. כל פעם שלי-אור או בר היו פוגשים את אבא והחגורה הוא היה אומר להם שישמרו על הכבוד שלהם, שילמדו להיות גברים. לי-אור היה מצליח לפעמים לשמור על הכבוד שלו ורק אחר כך כשהוא חשב שאף אחד לא שומע הוא היה בוכה קצת בשרותים. אני אף פעם לא הייתי צריכה לשמור על הכבוד שלי. ככה אבא תמיד אומר, שבחורות מקבלות את הכבוד מהגברים. גם כשאמא היתה לפעמים מתרגזת נורא וצועקת הרבה וראו על אבא שהוא מאוד קרוב לאבד את הכבוד שלו, גם כשהוא היה מדבר איתה בקול הכי שקט שלו עד שהיא היתה בורחת לחדר שינה ונכנסת למיטה ושמה את הכרית מעל הראש, גם אז אבא לא היה מוריד את החגורה ולא מאבד את הכבוד שלו. אני בטוחה שאם הייתי צריכה הייתי מצליחה לשמור על הכבוד שלי ואבא היה יכול להיות גאה בי. כשהייתי כבר גדולה, אולי בגן חובה או משהו כזה, אם משה היה מרביץ לי הייתי שומרת על הכבוד ולא בוכה. משה היה מרביץ לכולם בגן אבל לי הוא הפסיק להרביץ כי הוא ראה שאני יודעת לשמור על הכבוד שלי. פעם אולי אני אראה לאבא שגם בנות יודעות מה זה הכבוד הזה.
"מה נהיה?" שואל אפללו בלי סבלנות ומסתכל על הגבעה שבאמצע השולחן. אף אחד מהם בכלל לא התייחס לרומני שכבר היה לבן כמו יוגורט.
"סבלנות אפללו, סבלנות. פרדס כץ לא נבנתה ביום אחד." אמר אבא בקול השקט שלו ובלי להסתכל בהם התחיל לשים אותם על השולחן אחד אחרי השני עם הפנים למעלה. אבא ואפללו הסתכלו אחד בשני ובשולחן ועוד פעם אחד בשני.
"כפרה של אבא." הוא אמר ונתן לי נשיקה רטובה על הלחי. רציתי לנגב אותה עם היד אבל ידעתי שלא טוב לעשות את זה לאבא ליד השולחן. אני לא אוהבת שמנשקים אותי וגם לאבא היה ריח לא טוב מהפה. אבל לא אמרתי כלום והסתכלתי יחד עם כולם בחמשת הפרחים שעל השולחן.
אחרי המשחק הזה, בכל פעם שהייתי נוסעת באוטו החדש אבא היה שואל מי המלך. אהבתי יותר את האוטו הקודם שלנו שהיה יותר קטן ובספסל האחורי הריפוד היה קצת קרוע אבל אני אהבתי לשבת שם בתוך החור כי אז כשהייתי נרדמת הראש שלי לא היה מקבל מכות מהשפיץ של הדלת. אבא שמר על הכבוד שלו אבל ראו עליו שהוא שמח לסוע באוטו החדש. יום אחד הוא בא הביתה וכמעט ברח לו הכבוד כי הוא חייך חיוך גדול כזה ואז ראו שאין לו שן בצד למעלה.
"ג'ניה, ג'ניה!" הוא קרא בקול גדול, כמעט צועק. כולם יצאו מהחדרים שלהם כי ידעו שאין מה לפחד. אמא שאלה אותי מה קרה והסברתי לה שאבא הוא המלך. מה זאת אומרת מלך היא שאלה, כאילו לא אמרתי לה הרגע: צאר. אבא סיפר שהחבר'ה הגדולים מירושלים שמעו על החמישה פרחים שלו ומנו אפללו סידר לו להצטרף לשולחן שלהם.
"יופי," אמרתי וממש שמחתי. רציתי לסוע לירושלים עם אבא.
"את לא יכולה לבוא," אמר לי אבא בקול יותר שקט. "זה ליגה לאומית. אומרים שארטמיס השמן יהיה שם. את מאמינה?" שאל את אמא שלי. "ארטמיס השמן."
"אני רוצה לסוע אתך לירושלים," אמרתי בשקט, בלי שירגישו כמה אני באמת רוצה.
"אי אפשר כפרה של אבא."
"תינוקת," לחש לי בר באוזן ואז כמעט ברח לי הכבוד דרך העיניים. בעטתי בו חזק ברגל וברחתי.
"אייי!" צעק בר בקול חזק יותר משצריך רק כדי שאבא ישמע.
"ג'ניה, בואי מיד ותבקשי סליחה מבר," קרא לי אבא מהחדר השני.
"לא רוצה," צעקתי חזרה.
"ג'-ניה." אמר אבא בקול השקט מאוד אבל אני רצתי לשרותים ונעלתי את הדלת כמו שלי-אור עושה בכל פעם שהוא נכנס עם העיתון שהוא שם בתוך המכנסיים. ישבתי על המושב ואחר כך סגרתי את המכסה. ידעתי שאני אשב שם עד שאבא ילך ולא רציתי שזה יעשה לי סימנים אדומים בטוסיק. שמעתי איך בר ולי-אור אומרים לאבא בהצלחה. בר בקול רם במיוחד כדי שגם אני אשמע. ידעתי שאבא לא יקרא לי עוד פעם. כששמעתי את אבא שואל אותם מי המלך שמתי את הידיים שלי מתחת למכסה והתיישבתי עליהם חזק. התרכזתי רק בכאב ובלשמור על הכבוד שלי.
שבוע עבר ואבא לא חזר מירושלים. רק אמא שאלה אותי עוד פעם ועוד פעם לאן אבא הלך. לי-אור ובר היו שקטים ולא אמרו לי אפילו פעם אחת רוסיה. כולם התרכזו בלחשוב על אבא ובלשמור על הכבוד. יום אחד כשהיה כמעט שמונה בערב ואמא התכוננה לראות את החדשות בפרוסקי היו דפיקות חזקות על הדלת. אמא שאלה בפרוסקי מי שם אבל רק דפיקות חזקות ענו לה. לי-אור יצא מהחדר שלו ונעמד ליד אמא. הוא כבר היה יותר גבוה ממנה וגם התחיל לו קצת שפם. אמא פתחה את הדלת ומנו אפללו ועוד אחד שאני לא מכירה עמדו שם בחוץ. פתאום נכבה האור וראו רק את הנעליים שלהם. מנו נכנס לתוך הבית ודחף קצת את לי-אור.
"יאללה, שימי עליך משהו ואת והילדה באות איתנו."
"שטו סקזאל?" שאלה אותי אמא.
"אנחנו הולכים לאבא שלי בירושלים?"
"כן, כן אבא שלך," אמר מנו. "יאללה מהר, אין לי את כל הלילה."
שמחתי כי ידעתי שבסוף אבא יבקש שאני אבוא. פשוט ידעתי. כשיצאנו מהבית סובבתי את הראש והוצאתי לשון לבר. שייראה לו מה זה. בחוץ חיכה לנו אוטו כמו האוטו החדש של אבא. התפלאתי שהוא נתן להם לנהוג בו. מנו אפללו הושיב את אמא מקדימה והתיישב אתי מאחורה. האיש השני נהג. היה לילה ולא ראיתי כלום מהדרך לירושלים. היו הרבה עצים אבל חשבתי על דברים אחרים. חשבתי למה התכוון מנו אפללו כשאמר, נראה מה באמת יקר לו, והאיש השני, שמנו קרא לו קאלחס, אמר שזו טעות לנסות טריקים על ארטמיס ואז מנו אפללו צחק צחוק כזה לא יפה שהיה ברור שזה לא מצחיק.
עלינו לקומה שנייה במדרגות. קאלחס, אחריו אמא, אחריה אני ובסוף מנו אפללו. היה מאוד מלוכלך שם. אולי גם אצלהם הוועד התפטר ולא היה את אמא שתנקה עד שימצאו מישהו אחר. נכנסנו לחדר מלא עשן. היו שם שישה אנשים. ספרתי. אבא לימד אותי תמיד לספור ולראות אם יש יותר מחמש. בפינה, בתוך כיסא גדול עם כריות, ישב האיש הכי שמן שראיתי בחיים שלי. אם לא הייתי רואה את אבא שלי בצד השני של החדר לא הייתי מפסיקה להסתכל עליו . אבא עמד בין שני אנשים. כנראה שקרה לו משהו כי הם עזרו לו לעמוד שלא ייפול.
"אבא," קראתי בשמחה ואז נזכרתי ואמרתי שוב יותר בשקט "אבא" והתחלתי ללכת אליו לאט. רק כשאמא צעקה הסתכלתי עליו שוב. העין הימנית שלו היתה מאוד נפוחה כאילו גם אותו עקצה דבורה. אבל הוא לא יילל כמו אלון הבכיין מהכיתה. גם השפה שלו היתה מאוד נפוחה ועל כל הסנטר שלו היה מין קרום שחור. שאחר כך ראיתי שנפל לו גם על החולצה ועל הצוואר.
"אתה תספר לה או שאני?" שאל השמן מהכיסא בקול כמעט כמו של ילדה.
אבא התיישר ואחרי שהצליח לעמוד בעצמו שיחרר את שני הגברים האחרים שעזרו לו. הם רצו לעזור לו בכל זאת.
"עזבו!" הוא אמר להם בקול השקט שלו. הם הסתכלו על השמן ועזבו.
ניגשתי אליו והוא חיבק אותי ויכולתי להריח את הריח החמוץ הזה וגם קצת ריח של פיפי
""טוב, עכשיו תחליט איך אתה משלם. הזונה הרוסייה או הזנזונת הקטנה?" צעק אליו קאלחס מליד הדלת. אבא כאילו התעלם ממנו. רק אני יכולתי לראות שמאוד כואב לו כי אבא ידע לשמור על הכבוד שלו.
"חיים של אבא. כפרה." שתקתי.
"אני רוצה, אני צריך שתלכי עם האיש הזה שם."
"לאן, אבא?"
"לתמיד, כפרה שלי." עכשיו הייתי צריכה לתת לו את הסימן. דגדוג או לשים את הראש על הכתף. לא אמרנו יותר כלום. ידעתי שהכבוד חשוב וניסיתי לשמור עליו כשיצאתי מתוך החיבוק של אבא והלכתי אל השמן. הוא שם את היד שלו על הכתף שלי והיתה לי הרגשה לא נעימה. היה לו ריח מוזר של בושם מקולקל. כשהשמן ועוד אחד התחילו להוציא אותי מהחדר אמא התחילה להשתולל ולצרוח ולבכות. מנו אפללו ניגש ונתן לה מכה חזקה על הפנים שהפילה אותה על הריצפה. עכשיו אמא רק בכתה בשקט על הריצפה.
"גבר שמרים יד על אישה מאבד את כל הכבוד שלו." אמר אבא בקול הכי שקט ששמעתי.
"תראו מי מדבר," אמר האיש שקראו לו קאלחס.
"אני מכבד את הכבוד שלך." אמר האיש השמן בקול של הילדה. "תתנו להם ללכת אחרי שנלך," אמר לאנשים האחרים. האיש השמן הלך אל אמא ועזר לה לקום. היא בכתה ובכתה כי היא בכלל לא מבינה עברית ולא יודעת כלום על הכבוד.
"איך קוראים לך, ילדה?" שאל השמן.
"כפרה של אבא," עניתי לו ושמרתי את כל הכבוד בפנים שלא תצא אפילו טיפה אחת ממנו החוצה.
"איפי-ג-ניייה," צעקה אלי אמא בלי להפסיק לבכות. היא ניסתה לרוץ אלי אבל שניים מהשישה תפסו אותה חזק ולא נתנו לה לזוז.
לפני שירדנו במדרגות הסתכלתי אחורה פעם אחרונה. שאבא יראה איך אני יודעת לשמור על הכבוד. אמא לא יכלה לעמוד מרוב בכי ועכשיו אבא החזיק אותה. יכול להיות שזה בגלל העשן שהיה בחדר או שאולי כי האור היה חלש ולא ראיתי כל כך טוב אבל טיפה אחת מהכבוד של אבא יצאה החוצה והתגלגלה לו כמו ג'ולה על הלחי, עד שנעצרה על הקרום השחור שעל הסנטר שלו.
© כל הזכויות שמורות לרונן
האתר של אורות: www.orot-books.com/orot
