אווה ואדם וכמה חטאים

הקדמה קצרה

כתבתי כמה שורות של הגיגים. קראו, אם תמצאו לנכון,תגיבו, אם מצאתם אותן ראויות. אז אכתוב בעקבותיהן סיפור. אני מקווה. גמר חתימה טובה לכולנו.

אווה[1]ואדם זכו בדירה מרווחת? טוב קצת קשה לי לכמת את זה למונחים של היום, אך ככל הנראה זהו המושג הכי קרוב להבנה שהצלחתי לחשוב עליו. אולי רצוי שאסביר, דירה קונים בזמן מסוים וגם לרוב, כשנמאס ממנה, אז אנחנו מוכרים אותה. תמיד אפשר להתרפק עד כמה נוחה ואינטימית הייתה, למרות שבאותה עת, היא נראתה לוחצת וממוקמת באזור הגרוע בעיר, גן עדן לא. גן עדן הוא דירה ברחוב ללא כתובת בזמן לא ידוע, לאיש מעולם [ועדיין] לא היה ברור כיצד לרכוש אותו ובפרט כמה לשלם (למרות שרבים מנסים להעריך את שוויו).

זכייה תמיד נראית טובה. לא שזכיתי יותר מידי פעמים בחיי אך הדבר נראה לי חביב ומסב הרגשה טובה. חשבתי פעם שדירה מרווחת ומרוהטת יכולה להיות בהחלט מתנה מעולה למחוסרי מגורי קבע. כשאין יותר מידי מועמדים, אתה אולי זוכה מחמת הספק ומרגיש מעט אשם, אך למי באמת איכפת?

אני בספק אם אווה ואדם ידעו שזכו, או ידעו בכלל. אלוהים בחר להם אינקובאטור מאובזר היטב, אולי יותר מידי טוב עד כדי כך שלא ברור אם היה קיים כלל. ככל הנראה גם משפט סתום זה דורש הסבר. גן העדן נמצא מעל מימד הזמן והמרחב, הוא ההקבלה הקרובה ביותר לישות האלוהית עצמה. משכך הוא מנוטרל מכל רוע. אולי גן העדן הוא האלוהים עצמו.

אם כך, במפרט הסטנדרטים האלוהי כלולים גם שני עצים שהועמדו שם לרשות הזוג הצעיר ונשתלו על ידי בעל הבית עצמו, וכן, גם חיית מחמד אחת, נחש (בביבר החיות הווירטואלי שבראשי עולות לפחות עוד שתי חיות שהיית שש לגדל לפני נחש כחיית מחמד ראשונה, אך אתם יודעים, על טעם ועל ריח...). ככל הנראה אלוהים לא באמת רצה בעצים, אך בלית ברירה, נוספו גם הם לנסח הטאבו של דירת הגן הקסומה. מדוע? אין לנו ספק שלא מדובר בעניין של משא ומתן שהרי הדירה נבנתה עוד לפני ששכנו אותה הדיירים הראשונים, אתם יודעים, משהו בסגנון דירה לדוגמה. אם כך נשאר רק לנחש. ביחס לעץ החיים, קחו היפותזה בנאלית. העץ נועד לפיתוים של דיירי הגן, הרי ברור כי לא התכוון האל להעניק לשני הדיירים חיי נצח אלו היו אוכלים ממנו. נו תשאלו למה? אלו היה מוציא האל את אווה ואדם מחוץ למימד הזמן, שאז היה יוצר אלוהים נוסף (או נוספים) ובכך מקץ את עצמו. לשון אחרת, רק האל הוא נצח, האדם בר חלוף, רק האל יחיד הוא, האדם העתק שמתרבה, יצירת אווה ואדם מעל למימד הזמן (חיי נצח) תיצור אל נוסף ותבטל את ייחודו של האל, מה שלא אפשרי כלל. ובכלל אורך החיים של אווה ואדם הוא לטעמי, השאלה החשובה פחות. עובדתית אנחנו עדיין קיימים (אם כי כאן ולא שם, למרות שיכול מאוד להיות שתמיד היינו כאן בשינוי אבולוציוני תודעתי).

עץ הדעת, גם אם נקבל את ההנחה כי כבר אז היה לאווה ואדם כושר שיפוט ושני העצים הונחו בבוסתן על מנת לאמוד את רמת המוסר שלהם, קיים פרדוכס לא קל. שהרי, הגן לכאורה הוא מקום מנוטרל מכל שיקול זר, והמוסר היחידי שהיה נטוע באווה ואדם היה המוסר האלוהי. אזי, את מי ביקש האל לאמוד?

התשובה לכאורה פשוטה. לאל לא הייתה ברירה אחרת אלא לשלוח את הנחש על מנת ליצור את האנושות בצורתה האנושית, כפי שאנו מכירים אותה כיום. אסביר, האל כישות בלתי תלויה לא היה יכול להראות תלותו באדם[2]ומשכך לא יכול היה ליצור את האנושות אלא על בסיס חטא ועונש. האדם נזרק אל האדמה ונדרש למחילה מן המקום.

מחילה ממי אתם שואלים? בואו נביט שוב באבולוציית החטא. האל ברא את גן העדן, יצר את אווה ואדם, הנחש ואת העצים ומחבר את שלושתם. הימצאותם של כל אלו בזירה מעלים סתירה עמוקה ביחס לרצונו של האל לבודד את האדם מכל רע או פיתוי לו, או כפי שמוכר לכולנו המושג "גן עדן". שהרי אם כך, מדוע לא נבראו אווה ואדם על האדמה המחטיאה? ונזרקו אליה רק באחרית החטא עצמו? פועל יוצא הוא שהאל מעניש על חטאו שלו ודורש בקשת מחילה (בצלמו) ממנו מעצמו. היש כלל מקום לסליחה מן המקום כאשר המקום לא יכול היה שלא להחטיא את עצמו לשם קיומו הוא?