ע\אורבים
הכול בגללה.
עורב אחד נשא במקורו את הדסקית.
העורבים קרקרו האחד לשני! "עוד פרשייה הסתיימה, אחד משלנו הלך".
רוב הנשים שהיו במקום בכו, ואולי גם גברים מספר.
בנות צעירות לבושות מדים מחו דמעה, נזכרו בקשר החם או הפושר בינם לבין הגופה הקרה.
האם והאב התייפחו מחובקים, מנסים לנחם האחד את השני, לא מאשימים זה את זה-עוד יגיע שלב האשמות.
בוכה החברה, מחובקת בין חברותיה המנסות לנחם.
הגופה מכוסה בדם, שרועה על הרצפה החשופה של הטיילת, מעל שפת המכתש, החלה להתכסות שוב בזבובים .
הרופא בדק את הגופה וקבע : "הוא מת".
העורבים הביטו על הצופים שהיו ברובם הגדול סתם סקרנים שעברו במקום, קשקשו לזה בגיבריש.
בזהירות העלו את הגופה מתחתית המכתש.
מחכים העורבים, סקרנים, לא מבינים על מה ההמולה.
מחכים ההורים, מקווים. מחכה החברה פניה לבנות כפני מת. מחכים החברים ליחידה בפנים אטומות.
משכו בחבלים שהיו רתומים לגופה, הנחבטת בכל זיז סלע.
אנשי יחידת החילוץ קשרו את הגופה, מבצעים בדיקה ראשונית.
הם רואים גופה למטה, דיווחו סקרנים האחד לשני, הם מקווים שהוא עדיין חי.
והעורבים מחכים, מקרקרים זה לזה, מעבירים מידע (באיזה קן נראתה טבעת זו או אחרת.)
המחפשים, אנשי יחידת החילוץ של האזור, רתמו עצמם אל חבלים וירדו לבדוק האם הנעדר שוכב בערוץ הוואדי הצר.
בעקבות העופות הגיעו המחפשים.
הגופה השתמרה יפה, למרות שעברו יומיים מאז קפץ. הציפורים -אוכלות הנבלות- לא נגעו בה ורק חגו ממעל מתוסכלות.
והעורבים מציצים, מקרקרים, נלחמים על נקודת תצפית נוחה יותר, על נקודת הגנה טובה יותר.
בראש המצוק ישבו כל אנשי הפיקוד המשולב, הן לצבא והן ליחידת החילוץ. בתחתית המצוק ישבו וחיכו כל אוכלי הנבלות, מחכים שהעורבים השומרים על הגופה יסתלקו ויתנו לכולם לאכול.
העורבים ישבו, צחקו, לעגו למחפשים, לעגו ורטנו וגרשו את אוכלי הנבלות : " הוא משלנו, לא תגעו בו!"
זבובים מכסים גופה, טועמים מניתזי דם קרושים, מטילים ביצים שיהפכו רימות.
מתחת למצוק הגדול שוכבת גופה. צל נופל עליה מעדנות , מכסה צד אחד של פנים. לחי מרוטשת.
...
בוקר עלה ועדיין החיפושים נמשכים, הודעות בהולות נשלחות לכל כיוון. יש תיקווה. נשרים חגים מעל נקודה אחת במכתש, ליד סלע שהתמוטט מהמצוק.
והעורבים הישנים התעוררו, מחליפים את חבריהם השומרים על הגופה. "הוא משלנו, רק גדול הרבה יותר". הייתה הסיסמה.
קרניים ראשונות של בוקר. אמא אחוזת תזזית, ללא כוח, נעה כמו זומבי, עוברת דאוגה, מגישה קפה חם למחפשים השקודים על מכשירי הקשר. והאב יושב, מקשיב לדיווחים מהשטח, מקווה לטוב, יודע שטוב לא יהיה .
החברה- עיניה שחורות מחוסר שינה, מבכי שלא פסק לאורך הלילה. מסתובבת סהרורית, שואלת חיילים שעומדים מסביבה האם יש חדש, מנסה להאחז בכל שביב של מידע, בכל קרן של תיקווה.
טל עדיין מכסה צמחי מדבר שלמדו לחיות רק מטללי הלילה. עוד מעט קט הם יעלמו. צינה אוחזת באנשים המכורבלים בבדים עבים , עוד זמן קצר יוסרו הבגדים, השמש תקפח על ראשם.
נחש מזדחל לאחר שחיפש בשעות מוקדמות ארוחת ליל זעירה, ללא הצלחה.
כבר יומיים של חיפוש , ללא תועלת, האובד עדיין לא נמצא.
"מקווה שימצאו אותו חי ושלם," אוחזת האם יד ביד בכוח אימים עד הלבנת הפרקים.
"תירגעי," אומר האב" גם אני מקווה", מפוחד בדרכו שלו . והחברה יושבת בפינה ,אך עיניה מתרוצצות במקומה, אחוזה בכאבה, שוקטת, נחבאת אל עצמה.
האחיות, עיניהן נפוחות ללא שינה, מתאמצות להישאר ערות, אולי ימצאו את האח שאבד. אם הן לא תיראנה את מציאתו, מה הן תספרנה למורה ולחברות מהכיתה שישאלו מדוע נעדרו מהלימודים, ואיך היה?
לילה נוסף עבר על המחפשים.
חלק מן העורבים ישנו, אוזרים כוח למחר. חלק נשארו ערים לשמור על הגופה. הגופה של אחד משלהם.
"אנא המשך לחפש" ביקשה החברה, עיניה האדומות זולגות דמעות ללא יכולת לעצרן.
"קשה לחפש בחושך" הודיע האחראי על החיפושים.
"אנא חפש " ביקשה האם, יודעת שקשה להיענות לבקשתה.
אוכלי הנבלות פנו לחפש להם מקום לישון, מקום קרוב לגופה. אולי העורבים המטורפים יוותרו עליה ויתנו להם לאכול ממנה, כמו שאוכלים מכל הגופות. רבים ואוכלים, מנסים לחטוף נתחים טעימים.
....
הערב החל להחשיך ועדיין אין שום סימן לאובד.
מספר חיילות מאגף הרווחה (ת"ש),המשיכו לעודד את האם, מגישות לה שתיה חמה שהיא לא שתתה, מביאות לה מזון שהיא לא אכלה.
החברה יושבת על סלע בולט, צופה אל תוך המכתש. רוצה לקפוץ לתוכו, כמו שתמיד רצתה, היא רוצה לקפוץ מכל מקום גבוה שהיא מגיעה אליו. די לה להסתכל למטה, כדי שהרצון הזה יחזור.
פנים. עצובים, דואגים. עוד מעט החשכה תרד ואי אפשר יהיה להמשיך את החיפוש.
העורבים יושבים על הסלעים מסביב, לכאורה יודעים הכל, כאילו יד להם בדבר.
"הוא כל כך אוהב עורבים." אמרה האם לחיילת שישבה לידה, והחברה הנהנה בראשה מאחור בהסכמה. מקווה שאולי העורבים ייקחו אותה אליו " הם כל כך חכמים, הם יודעים בוואדי את מקום הימצאו. " אמרה האם , חושבת כמו החברה.
העורבים ניקרו פיסות לחם שזרק האב על הרצפה. הם לא ניקרו את גופת הבן. לחם תמורת בשר, או שאולי הלחם הוא הבשר.
אט אט הצטמצמו מעגלי החיפוש בלא שנמצא האובד.
"גם כאן אין כלום, לא גופה ולא גוף" אמר בלחש קצין אחראי למשנהו, מקווה שהחברה לא שמעה.
חיילים נשלחו לכל פינה במכתש. והמכתש היודע לגלות פינות נפלאות, יודע גם להסתיר פינות אחרות. והחיילים הסתובבו, מחפשים את הפינות הנסתרות. אולי הוא מתחבא בהן.
אוהל פיקוד הוקם וממנו נשלחו חיילים לכל עבר.
משאיות הגיעו, פרקו ציוד על שפת המצוק. חיילים מיקמו מכשירי קשר, בודקים כיול, פורשים מפות, מרימים שולחנות. מתלחשים ומקווים למצוא את האובד מבסיסם. לגבי רובם הוא היה נעלם, דמות ערטילאית שגם לו היו פוגשים בו באקראי, לא היו יודעים שעליו המדובר.
חיילים וחיילות מהבסיס התנדבו להגיע עם הכוח המחפש, לבצע את החיפוש. כולם ראו את ההורים המודאגים בערב הקודם, מבקשים שיעזרו לחפש את בנם.
רבים נרשמו לחיפושים, אולי בגלל שרצו להצטרף ליחידת החילוץ של מצפה רמון, ואולי, אולי בגלל הלחץ והדמעות של החברות, שהרגישו בעת הזו קרובות לחברה של החייל.
האולם ששימש בדרך כלל חדר אוכל, הפך לעת ערב לאולם כנסים. הוריו של הבחור נכנסו לאולם, שקטים, אוחזי ידיים, מנסים לשאוב עידוד האחד מן השני ( עדיין לא הגיע שלב האשמות ). הקהל שהורכב ברובו הגדול מחיילים, ישב והתלחש. סגן מפקד הבסיס קם , החיילים השתתקו, מנסים לנחש האם מדובר בבחור שנעלם. "שקט מעיק" חשבה החברה, מייחלת לרעש שימנע ממנה לחשוב כלל.
"לא בכל יום אנו מתכנסים באולם ובדרך כלל .... לפני יומיים נעלם חייל," סגן מפקד הבסיס נתן למילים לעשות את שלהן, שתק לרגע, ואז חידש את דבריו "אנו יודעים שהוא לא ברח כדי לבצע נפקדות, ולפי דברי מפקדו הישיר הוא חייל אחראי שלא מתקבל על הדעת שיברח." הקצין היסס כמה רגעים ועדיין השקט שרר. "בשיחה עם חברתו היושבת כאן," הקצין הצביע על החיילת שישבה ליד השולחן שעל הבמה הקטנה המוצבת לצורך הנאום, "הבנתי כי הם רבו, נפרדו והוא נעלם. נתונים נוספים מצביעים כי הוא יצא לכיוון המכתש. ברור כי אנו חוששים לחייו ומבקשים מכל מי שלא משובץ לתפקיד או תורנות, או מי שמוכן לוותר על חופשה, ומוכן לעזור בחיפושים, שיצטרף אלינו. אנו נוציא יחידת חיפוש שתצטרף ליחידת החילוץ והמשטרה של מצפה רמון".
העורבים שחורי הראש אפורי העורף, מעופפים להם בשמים, משייטים כמו מטוסי קרב, תוקפים כל יצור חלש מהם בציפורניהם החדות, במקורם הקשה.
השמועה פשטה. חייל נעלם. לא ביצע נפקדות, אלא נעלם. הרבה חיילים מבצעים נפקדות, בכך אין חידוש. מעטים נעלמים. יש לנו יסוד להאמין כי ברח למכתש והתאבד עקב אהבה שהסתיימה. למרות שכולם בבסיס מכירים את כולם, הרי לא כולם ידעו במי מדובר. לא קישרו פנים לשם, שאלו את משקי המשמעת שהכירו אותו, קיבלו מידע מהמרכזניות שבילו איתו. חיילים בדרך כלל עסוקים בניסיונות לא להיות בבסיס.
"אני לא יודעת לאן הלך... רבנו... אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר, לפחות עד שיעמוד מול אבא שלו, שיראה לי שהוא יודע לעמוד על שלו... שאם ההורים שלו לא רוצים אותי, אז שילך להורים שלו... שהם יבחרו חברה עבורו. ובכלל בזמן האחרון הוא כל הזמן היה מדוכא... אין לי כוח לדיכאון... כמובן שאני אוהבת אותו... אני לא יודעת מה לעשות בלעדיו, אני מתה מפחד". כך מסרה החברה בתחקיר.
"... קוראים לך לתחקיר, לא מוצאים את..."
הם זימנו את ההורים לבסיס לאחר שמפקדו מסר כי הוא יצא מהבסיס לכיוון לא ידוע יום קודם לכן והוא לא חזר, וכי החברה אמרה שהיא דואגת כיוון שהם רבו.
עבר יום ויום חדש הגיע.
.......
אני עורב הוא חשב.
אין פחד מהמוות.
השחור הוא רק נתיב להמשך.
הם ראו אותו יוצא מהבסיס. הם ראו אותו עולה על רכב, (לא מבינים כי הרכב הוא אוטובוס, לא שינה להם כלל איזה רכב הוא זה,) הם הרגישו כי הוא סובל. הם עקבו אחריו, מזעיקים תגבורת בקרקורים רמים. העורבים עפו אחרי הרכב. עפו אחריו בלהקה גדולה, מרגישים במצוקתו- עורבים מרגישים במצוקה של חבר להקה, יודעים כי הוא מודע להמצאותם בקרבתו. חוששים לחייו . עמד על שפת המכתש, מביט מהסס. עשה עוד צעד קטן קדימה. ועוד צעד ונפל\קפץ. צנחו אחריו עשרות עורבים בקריאות נרגשות, מנסים לאחזו, להרימו באוויר ולא יכולים מפאת גודלו.
והוא הלך ולא חזר, יצא מהבסיס בטרמפ לכיוון המכתש.
הם אהבו, הם רבו.
גם עורבים רבים, גם עורבים אורבים זה לזה.
אבל תמיד, תמיד הלהקה שומרת על הבודדים.
עליו כבר אין מי שישמור.
וונוס הסתירה פניה,
לארוס נשברו החצים.
מתוך הספר עורבים לארוס. כל הזכויות שמורות למזור עמיר
לא יצא לאור
