החודש האחרון

החודש האחרון / איתמר שקד

בתחילה הודיעו שיש לי סרטן. ישבנו אני ואמא במשרד של ד"ר קרני. הוא שתה קפה, עשה פנים עצובות והודיע לי חגיגית שיש לי עוד חודש לחיות. אח"כ אמא בכתה הרבה. אני לא. חשבתי שיש לה זמן לבכות ולי כדאי למצות כל שנייה בדברים שאני אוהב לעשות. ישנתי ושמעתי מוזיקה ישנה במשך שבועיים, זיינתי כמה זונות צמרת ואת שאר הכסף בזבזתי על ממתקים וסיגריות וסמים. הכי נהניתי מהסמים. הייתי עורך במשך שעות שלמות שיחות עם אלוהים. הוא היה צוחק עליי ואני הייתי מאיים עליו שברגע שאני מתפגר אני מחטיף לו סטירה ואז שנינו היינו מפהקים ואז הייתי נרדם וממשיך את השיחה בחלום. אף פעם לא זכרתי על מה דיברנו כשהתעוררתי וזה אף פעם לא סיקרן אותי יותר מדי. וחוץ מזה, אני לא צריך לחכות עוד הרבה זמן כדי לדעת. וחוץ מזה, למי יש זמן למחשבות פילוסופיות מחורבנות. אחרי שעברו שבועיים כבר הרגשתי ממש חולה והרופא אמר שהכול מתקדם לפי התוכניות ועוד שבועיים אני מתפגר. אמא שוב בכתה ואני החלטתי שהצד הכי טוב בכל החרא הזה הוא שלפחות לקבר אני אלך לבד. את השבוע השלישי העברתי בלתפוס בחורות ברחוב ולאנוס אותן. הייתי תופס אותן באיזו סמטה חשוכה ומעיף להן את הצורה. אחר כך צחקתי בקולי קולות ואמרתי להן שזה לא נורא, שיש חיים אחרי זיון לא רצוי. גיליתי שאונס הוא הרבה יותר זול מזונות וחוץ מזה לא היה איכפת לי יותר מדי והמוסר כרגע היה נראה לי טיפשי. אחרי שנגמר השבוע הזה כבר הייתי כל כך חולה שאפילו להזיז את עצמי בקושי הייתי יכול, שלא לדבר על להעיף לאיזה חתיכת בשר את הצורה באיזו סמטה. אז נשארתי תקוע בבית והתחלתי לחשוב על התאבדות. לא חשבתי על אם כדאי לי או לא, חשבתי על איך. ברור שכדאי. ניסיתי לחשוב על דרך יצירתית, משהו שיכתבו עליו בעיתונים ואני אהיה מפורסם. חשבתי לספר על כל מקרי האונס במכתב שאני אשאיר, אולי זה יעזור למשטרה שכבר כמה ימים מזיינת ת'מוח וכותבת ניירת אבל חס וחלילה לא תעבוד כמו שצריך ותגיע אליי. זה יהיה סיפור נהדר. חולה הסרטן הסופני התחיל לקחת סמים ולאנוס בחורות באופן סדרתי ובסוף התאבד ע"י גיליוטינה מאולתרת שהוא הרכיב מכמה סכינים, חתיכת עץ מלוטשת וחבל שקונים בסופר בחמישה שקלים ותשעים ותשע אגורות. בטח יראיינו את אמא שלי שתוכל סוף סוף להוציא את כשרון ההתבכיינות המזוין שלה אל מחוץ לכותלי הבית. הבכיינית מרחוב זליק. יביאו פרשנים מכל רחבי האוניברסיטאות והם יכתבו עמודים שלמים על כלום. הם ינסחו תיאוריות חסרות בסיס ויצטטו מתוך ספרים של ארבע מאות עמודים כדי להיראות חכמים. בטח יראיינו את המשטרה שכרגיל תאמר שהיא הייתה ממש קרובה לפתרון הפרשה. אולי אפילו יראיינו את אחת הבחורות שפירקתי והיא תוכל לומר שבאמת הייתי בחור חולה.

גיליתי שהמחשבה על איך אני אתאבד גורמת לי להרגיש חי, אפילו הרגשתי שאני מצליח לזוז למרות הכאבים, והתחלתי מיד בבניית הגיליוטינה. יצאתי לסופר וקניתי בחמישה שקלים ותשעים ותשע אגורות את החבל הארור שלי. עץ מלוטש שיכול להתאים כבר היה לי בבית וגם סכינים. חזרתי למאורה שלי ושל אמא, עליתי לחדר מהר והתחלתי להרכיב את כל החלקים. אחרי עשרים וארבע דקות סיימתי ובדקתי את היצירה שלי בעזרת מלפפון שהוצאתי מהמקרר. כזאת יעילות של מכונה אפילו הגרמנים לא מייצרים, פשוט מושלם. הרשיתי לעצמי לבזבז חמש שניות שלמות על חיוך. כל מה שנשאר לי עכשיו זה לכתוב את המכתב שלי ואז אני אוכל להסתלק מהעולם העקום הזה כמו גבר אמיתי בן עשרים ותשע. כתבתי מעט במכתב אבל המעט שלי אמר הרבה מאוד. כתבתי ככה: "לכל מי שקורא שלום. אני מצהיר בזאת שנהניתי מאוד לבנות את הגיליוטינה שלי וזה היה בהחלט תענוג לכרות לעצמי את הראש בשם התנועה הבן לאומית לשחרור סרטן הריאות. אני רוצה להוסיף שבמשך שבוע שלם אנסתי לפחות חמש עשרה נקבות שבכו והתחננו וניסו גם לצרוח, אבל תודה לאל עוד נשאר לי קצת כוח כדי להשתיק אותן עם כמה מכות אגרוף. ואמא, אני מוריש לך בזאת את שק הדמעות שלי, אני בטוח שאת תמצאי לו שימוש. על החתום, הבן זונה ששם על כולכם זין ומקווה שתתפגרו מהר וניפגש כולנו בגיהינום". כשסיימתי לכתוב את המכתב הרשיתי לעצמי אפילו חצי דקה לחייך. אחר כך הכנתי את הגיליוטינה, עישנתי סיגריה, עשיתי ביד וגמרתי בדיוק על המקום שבו אני אשים עוד מעט את הראש. ואז הרגשתי שהכול מוכן ואני מספיק בריא כדי למשוך בחבל. שמתי את הראש על המצע הלבן שאיבר המין שלי הכין למעני ונהניתי מריח הקוקוס המשכר שהגוף חולה הסרטן שלי עוד יודע להפריש. החזקתי את החבל וחייכתי. ידעתי שכל מה שנשאר לי לעשות זה לעזוב את החבל המחורבן ואז אני אוכל לראות את העולם מזווית אחרת והרי בשביל הפעולה הפשוטה של עזיבת החבל היה לי בהחלט מספיק זמן. אז עזבתי את החבל. ערפתי לעצמי את הראש.

ודווקא עליתי לגן עדן.