ושוב...

ושוב....  /   ב.אילון

כשראיתי אותך שוב,

הבנתי סוף סוף את המונח,צניחה חופשית.

צנחתי.אבל בלי מצנח.

כי ידעתי שאתה לא רואה אותי בין ההמון.

הסתכלתי עליך תוך מערבולות שתקפו את אוזניי.

ישבת.גופך צועק אלי.

אבל אתה עדיין לא רואה.

איך...ולמה?

אני מרגיש שלא נתת הזדמנות.

אני מדמיין את גופך.שרירי,סוג של בטון.

כמה כוח יש לך!

כנראה לא מספיק כדי להסתכל לי בעיניים.

אני רוצה אותך!

למה הדרך אליך צריכה לעבור בכאב ודמעות?

כשדיברנו,היית קרוב אלי...

איך לא ידעת? איך לא קראת אותי?

עמדת מולי!

וצעקתי אליך!

הסתכלתי על השפתיים שלך כי רציתי להרגיש אותך נושם.

רציתי להריח,ושהזמן יעצור!

זה הכי קרוב שאני לעולם אגיע.

ספק אם אראה אותך שוב,

ספק אם עיניינו יפגשו פעם נוספת,

ספק אם אצנח שוב.

בטוח,שכרגע אתה ישן.

חוסר האונים רק מעצים לאין שיעור את הכאב.

כמקור חום על כוויה טריה.

ובחוסר ברירה-

לב זה שבור,ושבור הוא ימשיך להתקיים.