היא
תמיד , אבל תמיד עליה לרצות את כולם. גברים כמו גפרורים, נדלקים ונשרפים מהר, כל כך מהר עד שמאבדים אותם בדרך.
בשבוע שעבר פגשה ביוסי, יוסי מהטייסת. גבוה מאוד, שער שטני, רחב כתפיים. התאהבה בו במבט ראשון, כך חשבה בתחילה, אך מהר מאוד הבינה שזו רק משיכה מינית, תשוקה בלבד. נפרדו בכעס . כולם חושבים שאני שייכת להם מהרגע שהחדירו לתוכי את הזין שלהם: בואי , לכי, חכי, שבי, כאילו שאני כלב מאולף. לדעתה הדבר חייב להיות הפוך, מרגע שהזין שלהם בפנים הם צריכים להיות שייכים לי ולא להפך. לפני כחודש היה זה טייס,- שוודי כינו אותו בבסיס. רזה ומקורזל, שחרחר. הכינוי התאים לו , חשבה וחייכה. כולם אותו דבר, מדברים הרבה, נותנים לה מחמאה או שתיים ולעצמם מלוא החופן, אך לעולם לא עומדים בציפיות.
שבת ארורה, עוד תורנות שישי שבת. חבל, יכולתי ללכת לסרט עם ציפי או עם סטלה, שבבסיס קוראים לה המגמרת, מסכנה, שם שהורס לה את החיים.
חיכתה לצלצול מאיתמר, שהבטיח שיתקשר. הכירה אותו אתמול באוטובוס שהביא אותה לבסיס. נחמד כזה, לא זכרה את פניו, זכרה רק את צחוקו המצטלצל, את בדיחותיו שגלשו לעיתים לגסויות קלות, את אצבעותיו הארוכות. הייתה לה אובססיה לאצבעות מעוצבות. נסעו ביחד על אותו ספסל מבאר שבע עד הצומת לבסיס. איתמר המשיך לבה"ד 1. מידי פעם שלח יד מגששת אל מרפקה או אל ברכיה. לעיתים הייתה זו הרגל שלו. היא אהבה את הישירות הזו, אך לא את המהירות שבה הישירות התפתחה. איתמר אמר לה שהוא אוהב גיבורים היסטורים, מלחמות ומוות. איתמר אמר לה שחבל שגיבורים מתים, אך כאשר סיפרה לו על הלנה מטרויה, איתמר לא הבין על מה כל המהומה ולמה צריך למות בשביל בחורה. היא נפגעה, ולמרות זאת היא לא אמרה דבר. אם הייתה אומרת משהו על הידע שלו, או על רמת הרגישות שלו, ידעה שהוא יברח ממנה עוד לפני שמשהו התחיל. כמו כל הגברים שהיא העבירה עליהם קצת ביקורת. גברים לא רוצים לשמוע ביקורת, חשבה לעצמה.
"אני אצלצל אליך הערב." אמר ולקח ממנה את מספר הטלפון במרכזיה. היא עדיין ממשיכה לחכות לטלפון ממנו. עד כה הוא לא התקשר.
חיכתה לטרמפ אל תוך הבסיס הגדול. עלתה בטנדר עמוס בארגזים, לא היה לה כוח לחכות למשהו אחר. גם הנהג ניסה להתחיל איתה. היא אפילו לא ניסתה להמשיך את השיחה, עצמה עיניים, השימה עצמה ישנה, מביטה בנוף החד גוני העובר מול החלונות המורדים,דרך עיניים עצומות למחצה. שמעה את אריק איינשטיין ברדיו הצרוד, או שמא אריק הוא הצרוד. שברי נוף חומים, חתוכים על ידי הכביש השחור המתפתל. רסיסי גבעות מלבינים בפצעי בולדוזרים כבדים, כאילו עצמות חשופות, כאילו עצמותיה שלה מדממות שם. שחור הכביש כמו שחור הרגשתה. היא הרגישה שאיתמר לא יתקשר, היא ידעה שהיא תחכה למרות זאת.
שומר הבסיס בדק את מסמכיה, מוודא שאכן היא זו המופיעה בתעודת החוגר, שהתמונה תמונתה. ירדה בחיפזון מן המכונית ועשתה את שארית הדרך אל החדר ברגל. -הטנדר התעכב בשער.
"אהלן מניאקית, מה העניינים? מצאת זיון חדש?" שאלה ציפי חברתה לחדר, לא מחכה לתשובה. מעין סיסמת כניסה לחדר, מעין שיפוט\ניחוש\שאלה.
"למה? ואת מצאת?" נפלה למיטה וחשבה: "לא מבינים שאני לא נימפומנית, אני לא מחפשת זיון, דפיקה, או מה שלא יקראו לזה. אני מחפשת חבר, איש אמיתי שיהיה רק שלי. לא להתחלק בו עם אחרת, שלא יסתכל על אחרות כשהוא איתי. כזה שאפשר להישען עליו, לבכות על כתפו, יש לי הרבה סיבות לבכות ." הרימה את ראשה, ניגבה דמעה מלחי מאופרת, יודעת שישאר ערוץ על הפנים. הדחיקה את הרצון לבכות ושאלה: "תגידי ציפי, מה קורה עם הגינגי שלך, טוב לך איתו? עדיין אני לא מבינה איך את יכולה לשכב גם עם בנים וגם עם בנות."
"תשמעי מניאקית," אמרה ציפי בחיוך. "את לא מספרת לי מה קורה איתך, אני לא מספרת לך מה קורה איתי. מה את חושבת, שרק את סקרנית?" ציפי סובבה את גבה והשימה עצמה מתעלמת.
לא הייתה לה ברירה אלה לספר לציפי על הבחור מהאוטובוס. "פגשתי מישהו באוטובוס, חתיך ושחצן. ישר שם ידיים. אבל לא הפרעתי לו. נתתי לו את הטלפון של החמ"ל, אם יתקשר, הבנות בטוח ישאירו לי הודעה. אבל להגיד לך את האמת?" היא לא חיכתה לקבל תשובה. "אני לא מאמינה שהוא יתקשר. הוא מהטיפוסים שרק מבטיחים ולא מקיימים. מעדיפים שיחה אקראית, לדעת שהצליחו להפנט עוד משהיא אבל לא להתחייב לטווח ארוך." היא חיכתה לתגובתה של ציפי ומשזו התאחרה להגיב לחצה. "נו ועכשיו תורך. מה קורה עם הגינגי?" גם היא הייתה סקרנית.
"יש בעיות, המניאק רוצה להיפרד. אני משעממת אותו. רוצה מישהי שתרגש אותו. תגרום לו להתגרות כל הזמן. אמר לי בשבת, משהו ששכחתי להגיד לך, שהוא מתכוון לחפש לו מישהי בבסיס שלו. שילך להזדיין. אני מחכה כל הימים האלו, נאמנה לו, והוא לא רואה אותי שבוע או שבועיים..."
"או שלושה, שכחת להגיד." היא הוסיפה.
"בסדר, או שלושה. אבל את יודעת שאני לא חיפשתי בבסיס אף אחד או אחת אחרת לשכב איתם. ואני יכולה למצוא הרבה זיונים." המשיכה ציפי ללהג.
"אני יודעת שאין הרבה בנות שמחפשות בנות בבסיס. חוץ מזו שעובדת כאלחוטאית. אבל היא מאוד שמנה ואני יודעת שזה דוחה אותך." ציפי הנהנה בראשה להסכמה. "אבל יש גם את הבלונדינית, המזכירה של הסגן אלוף מהטייסת. סגן מפקד הבסיס. היא לא נותנת לאף גבר, אז אולי היא כמוך."
"ניסיתי איתה. פעמיים. אבל היא פשוט סנובית. מחפשת רק קצינים בכירים. לא הסכימה, עשתה לי בושות, ואני דווקא דיברתי איתה יפה. אבל את יודעת שלא נגעתי באף גבר. יש הרבה גברים בבסיס שמוכנים לזיון חפוז, או זיון ארוך. אבל אני שומרת הכול לגי'נג'י שלי."
היא עשתה פרצוף עייף. "ציפי, אני חייבת לנוח לפני המשמרת במרכזיה. אז תמשיכי לחלום על הגי'נגי' שלך ותני לי לישון!"
בערב ניגשה למרכזיה והחליפה את הבנות ששמחו לסיים את המשמרת. "יש הרבה נודניקים הערב." אמרה ריקי שהגיעה כמה דקות קודם לכן, מזהירה אותה מצרות.
"יהיה בסדר." ענתה לקונית, ומייד התיישבה, מניחה על ראשה את האוזניות. היא שנאה את העבודה במרכזיה, אך אהבה את הזמן הפנוי שהעניקו לה המשמרות. "הלו! כן תפוס, תנסה בעוד כמה דקות, הלו! אין כרגע קו פנוי, אין בכלל קווים פנויים. תנסה בעוד כמה דקות. תנסה מאוחר יותר. מה לעשות, אין. הכול תפוס. כן אני כבר מעבירה אותו." אצבעותיה רצו על פני החוטים, מחפשות את הנתיבים המתאימים. מחברת חוט לשקע. קו לקו, לא חושבת על הפעילות המונוטונית אלה רק על החוט שיתאים לשקע שלה. הגבר שיצית בה את הלהבה ויישאר עם האש הדלוקה, מוכן תמיד ללבות את האש. מתייאשת מכמות השיחות היוצאות ונכנסות. הניעה ראשה עם כניסתה של שולה המרכזנית הנוספת לערב זה. "המון שיחות, הרבה נודניקים, מה דעתך שנחתוך את החוטים? " שאלה ספק בצחוק ספק ברצינות.
הייתה מוכנה לוותר על הציניות, על העצמאות שיש לה תמורת אהבת אמת אחת, עבור בחור שיאהב אותה כמות שהיא.
בת הים רוצה רגלים במקום זנב דג,
בת הים מוכנה למסור למכשפת הים,
את חייה תמורת אהבה.
