"כדת משה וישראל" / שרון נחום
"סודות כאותן טיפות שמן בתחתית קערת מים, צפים ומתפשטים מעלה...." שמעתי את סבתי פעם אומרת.
"כדת משה וישראל", הדהדו המילים במוחי. ראשי הסתחרר וראייתי התערפלה. הרגשתי שאני צופה בקטעים מתוך סרט. פרצופים מחייכים, כפות ידיים נצמדות זו אל זו במחיאות סוערות וקולניות, זוג עיניים אחד תכולות מיוסרות.. ועיניה, עיני הדבש הכובשות שהביטו בי באושר ואז בתמיהה ושפתיה שתפסו יוזמה ונצמדו אל שפתיי.
מראות מסרט רומנטי, בפנים הרגשתי שאני בסרט אימה ולצערי הייתי הגיבור הראשי.
נשכבתי על המיטה בסוויטה הנסיכותית שמור הזמינה עבור ערב כלולותינו עוד חודש קודם לכן. ידיי שלובות, תחת ראשי ועיניי נעוצות בתקרה המסוידת.
מור התעסקה מול המראה, בחילוץ סיכות מתוך התסרוקת הגבוהה שעל ראשה. השמלה המלכותית הלבנה עדיין חובקת את גופה החטוב.
הבטתי על פניה העדינות שניבטו אליי מן המראה. כל כך אוהב אותה, היו זמנים שאפילו הייתי מאוהב בה. עוד כשלמדנו בתיכון יחדיו, הייתי מהופנט כשהייתה מביטה בי. איתה גיליתי את הפרפרים הקטנים המלווים נשיקות בוסריות. נגיעות חטופות של תשוקה. למעשה היא ליוותה אותי בכל שלב בחיי. נפרדנו, חזרנו ושוב נפרדנו. היינו, מכרים, חברים, ידידים, אוהבים, שונאים.. הכל! ועתה נשאתי אותה לאישה.
עיניי הדבש שלה הופנו כעת אליי וחיוך ערמומי התפשט על פניה. "אני מיד חוזרת" זרקה לעברי כשהיא פונה לחדר האמבטיה, בטוחה שאני כבר מצפה ללילה הסוער הראשון שלנו כזוג נשוי. עוד לפני שהספקתי לחשוב, היא כבר הייתה עליי בכותונת דקה וקצרצרה שלא הסתירה, לא את החוטיני הסקסי ולא את חזה השופע שמשך תמיד לא מעט מבטים חומדים.
הצמדתי אותה אליי בחום והיא הניחה את ראשה על חזי בהתפנקות חתולית.
עצמתי את עיניי, מנסה להיכנס לאווירה. מור התחילה לנשק אותי על צווארי, מעבירה את לשונה על חזי וידיה עוברות על כל גופי, נעצרות בתחתוניי, מרפרפות, מלטפות, לשות..
עצמתי את עיניי, מנסה לחשוב על לילות הערגה איתה, אך ללא הועיל, הוא בשלו מסרב להתעורר. ידעתי שאסור לי לפשל כעת. בלית ברירה, חשבתי על המבט התכול המיוסר שהביט בי נושא אחרת וידעתי שהמבט הזה, הוא שיציל אותי עכשיו.
"נירוש, סוף סוף אתה מתעורר" חיוך סהרורי עלה על פניה, כשהחדירה את לשונה בין שפתותיי, יונקת את לשוני.
"העייפות.. יום ארוך", מלמלתי כשאני מקפיד לשחזר את ליל האתמול החרות בזיכרוני.
ההתעלסות הייתה קצרה מתמיד. הפכתי אותה על גבה וחדרתי אליה במהירות, משווה לעצמי מראה של.. לא מסוגל להמתין יותר. היא הגיעה לשיא בצעקות פרועות של אושר ואילו אני, גמרתי בתוכה כשהדמעות צורבות בעיניי.
האמת הכתה בי בכל כוחה. ידעתי שעשיתי טעות. חיינו יהיו אומללים ואני היחידי שאשם בכך.
היא נרדמה, מסופקת ומרוצה כשהיא חובקת אותי אליה. כשנשימותיה הפכו סדירות, חילצתי עצמי, מקפיד לא להעירה.עטיתי על גופי, חולצה ומכנסיים קצרים וירדתי ללובי המלון. השעה הייתה מאוחרת ולמעט פקידת הקבלה המנומנמת לא היה איש. תרתי בעיניי, מתחיל לחוש באכזבה, אך אז זיהיתי דמות היושבת בפינה על היד הפסנתר. קרבתי והבטתי ישירות אל תוך מבט האוקיינוס ובלי לומר דבר, הלכנו שנינו אל עבר המעלית. לא דיברנו. המבטים העצובים, כבר אמרו הכל.
מפתח מסתובב בחור מנעול, דלת נטרקת אל החושך ושנינו מתרפקים, לשנות מתערבלים, בגדים מושלכים לכל עבר, חריקות מיטה ותשוקה עזה העוטפת את הכל.
לא הייתי צריך לדמיין דבר, לא לייחל ש"הוא" לא יאכזב, הכל קרה בטבעיות, במגנטיות על טבעית ובלתי ניתנת לעצירה. הפעם צעקנו שנינו את שיא אושרנו ונרגענו חבוקים כשגופינו שלובים. קולי שבר את הדממה הקשה, "רותם, אני מצטער, עשיתי את טעות חיי.. טעות חיינו." חשבתי על מור, שהותרתי ישנה כשאין לה מושג שגבר חייה לא לצידה, אלא בחדר אחר, עטוף בזרועות אחרות.
" חשבתי שזו ההחלטה הנכונה, הצעד הכי נבון", המשכתי בהסבר שלי.
"היא היחידה שהצלחתי איתה, שגרמה לי לחוש, רגיל ככולם והיא אוהבת אותי כל כך.. או את מי שהיא חושבת שאני", סיימתי בעצב.
הרגשתי את הדמעות החמות נושרות על כתפי, ליטפתי את הפנים שכל כך למדתי לאהוב בחודשים האחרונים, מחיתי מהם את הדמעות שהיו גם הדמעות שזלגו בליבי.
"אני אוהב אותך ", הבטתי בעיניי התכלת שזהרו מהלחות שעיטרה אותן.
"גם אני אוהב אותך ניר", השיב לי רותם בקול קטוע.
שכבנו כך בחשכה, גומעים עוד רגעים גנובים של יחד.
ידעתי שעשיתי טעות גדולה, שאני חלש אופי ובחרתי בדרך הפחדנית, ידעתי גם שאמשיך בהצגה, שאביא ילדים לעולם עם מור שאשחק במשחק החיים וידעתי גם שיגיע היום ובו סודי הגדול יתגלה בדיוק כמו במשפט ששמעתי בילדותי מסבתי.. "סודות כאותן טיפות שמן בתחתית קערת מים, צפים ומתפשטים מעלה...."
ידעתי שסודי יגבה לא מעט קורבנות. גילויו יהיה כבד ויכאיב לחייהם של רבים, ידעתי שהגילוי יהיה היום בו אצא לחופשי ולקבלת חירותי.
ידעתי מראש, כל כך הרבה דברים.
הבטתי ברותם, מהרהר בכאב, לא ידעתי, האם אז, הוא יהיה שם בשבילי.
©כל הזכויות שמורות לשרון נחום.
