בגן החיות של פתח תקווה התעכבנו ליד כלוב האלפאקה. עד לאותו היום לא ידעתי שיש בכלל חיה כזו. לתומי חשבתי ששמו בכלוב עז גבוהה במיוחד, וגם את זה ניחשתי, כי יצור אורבאני שכמוני ראה עיזים רק כמטחווי מרחק חלון מכונית, שכידוע יש לו תכונה לעוות את המציאות ולהקטין את כל שנראה דרכו.
למען האמת אפילו לא ידעתי שיש גן-חיות בפתח תקווה.
אז למדתי משהו על אלפאקה והריני להאציל את הידע כולו למען ידעו ויזהרו.
אלפאקה, למי שלא יודע היא למה לעניים. למה? - ככה.
הלמה היא האחות החכמה.
האלפאקה היא האחות שלא יודעת לשאול.
שתיהן בנות דוד של הגמל המצוי שהוא התם וכולם קרובי משפחה למרות שהמשפחה מתכחשת להן זה מכבר, וישנן טענות זדוניות שהן תוצר ממזרי של סטוץ אקראי שהיה לסבת-סבתן, הגמלממותה
האלפקה לא יודעת לשאול...
אבל היא יודעת להריק.
לא. לא את פחי האשפה. לא את הטיעון מתוכנו. אלא אשכרה להריק. בנוסח חחחחחחחחיק...טו... "טפו טפו" במקרה שלה , בנוסח "טפי...טפי". כלומר, יריקה עדינה, אבל מדויקת להפליא.
האלפאקה משכה את תשומת ליבנו בגלל העובדה שהיא ידידותית לסביבה להפליא. היא ניגשה בידידות סביבתית מפליאה לכל מי שקרב לכלובה, כדי לסחוט לטיפה אקראית, או ביסלי בטעם פיצה החביב על אלפאקות באשר הן. כאשר נגמר למאן דהו הביסלי או ללטף אותן - הקודם מהם, ופנה לדרכו ולענייניו,שהם תהיה איך בעצם קוראים לבעל של האלפאקה. אם אלפק, או בן אפלק ,הייתה האלפאקה עוקבת אחריו כצל לאורך כלובה הארוך. היה וההלך היה מאיץ את צעדיו, האיצה האלפאקה בהתאם.
תכונה מוזרה בתכלית, שאפשר ליחסה רק לאלפאקיות המושרשת בחיה מוזרה זו.
מצאתי תכונתה זו של האלפאקה מעניינת ומשעשעת למדי. מכיוון שהיה עדיף על הסברים הזויים לגמרי לילדי על החיות בעקבות שאלומיהם הבלתי נלאות, החלטתי להתעניין ולהשתעשע. ניגשתי לאלפקה, שילמתי בלטיפה וביסלי פיצה כמקובל ופניתי לדרכי, כשהאלפאקה בעקבותיי, ואז פרצתי ב"כאילו" ריצה - ועצרתי באחת, נו טוב... באחת ורבע...
האלפאקה הגיבה מייד. שיחררה קלאץ', העלתה אבק, ואחרי חצי מטר הבינה.
היא ניגשה אלי בלכסון ראש, ומבט ממזרי.
"מסתלבט עלי... הא?" שאלה האלפאקה
להלן יוסבר ויובהר, כי זה לא תמיד ברור - האלפאקה לא ממש דיברה. וגם אם הייתה מדברת ממש, לא הייתה מתבצעת קומוניקציה. אני אמנם שומע אלפאקית כשפת אם. אבל לא מבין מילה. בייחוד אלפאקית שהיא תערובת של ניב פרואני עם רמז דק של פורטוגזית ברזילאית. ויצוין כשאלפאקה מדברת, לא רצוי להישאר בסביבה ולהקשיב, כי היא כאמור יורקת. לאלפקה מקשיבים רק בצירוף מגבת, או אם מלוכלכים נורא... אבל אלפאקה יודעת לבטא עצמה בעברית שוטפת בעזרת העיניים ושפת גוף רהוטה ועשירה, עד כי גם חרש מלידה יוכל לנהל איתה שיחת חולין כגון האם איווט ליברמן יחבור לחרות בקואליציה ימנית למרות השם הנשי שלו או איפה בכי משתלם לקנות חולצה של קלוין קליין.
כדי שלא אחזור על עצמי בכתיבת "האלפאקה כאילו אמרה" אני אצטט אותה כאילו דיברה על באמת.
"בהחלט מסתלבט עלייך" - עניתי - "אכלת אותה... הא??
"שיחקת אותה" - אמרה בטוב לב - "אבל עם כל הדאווין הזה, חושב שבכלל היית יכול להתחרות בי? תוך שניות היית רואה רק את האגזוז שלי"...
זה המקום לציין שהח"מ סובל מבעיה גנטית מושרשת במשפחתו מדורות. אסור להעמיד לו. כל העמדה, ובייחוד של אתגר גוררת אחריה תוצאות בל תשוערנה.
מכיוון שאלפאקה מצויה וזו שאיתה קימתי את הדו-שיח לא יוצאת מכלל זה, נבערות הן מטבען, לא סביר היה שתדע למה היא גררה אותי, והכניסה את עצמה. מרגע זה נגזר דינה – להפסיד.
"אגזוז... הא?" – אתגרתי אותה
"אגזוז הא!" – אתגרה אותי בקונטרה - "למה מה, יש לך השגות על קביעה זו שלי?"
"היית רוצה להפוך את ההוכחה הזו למעניינת?" – הוספתי וגייסתי את אתגר קרת
"על מה שאתה רוצה" – הוסיפה וגייסה את אבי אתגר
אחרי שהסדרנו את תנאי ההתערבות ודעתנו נחה (ואני לא אפרט אותם כי נשבענו יחדיו על שמירת סודיות מוחלטת בנושא זה מחמת עינה-מס-הכנסה-בישא, וגם כי אין לי מושג על מה מתערבים עם אלפאקה)ניצבנו על קו הזינוק..
מודה. גנבתי איזה מטר או שניים. שעטנו לאורך הגדר מעלים אבק...
לא עזר לי. האלפאקה השיגה אותי.
היא לא בזבזה רגע אחד, ופצחה במחול מחניים תוך כדי קריאות צהלה ושמחה בראות עם יחד פאדיחת המספר. היא רצה ונשכבה על הדשא בתנועת החלקה, חיבקה ונישקה למאמן, ושוב רצה, הפעם לעבר הגדר של יציע האוהדים, נתלית עליה, מפריחה נשיקות.
בחיוך ניצחון היא ניגשה אלי. הייתי אבל וחפוי ראש, כששני גוזלי מתחת לכנפי מחמת הבושה, והייתי להם אב ואחות. אשתי, משענתי לעת צרה, לא אכזבה ועטתה מיידית פרצוף של "מי זה בכלל? אני לא מכירה אותו...מה הוא מתעלק עלי"
"מי המלך? הא? הא?" – התעניינה האלפאקה דווקא אצלי – "מי? מי? מי הו הא אכל אותה?"
"זה לא פייר" – ליקטתי שאריות של כבודי בפינצטה – "התחלת לפני, אני לא בכושר, שברתי את הרגל, כואב לי הראש, יש לי אנגינה, טחורים... ובכלל כרגע יצאתי מטיפול נמרץ"...כמעט נחנקתי מבושה, בולע את הענבל בפתחו של גרוני.
"לא נורא" – לאטה האלפאקה ברוחב לב – "בכל זמן שתרצה מרוץ גומלין, אני כאן".
היא שוב העמידה לי, ואני שוב נעניתי. על המקום.
במסווה של לגימת מים החלקתי לקרבי גלולה של סטרואידים. שרירי תפחו באחת, ניגשתי לקו הזינוק. ידעתי שהפעם אין לאלפאקה סיכוי. ידעתי שאני מנצח...
והפסדתי שוב.
האלפאקה שוב פצחה במחול מחניים, נשכבה על הדשא, חיבקה... נישקה... והפריחה..., בנוסף עשתה "אווירון" וסיכמה בסלטה בונוס. מי שלא ראה שמחת אלפאקה באותו יום, לא ראה שמחת אלפאקה מימיו. ומן הסתם לא ראה גם אלפאקה בכלל.בייאושי ובהשלמת גורל הצעתי לאלפאקה מרוץ אחרון וקובע. וההתערבות – כפול או לא כלום. לא יודע מה קרה ואיך. זינקתי למירוץ כאילו אין מחר, כאילו חיי תלויים מנגד, כאילו בסוף המירוץ מחכה לי האיחוד המוחלט בין נשמתי לנצח. בנוסף האלפאקה נתנה לי "פור" מתוך בטחון מופרז ביכולתה.
אבל אני ניצחתי.
רק שהדי במרומים יודע איך. לא יודע למה קיבלתי צל"ש. בס"ה רציתי לחזור ולהביט ישירות בעיני גוזלי בשלום.
האוהדים כבר פינו את היציעים בדרכם הביתה, מאוכזבים, עוד לפני שריקת הסיום. פקקי השמפניה לא השמיעו קול נפץ בהשתחררם למרומים, בכיכר רבין לא קפצו לבריכה. חגיגות האליפות נדחו למועד בלתי ידוע.
האלפאקה, אפורת פנים, כמעט טמנה ראשה בחול. היא לא עשתה זאת כי זה מנהג היען, שהוא ממשפחה אחרת, והמשפחה לא הייתה בבית בכלל. נאקות של בכי חנוק נשמעו מכיוונה.
ניגשתי לאלפאקה ברוחב לב של מנצחים, כדי לברכה על הגיעה למקום השני.
והיא הריקה עלי !.
באמא'שלי. היא הריקה עלי, ואני חשבתי שיורד גשם.
אשכרה בעיניים. טפי...טפי...בול בכל עין.
לא האמנתי למראה עיני. גם לא יכולתי. לעיני לא היה מראה.
למדתי את הלקח. מאז אני לא מתחרה יותר באלפקות. כל חיה אחרת טובה ונעימה יותר ממנה לתחרות אין חיה רגישה כל כך, שלא מקבלת ומשלימה עם הפסד כמו האלפקה.
מכולם אני מעדיף להתחרות עם התנין.
הוא לפחות לא יורק.
