מכתב מהעבר

מכתב מהעבר / איתמר שקד

נסיכה שלי,

אני כותב עכשיו, ביום שבו היה סיכוי שאני אבוא ובסוף לא הצלחתי להגיע.

אלוהים! אני כותב כי פשוט אני לא מסוגל אחרת – אני כל כך מתגעגע.

אני רוצה לחבק אותך, אני כל כך רוצה לחבק אותך.

והמחיר הוא כבד.

כשלא רציתי שום דבר עם אף אחת הזמן בצבא טס ולמדתי אפילו ליהנות ממנו. כשיש מישהי, הציפייה לראות אותה כאילו מותחת את הזמן למימדים מפלצתיים, ועוד שבוע נראה לי כמו עוד 20 שנה.

אבל כשהאשליה של השנים עוברת ואני שוב איתך, אז אני יודע שהסבל השתלם והביא אותי לגן עדן. רק מקולך עוברת בי צמרמורת של עונג, והשפתיים שלך שמנשקות אותי גורמות לכל הפצעים להיעלם.

כמה כוח מצאתי בך וכמה קסם, וקסם אמיתי – אם רק היית יודעת כמה אושר את יכולה לתת לי. ואם את רוצה לדעת איך אז אני אתן לך עצה – תתחילי בזה שתחייכי. אפילו מלאכים חולמים על כזה יופי.

כי בין כל הנפשות שהסתובבתי בתוכן, בין אם לבשו צורה של בנים או של בנות, לא מצאתי אחת כמוך. ולפעמים, כשאת אומרת שאת לא מיוחדת, או ממוצעת, או סתם עוד בחורה סתמית בעולם הזה, אז אני מתמלא בעצב.

בתוך כל העולם האפור הזה, את זה הדבר היחיד שצבוע בכל הצבעים המדהימים של הבריאה.

מלבדך, כל שאר העולם הוא סרט בשחור-לבן, וגם סרט די נדוש וגרוע, שרק אלוהים בעצמו מצליח להכניס פנימה מעט הומור טוב.

ואת – איך אפשר שלא לזהות אותך גם אם תלכי בין אלפי אנשים? כולם צבועים בצבע המזוויע של חוסר עניין.

את שינית אותי, נסיכה שלי, כל כך הרבה – וכשאני לידך פתאום נדמה לי שגם אני צבעוני. הדם זורם, והלב פועם חזק. העיניים רועדות והעור החשוף נכווה מכל שבריר של מגע. ואז אני יודע שאני חי, ואז אני יודע שאת הרגע ההוא אני לא אשכח לעולם.

הבטחתי לעצמי לא לספר לך על הכתוב כאן עד שניפגש.

אני רוצה להפתיע אותך.

זה הדבר שאני כמעט הכי אוהב לעשות.

בכל מקום שנדמה כי שגרה מאיימת להרוס אותו, אני שובר אותה עוד הרבה לפני שהיא טוענת את תותחיה הארורים באפרוריות משעממת.

אם הכתוב כאן יגרום לך לחיוך, אני רוצה שזה יהיה בהפתעה והחיוך יהיה גדול פי שבע.

וחוץ מזה,

לא רוצה לשמוע אותך אומרת שאני חמוד בטלפון.

אני רוצה חיבוק, ואני רוצה שתנשקי אותי עד שאני אתעלף, ואני רוצה לראות את העיניים שלך בוהקות, ואני רוצה... בעצם –

אני רוצה אותך...