חזרה ליצירות
סיפורים

חיי/ סיפור אמיתי

אורן רוחמה | (14/10/2008 09:45) | 112 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
חיי /אורן רוחמה

אבא העניק לי בטחון יותר מכל אדם אחר, ונראה לי שאבא חשב שאין הוא צריך ללמד אותי עוד - הוא פשוט נעלם, לא , אך לא היו כך פני העובדות.
אבא עזב את הבית (היתה לנו חוה ואמא לא הסכימה לעבור אליה לצמיתות, היא רצתה להשאר בעיר ולא להפוך להיות בת כפר ביום בהיר, כך שאבא ניהל את החוה עם אימו).
בערך בגיל בת מצווה - אני זוכרת שאמא כבר לא הסכימה עימו, והיו לה מחלוקות שלא ניתנות היו לגישור מבחינתה, הוי אמא כבר אז הרגשתי וידעתי את טעויותיה - אך קטונתי, ומי אני שאחליט על חייה.
עשיתי את דרכי לתיכון כמו בכל יום רגיל, רק שהתחושה באוויר בישרה לי רעות, מן מחנק איום ונורא.
אז אני לא חושבת שהיה את המושג "חטיבת הביניים", היה זה באמצע כיתה ח' הייתי רגילה שאבא היה מפתיע אותי מספר רב של פעמים, משאיר לי כסף וחייתי כמו מלכה, "דמי כיס" לעולם לא חסרו לי כי הבטחתי לאבא שלא אספר לאמא בקשר לכסף - סוד השתיקה, עוד דבר שלמדתי מאבא, שסוד נשאר סוד עד הקבר והבטחות חייבים לקיים ויהי מה.

אני זוכרת את אותו בוקר, הלכתי ברגל ומשום מה העדפתי כך, והרגשתי עולם ריק ושונה - משהו קר היה באוויר, ולא קשור למזג האוויר.

הגעתי לכיתה שלא אשכח מראיה לעולם, התיישבתי, וצלצול - אותו יום לא אשכח כל ימי חיי.

את ילדי הכיתה כבר אז סיווגתי: לחכמים, לפריקים, וכאלו שחבל לבזבז עליהם את הזמן. פתאום פנתה אליי ילדה שקראו לה "יפה" היא הייתה נחשבת כמקרה חריג, לעסה כל הזמן מסטיק ולא הייתה עדינה (בלשון המעטה) דווקא היא אמרה לי: "מה את עושה כאן, מפגרת, קברו את אבא שלך היום בבוקר!" מבלי לחשוב פעמיים משכתי את הילקוט ואני באמת לא יודעת מדוע האמנתי לה, ובלי לומר מילה פשוט רצתי חזרה הביתה. כנראה שאת השאר יפה, עשתה, יפה סיפרה למורה וכולם היו בשוק מפנייתה אליי בשיא השאגה, כבר אז כל התלמידים ידעו. אני זוכרת שהרגשתי צביטה כל כך גדולה בלב, כמו להחסיר כמה פעימות ביחד.
כל הדרך בהליכה חזרה הביתה בכיתי, אולי מהעלבון ואולי מהתחושה שאולי בת כיתתי צודקת, והלוואי והיא טועה, וכל מיני מחשבות עברו עליי - עד שנקשתי בדלת ביתי.
אמא הייתה, זמן קצר לפני שהתכוונה ללכת לעבודתה עשתה את שארית עבודות הבית לפני...
כזאת הייתה אימי, ניקיונית כזאת, עובדה שלא אשכח - מצאתי אותה מטאטאת את הסלון כשהרדיו ניגן: "הבוקר בא כל כך מהר, ואי אפשר להשאר... צריך לקום להתעורר... ללכת למקום אחר... "
נכנסתי בסערה וסיפרתי לה, כשדמעות שוטפות את עיני, והיא בשיא הדאגה והחמלה עליי,
אמרה ביובש עדיין מחזיקה את המטאטא: "לא, זה לא נכון! מה קרה לך, זו לא הפעם הראשונה, כבר אמרו לי פעם שמת וסתם רצו לעצבן אותנו"  תוך כדי היא עוקבת אחריי לחדרי, צעקתי צעקה גדולה: "אמא, אבא מת!" התמוטטתי על המיטה שלי, תוך בכי סיפרתי לה, אז נשתתקה לרגע ואמרה בבטחון גמור: "בואי נלך לבית הקברות, לפני כן נעבור בעבודה שלי לומר שאאחר.

אם הוא נקבר כמו שאת מספרת - אנו נדע!"

 

תגובות

חזרה ליצירות