הלחש המרוחק הזה שמפעם פנימה, דק לא ברור, מעורפל, שקשה להבחין בבירור בפרטיו שמזמן איבד את בהירותו וחיותו; נותרו זיכרונות דהויים ומעורפלים מאותם זמנים, נדמה שהזקנה טָוְתָה והתחברה עם פרטים אחרים למסכת אחת, שיש בה קרעים ואז, דווקא אז החוט הדק הזה התפתל ונשזר סביב אותן מסרגות, שידיה של אמא מנענעות את קצותיהן שלא תשמוט לה עין אחת מחוט הסריג ואז כל שרוול הסוודר ייפרם , מתחננת לפנינו בנותיה למדוד את מה שיהיה תוך שבוע סְוֶדֶר , ליהנות ממעשה ידיה,להוכיח לעצמה ולסובבים אותה שהיא לא סתם, שהיא בכל זאת משהו... אף שבקיבוץ הרכילות עליה מרושעת. היא חשה בלחשושים, ברוע שנסתמן בקצה לשונותיהם של החברים, לחשושים מרושעים היו מנת חלקה על האוניה השטה במרחבי הים כשעל סיפונה בעלה חיימקה שֶׁהִתְחַפֵּשׂ לתייר אוסטרי הנוסע עם שתי בנותיו לבקר בארץ הקודש, ואילו היא רגינה נוסעת לקיבוץ חולתה בתום "שליחותה" באירופה, כשהיא אוספת את עצמה אחת ליום לבקר את התייר המסתורי, נהנית מגיבוי כמה ידידות ששמחו למכור "לוקשים" לקברניט האוניה, שלא יהיו על סיפונה זוגות נשואים עם ילדים; המלחמה זה עתה הסתיימה . כמו פטישים קטנים הפוערים תלמים ישרים, שנראים על מצחה כשדה חרוש קמטים; והיא, אותה רכבת מהלכת אימים עליה, 10 שנים אחרי, והיא רק בת 32, קולות בכי והמולה בהמונים שהצטופפו לתוך הקרונות, 40 בני אדם כאילו היו בהמות. רגינה נדחפה בגסות החוצה כשידיה מחזיקות בחוזקה בדש בגדה של אימה, היא שומעת את הבכי התולש מגרונה את המילה "אמא" ואחר כך השקט הזה כשהרכבת זזה ובתוכה חיים שלמים.
אחת האמרות הנפוצות שתבע הסופר ק. צטניק "מי שנכנס לאושוויץ לא ייצא ממנה לעולם, ומי שלא נכנס לאושוויץ לא יכנס אליה לעולם". והיא, רגינה ששרדה את התופת , המראות, הצלילים, הקלגסים והכלבים, רודפים אותה שעה שעה ויום אחר יום, אף שנכנסה אליה "כפולניה" ויצאה ממנה "כנוצרייה מאמינה" ובכל זאת "מי שנכנס לאושוויץ לא ייצא ממנה לעולם".
המצב הזה של התנהגות בהעדר בחירה אקטיבית והתופת הזו, שמשהו דפוק בראש; רגינה הצמידה את שתי בנותיה הקטנות באותה אוניה הֲזוּיָה משונה, תמוהה, לא מציאותית, היא תמצתה את עיקר העניין בכמה שורות, כשהתגנבה ונכנסה ויצאה בסתר בלי שירגישו בה לחדרו של ה"תייר" האוסטרי, ביידיש עסיסית, מוטרדת מהטירוף הזה שהיא צריכה לעשות עצמה "כשליחת חברת קיבוץ חולתה" בגולה כשהיא לא יודעת מילה בעברית, היא ובעלה "התייר האוסטרי" הביטו נְכוֹחָה אחד על משנהו במן הרמת כתף לא מתקבלת על הדעת
"נו, האנשים מהג'וינט אמרו שיהיה לנו טוב". כאילו דא.
ביני ובין אחותי לא היה סכסוך, היה כאב, הייתה אהבה ועוד כאב, בין כאב לאהבה היה בינינו עצב גדול של החטאת מטרה שהייתה בת-השגה, התחושה הזו הייתה בקול דק, גבוה ומצפצף שחודר אל תוך האוזן, צפצפני ציפורי כזה כמו סכין עם להב קהה; חריפותה ועוצמת פגיעותה עם השנים נעשתה מעומעמת , מטושטשת ומעורפלת.
בקיבוץ היכן שצמחו עצי השסק שהיו עדיין בוסר, דווקא אותם אהבה שרה'לה, כדי לקבל אחר כך כאב בטן, לראות את פניה של אמא חִוְּרוֹת מדאגה.
"קחי אחד תטעמי, החמיצות משגעת". ניסתה שרה'לה להדיחני שאחר כך אמא תדאג פעמיים.
"את עושה את זה לְצֹרֶךְ ההערכה של אמא לקבל ממנה טובות הנאה".
"מה פתאום". גיחכה שרה'לה. סתם אמרתי לך, לשמוע מה תגידי".
"מה אגיד"... חזרתי על דבריה בגיחוך.
התקשיתי להבין את שרה'לה כשקצה לשוני תקועה מחוסר חשק להתווכח איתה על התנהגותה כלפי אמא, אין בו בוויכוח איתה תוחלת למשהו טוב חוץ מחילופי דברים המבטאים חילוקי דעות חריפים בעניינים הנוגעיםלה אישית; טענות ומענות לא יועילו במקרה זה אלא לרפרף בשפתי , לעבור במבטי באופן מהיר, חטוף ושטחי בלי להתעמק בפרטים. לבסוף מלמלתי משהו, היא שמעה את מלמולי והגיחוך כמו עקצץ בעורי; הכרתי היטב את שרה'לה אחותי, אין שום סיכוי בעולם לחלץ מפיה תשובה לשאלה מדוע היא מדאיגה את אמא, ואצלי הבטן כאבה כשהוויכוח לא הושלם והשאלות שלי נשארו יתומות ללא מענה, נראיתי בעיני עצמי כמו פְלֶגְמָטִית שלא שמים עליה קצוץ וממשיכים הלאה כאילו אין דבר בין השורות, כאב הבטן הזה דפק לי את הצורה, כמו מיגרנה המתקיפה בכאב חזק מאוד והפעם לא את הראש, רק את הבטן, הגוף שלי ביקש פינוקים בדרך שלו, בלי לאכול שסק ירוק ומגעיל ויבש בחמיצותו; שרה'לה אהבה לנגוע בכל דבר שחל עליו איסור חמור, היא סחבה אותי לוואדי הנושק לקיבוץ, כהרף עין נעלמה בין העשבייה הסמיכה והירוקה , שם צמחו הַדּוּדָאִים אותם צמחים עשבוניים רעילים ולהם שורש עבה ומסועף, פרחים סגולים ושושנות עלים גדולות. פירותיו של הַדּוּדָא עגולים, צבעם כתום-צהוב וריחם נעים. מאז ימי קדם שימש לריפוי ולכישוף, אני מיאנתי לטעום את מִכְמַנֵּיהֶם הנסתרים של אותם דודאים מהסיבה,שכל דבר ששרה'לה נגעה בו, היה חמוץ או בוסר, ואז שמעתי את מלמוליה חסרי הפשר ונאקות כאבי הבטן, רצתי כמשוגעת להזעיק עזרה...
חיימקה, מנציח קולות של מאבק לחיים ולא של פרידה, כבר לא היה לו ממי להיפרד, גם דאגה לזקניו שלו כבר לא היה בו, גם לא לאחים צעירים שלמזלו לא היו לו , הוא היה הבן הצעיר, זרועות שנשלחו לכל עבר לאחוז או להיאחז במשהו; כנגדו בלטו הזרקורים, הכלבים, הצווחות ביידיש ובפולנית של אנשים הלבושים בבגדי פסים, המבקשים קצת לחם כדי להשביע את הרעב המכרסם... הצעקות בגרמנית של לובשי צבא המריצים, דוחפים מפרידים ועוקרים ילדים מאמותיהם ונרצחים באכזריות במקום.
בין לבין השתיקה. כשבגרנו, שרה'לה מזכירה לי
"תרשמי כל פיסת מידע, רק לך הם מספרים".
בעיני הנשים במרחץ המשותף הייתה שתיקה. רגינה , חוותה את ההתרחשות ברמפה של הרכבת באושויץ, המראה נותר כמחזה, הטראומה שלא תרפה בזמן, חיפוש בעיניים טרוטות במקלחת הציבורית, העיניים המפשפשות בזרועותיה נטולי מספר, נטולי קעקוע, נטולי שם ונטולי זהות, והטרור קטע כל מה שיש לו קשר עם מחשבה, הפרעות בקשב, מצב בלבולי ופאניקה מכל כאב.
ואנחנו הילדות משחקות בכאב כמו משחק פינג פונג, חובטות אחת בפני השנייה במילים דוקרות כמו היו כדורים קטנים וחלולים ומקפיצים אותם זאת אל זאת באמצעות מחבטי הלשון, ואמא מביטה בנו כשעיניה מלכסנות מבט נטוי, מבט עכור ומשובש שיש בו אי-הסכמה; והגיחוך קבוע במשהו,תקוע ומוצמד בקצות שפתיה של שרה'לה האומר – ניצחתי.
פתאום העולם נפתח לפניה... היא הגיעה לאושוויץ ורואה מסביבה אנשים משוגעים... ואמא שלה מושכת אותה והן הולכות והולכות, ושלום היא לא יכולה להגיד לאמא. היא כבר הייתה בצד אחר. רגינה מאופקת מכונסת בתוך עצמה.
והקיבוץ הוא קיבוץ, בליל של אנשים המנסים להפיק תועלת ושימוש יעיל ומרבי לצורך השגת מטרה חברתית, התחרות סמויה ועוקצנית, לגלגנית; כולם יודעים על כולם ואף אחד לא יודע יותר מדי ממה שיכול אדם לדלות מבין השורות, השתיקה רועמת, רק כתב ידה של אמא, כתב מעוגל וגדול הכתוב ביידיש, במילה אחת כל אותיות האלף בית, שלא תחסר חלילה אות אחת, שאחרים ישברו את הראש להבין את הצליל המיוחד הקסום הבלתי רגיל המעט מכושף הזה, האמת הצרובה שאינה יודעת לקרוא ולכתוב...
לחיות הוא רצה, להיצמד לאדם נוסף, אחות לצרה,זה נראה ספונטני וללא מחשבה תחילה, ללא אב ואם, ללא אחים ואחיות ואיזו בחורה אומרת
"בוא איתי, גם אני נשארתי לבד".
הייתי בחדרם כשהם התווכחו, נדמה היה שזה וויכוח מאיים של זוג חתולים הרבים על אוכל, בהתחלה זה יללות , אחר כך בעבוע של השקט והרתיחה כמו לחש של הר געש, והדחיפה שלא איחרה לבוא, קריעתו של הוילון מכובד משקלה, הניסו את רגלי לבית הילדים המשותף, שם בשקט ישבה שרה'לה והכינה שיעורים. היא הניחה את כלי הכתיבה והמחברת בצד.
"זה חדש לך? עד עכשיו הם קיללו ביידיש סוף כל סוף יש מכות, ידעתי".
