השמיים בתל אביב היו באותו יום כחולים, ואני בכלל לא הייתי באותו יום בתל אביב.
אני זוכר שכבר בטירונות הכינו אותנו למפגש עם הפלשתינאים במחנות, אמרו לנו שזה יהיה קשה, שהם אנשים עצבניים, ושבכלל צריך להיות קשוחים איתם.
אני האמנתי, האמנתי שאת הערבי הראשון שאני אתפוס בעזה, אני אהרוג.
המקום: ישראל
הזמן: 1970
מזג האוויר: חם
בשעה 5:00 התעוררנו כל החיילים בפלוגה והתחלנו להתארגן לקראת היציאה לפעולה בעזה, בדקנו אפודים, מילאנו מחסניות ועלינו לקומנדקרים שחיכו לנו ברחבת המסדרים.
אני ישבתי בקומנדקר הראשון, שם ישב גם מפקד הסיירת שכטר.
שכטר היה צנום מאד הוא גם היה 1.60, לא בדיוק הבנאדם שהיית חושב עליו כמפקד הסיירת, שכטר גם היה מוקף תמיד בבחורות, עוד בקיבוץ שכטר היה כמו מגנט בשביל בחורות, אף אחד לא הבין איך כזה צנון, איך כזה גמד מצליח לזכות בכל הבחורות, שכטר שהיה גדול ממני בחמש שנים תמיד כונה "הקוסם", הוא הצליח בהכל אפילו בכדורסל שכטר היה הכי טוב בקבוצה.
כל הקיבוץ שנא את שכטר, אנשי הקיבוץ תמיד ראו בעייני רוחם אדם אחר שייצג בשבילם את הקיבוצניק המושלם, הם לא יכלו לקבל את זה שהבן אדם הכי מוצלח בקיבוץ הוא בסך הכל גמד חלשלוש.
אולי בגלל כל הרוע שהוא ספג בקיבוץ, שכטר היה כזה שמוק ונחשב למפקד הסיירת הכי לא אנושי שנראה אי פעם, גם בסיירת כולם שנאו את שכטר, החיילים, המפקדים, אפילו הרמט"כל שבא פעם אחת לביקור התקשר אחרי זה לאלוף פיקוד מרכז ושאל אותו: "תגיד חמי, מי מינה כזה מניאק למפקד הסיירת?".
אבל כנראה שהיה בשכטר משהו באמת איכותי בצורה יוצאת דופן, הרי כל כך הרבה אנשים לא יכלו אפילו להסתכל עליו ובכל זאת הוא הצליח בצורה יוצאת דופן.
שכטר ישב בקומנדקר הכי קרוב לפתח שממנו יוצאים החוצה, שכטר יקפוץ ראשון החוצה ויוביל את הסיירת לתוך הבית של רב המחבלים אחמד גדסי.
המקום: ישראל
הזמן: 1970
מזג האוויר:מעונן חלקית
את הכדור הראשון שנורה מהבית של גדסי חטף שכטר בחזה, כמה ימים אחרי הפעולה סיפר החובש ששכטר נהרג במקום ושלא היה סיכוי להציל אותו, מצד שני שכטר גנב לאותו חובש את החברה שלו אז לך תדע......
מיד אחרי ששכטר נוטרל, תפס הסגן שלו, שקדי, את הפיקוד, הכדורים המשיכו לעוף מכל עבר אנחנו פחדנו נורא, ההתרגשות שאופפת אותך כשאתה רץ מול אש חיה יותר גדולה אפילו מהתרגשות של ניצול שואה כשהוא פוגש את השומר שתקע בו כידון בדרך למקלחת.
הצלחנו להגיע לבית של גדסי, הבית היה מוקף כולו בשומרים, שוקי הארפיג`יסט פתר את הבעיה ונכנסנו סוף סוף לבית.
גדסי כבר היה מת אבל בכל זאת היה צריך לקחת אותו כי אריק ביקש אותו חי או מת.
התחלנו לסרוק את הבית לוודא שאין עוד שומרים חיים, כל אחד תפס איזור.
התחלתי לעבור בין החדרים, בחדר החמישי שמתי לב שאחד השומרים שכב שרוע על הרצפה, הוא דימם, כשהוא ראה אותי הוא החל לבכות וביקש ממני לא להרוג אותו, קירבתי את הנשק שלי לביטנו בכדי לבדוק אם אין עליו חגורת נפץ, הוא צעק מכאבים, ביקשתי שיפסיק לצעוק אם הוא רוצה שלא אהרוג אותו, הוא הפסיק, הוא לא היה חגור בחגורת נפץ, לקחתי את נשקו שהיה מוטל ליד ראשו ושאלתי אותו לשמו, הוא ענה שקוראים לו עבד, הוא החל לספר בקול חלוש שבמקור הוא נולד במזרח ירושלים ושיש לו חברה יהודיה שגרה בקיבוץ, אני ישר ידעתי שמדובר באורה שניר מהכתה שלי, אורה היתה הסיפור הגדול של הקיבוץ היא היתה לוחמת זכויות אזרח שגורשה מהקיבוץ בגלל יחסי אהבה שהיו לה אם צעיר פלשתיני ממזרח ירושלים, הוריה היו מוקצים בקיבוץ הם נחשבו כמעט למחבלים ואפילו השחיתו להם את קירות הבית מספר פעמים.
אני דווקא אהבתי את אורה, אורה היתה תלמידה מצטיינת ואשת שיחה מרתקת, אהבתי לשבת איתה על הדשא ולדבר על זכויות אזרח, היינו יכולים לדבר על זכויות אזרח שעות, היינו מדברים על זכויות אזרח בחדר אוכל היינו מדברים על זכויות אזרח בהפסקות בב"ס אפילו היינו מדברים על זכויות אזרח באוטובוס לת"א, אני זוכר שפעם הבטחתי לה שתמיד אני אשמור על זכויות ואזרח ושאני אף פעם לא אפגע בחבר הפלשטיני שלה אם אני אראה אותו באיזושהי פעולה.
המקום: ישראל
הזמן: 1995
מזג האוויר: קר
שנים אחרי אותה פעולה עליתי לבית הקברות בירושלים ועמדתי מול קבר שקיים כבר 25 שנים, לא אמרתי כלום לא נשאתי נאום סליחה, רק שמתי אבן על הקבר.
מאחורי עמד אדם מבוגר וביקש ממני שאפנה את הקבר של בנו בכדי שיוכל להשקות את העציצים שעל הקבר.
.פיניתי לו את הקבר, הוא השתרע על הקבר והחל לבכות.
אני אדם שאוהב להגיד את מה שהוא חושב בפרצוף, ניגשתי אל הזקן והתיישבתי לידו, על הקבר, ביקשתי ממנו שירגע, הוא הרים את פניו והביט לעברי, אמרתי לו שלעניות דעתי זוהי קצת הגזמה לבכות בצורה כזאת על בן שנהרג לפני עשרים וחמש שנה, הוא שאל אותי אם אני מטורף, עניתי לא שממש לא
אני פשוט נוהג להגיד לאנשים את מה שאני חושב בפרצוף
