בצבא לימדו אותי הכול.
לקום בשעות המוקדמות ביותר של הבוקר, שעות בהן אפילו השמש אינה מוכנה להתעורר, להסתפק במספר שעות שינה מעטות ובשל כך לחלום במהירות מופרזת בכדי להספיק את כול החלומות, לשמור בקור מקפיא עצמות על מחסום באמצע שום מקום, ליד שום דבר ויחד עם שום אחד, לרוץ אל עבר קו האש, לשמוע את שריקות האימה של הכדורים החולפים לידי, כול כך קרוב עד אשר ניתן לחוש את טעמם, ללא פחד, ללא מחשבה, רק תחושת השליחות המרחפת מעל מגנה, מלטפת בכדי להציל חבר, אח שנפצע במהלך הקרב.
בצבא לימדו אותי הכול מלבד דבר אחד.
זו הייתה פועלה שגרתית, אחד מיני אלפים, פעולה שביצענו בעיניים מכוסות עם ידיים קשורות מאחורי הגב, עוד פלשתינאי החשוד באחזקת אמצעי לחימה. עוד חשוד אחד.
הכוח התחלק לשניים. ואז זה קרה.
בפעם הראשונה במשך שנה החליטו לפצל ביני ובין אמיר. משהו בתוכי ידע באותה הרגע שמשהו לא בסדר. אותן תשעים אחוז שאיני מנצל ממוחי, אותן תשעים אחוז האחראים על העל טבעי הנמצא בכול אדם ואדם, זעקו לעברי והניפו תמרור אדום, אך זה עוד דבר שהצבא לימד אותי, לא להתייחס לתמרורים, תמרורים הם לחלשים.
היינו ביליתי נפרדים עד אז. כינו אותנו בפלוגה "התאומים סיאמיים", זאת משום שהיינו דבוקים אחד לתחת של השני ונראה היה כי רק ניתוח כירורגי עם לייזר בקוטר של מנהרה יכול להסיר אותנו אחד מהשני. אכלנו, שתינו, בכינו, דיברנו, שתקנו,זעמנו, צחקנו והתכרבלנו הכול יחד, ישות אחד. אף פעם לא אמרתי לו זאת, אבל הוא היה הנפש התאומה שלי במובן הכי גברי שיש, כן גם לגברים אמיתיים עם שערות בחזה ובכתפיים יש נפש תאומה, ואני מצאתי את שלי.
הכיתה שלי הייתה אמורה להקים תצפית, מעל לכיתה השנייה בכדי לכוון ולגבות במקרה הצורך את הכיתה של אמיר בזמן השתלטותם על הבית.
וכך עשינו. וכך עשיתי.
הם פרצו בסימן שלנו לעבר הבית והתפתח קרב יריות קצר שנמשך מספר שניות. זה מה שמצחיק בקרב יריות הוא תמיד נגמר לפני שאתה מתחיל לפחד באמת, האדרנלין שמציף את הגוף בשיטפון על חושי, מונע מהמוח להבין במלוא ההכרה את מה שאכן קרה לפני כמה שניות ספורות, וכך האנשים הכי אנושיים מסוגלים לבצע את הדברים הכי לא אנושיים בזמן לחימה.
ואנחנו קיבלנו הודעה בקשר, "החשוד חוסל ואתו עוד שלושה נושאי נשק". חיוך ענק נדבק לפני. הפעולה הייתה מהירה וזהירה, כמו בספרים שאף אחד לא קורא, אך עדיין לא הושלמה. הכיתה שלי הייתה צריכה לבצע בדיקה נוספת מסביב לבית ובאזור, למנוע מארב של חוליית מחבלים, כדי שהכיתה של אמיר תצא בשלום מהבית.
החיוך היה מוקדם מידי.
מפקד הכיתה, אני וחייל נוסף סרקנו את חלקו הצפוני של הבית. התכופפתי מטה עד אשר אפילו הצל שלי נגע באדמה, מתבונן ימינה ושמאלה במהירות, מוכן לכול דבר אך מתפלל ששום דבר לא יקרה.
הכול נראה כשורה, לא היה שום דבר חשוד, נקי לגמרי. התפצלנו בדרך חזרה אל התצפית, כמתוכנן, אך ברגע שנשמתי להקלה הכול השתבש.
כעשרה מטרים ממולי עמדה צללית ובידה רובה, הצללית הייתה מחוץ לבית, בעוד הכיתה המקבילה הייתה אמורה להימצא בתוך הבית. עד אז מעולם לא הרגתי אדם, לכן הרגשתי את הפחד מחלחל בתוכי, אך מיד האדרנלין הציף את גופו ופעלתי לפי האינסטינקט החייתי ביותר, האינסטינקט של בן האדם. התקדמתי בשקט האילם, שוכב על בטני, מתקדם לעברו באיטיות המרבית. הצלילית הבחינה בתזוזה, הסתובבה לעברי, ובשניות נורו שתי יריות.
האדרנלין המקולל.
בהלוויה של אמיר סיפרו כולם על אומץ ליבו, על חדוות החיים שלו, חוש ההומור המיוחד שלו שרק אני הבנתי, החיוך שלא נמחק מפניו לעולם, אפילו ברגעיו האחרונים, חיוך שלעולם לא ייתן לי מנוח.
ואני ישבתי מכונס בתוך עצמי, מנסה לקבור את עצמי בתוכי ממש כמו שקברו אותו באדמה המלוכלכת. איבדתי חבר, אח, נפש תאומה, ולעולם לא נתאחד שוב.
אמו בכתה בכי קורע לב על קברו, דמעותיה הציפו את הנחלה עד אשר נהרות עצבות דלילות זרמו לכל עבר. כשניגשה אליי ציפיתי לגרוע ביותר, ראשי היה מורכן, עיני השתוקקו לחזור לחוריהן וליבי מעולם לא פעל בכה חוסר חשק. אך היא ליטפה את לחיי בידה המרחמת, מנגבת את דמעותיי באצבעות שעד לפני רגע קט ניגבו את דמעותיה עצמה, היא נשקה על לחיי ואמרה "אתה לא אשם, אתה לא אשם".
בצבא לימדו אותי הכול.
הכול פרט למה עושים כשהורגים את החבר שלך, את הנפש התאומה שלך, ולמרות שכולם מנסים לנחם ולומר שזאת לא אשמתך, אתה מרגיש אשם. אשם על כך שגם הרגת חלק מעצמך באותו הרגע.
וזה, למרות כול המילים, לעולם לא ישתנה.
