פגישתו איתה
יום העבודה בבסיס עבר מהר, לאט, מי בכלל יודע. כל הזמן חיכה לערב כדי שהגוש בבטנו יעלם, גוש כבד שיצר רעב ולא לאוכל, צבט בבטן התחתונה ולא נתן מנוח.
"אני נפגש עם ...המרכזנית" אמר ליוסי חברו ליחידה המביט בו בתמיהה מורח בושם על פניו.
"היא נותנת!" הייתה התשובה לשאלה שלא נשאלה. הוא קיווה שמשהי שתתן לו. כל הלילה חלם על המגע. בעצם כמעט כל לילה חלם על אחרת, מאז ילדותו הרחוקה עת הרטיב את הסדין ולא בשתן, מנסה להסתירו מעיני אימו.
"אין לך מה להתבייש בן, זה קורה גם לי לפעמים. " אמר לו אביו לאחר שאמו גילתה את הסדין מוחבא בארגז הכביסה וסיפרה לו, מבקשת שידבר עם הבן המתבגר שיחה של גברים. שיחה זו נתנה לו לגיטימציה ליצור לעצמו הרבה חלומות רטובים על נשים עירומות, על בנות כיתתו הלא מושגות, על מורותיו החטובות יותר או הנאות יותר מחברותיהן. על נשים שחלפו על פניו ברחוב. היה מפשיטן בהזייתו והיה מחלל את גופן .אך במציאות, אף פעם לא עשה זאת בבוטות, תמיד הקפיד שאף אחת לא תרגיש במבטו. היה נושא את זיכרונן איתו מבלי ידיעתן. היה קושר אותן אליו בחלומו כשהוא בתוכן, כדי שלא ינתק מהן, היה מתעורר מזיע ורטוב, מחליף את תחתוניו, מחליף סדין וחוזר לישון ולחלום על אותה אחת, או על משהי אחרת. לא פעם פלט שלוש ארבע פעמים בלילה, עד שלמד לישון עירום ומתחתיו מגבת. אימו לא אמרה כלום, אך חבל הכביסה היה עמוס בוקר בוקר במשגלי הלילה ההזויים והנסתרים של בנה המתבגר. לעיתים היה משנה ערוץ במחשבותיו וחולם על שחקניות קולנוע או טלוויזיה. אהב לשלב בין דמותה של רקל וולש וסופיה לורן, או המורה לגאוגרפיה ורינה מי"ב 3 .
בלילה הזה חלם בעצם על מגע עם ערפל. העלטה עזרה להסתיר את הדמות המסתורית.
כל היום ניסה לפענח מי הדמות המסתתרת מאחורי הקול אך ללא הצלחה.
"אתה סתם אומר שהיא נותנת. היא לא נשמעת כזו."
"למה, איך נשמעת אחת שנותנת? אתה מטורף אם אתה חושב שמי שנותנת גם נשמעת ככה. ואלה אתה מסטול. אם תיקח אז היא תיתן. אם תחלום היא תלך." ניסה יוסי ללחוץ.
"זה לא שאני חולם, זה לא שאני לא רוצה לקחת. אבל אני לא יודע מתי אפשר לקחת." הוא פכר את אצבעותיו, מחפש מקום לשים אותן.
"אתה לא רוצה לקחת. אתה רוצה רק לקבל." אמר יוסי שלפי סיפוריו כבר פיתה בנות רבות, ולפי מעשיו, כבר תקופה ארוכה היה צמוד לבחורה הודית. "אין מתנות במשחק הזה. תמיד מנסים לקחת. מי שמחכה למתנות, אחרים לוקחים לו."
"אבל איך אני יודע מתי היא רוצה ומתי אסור לגעת? איך אני יודע מתי בא לה? אני לא מוכן לקחת בכוח. לימדו אותי שתמיד צריך להתחשב ברצונות של הצד השני. תראה, אתה יודע שיש לי שתי אחיות?" יוסי הנהן בראשו. " אז אני מוכן לרצוח אם מישהו יגע בהן בלי שהן תסכמנה שיגעו בהן. אני מאמין שאם מישהו יפגע בהן אני אשתגע ואז האלימות תצא ממני."
יוסי הביט בו בפקפוק. "בטח, אתה תרים יד על מישהו? בחיים לא ראיתי אותך רב או הולך מכות. אתה תפרק למישהו את הצורה?"
"תתפלא, כבר הרבצתי בעבר לאחרים. עכשיו אני מפחד מהכוח שלי, אז אני לא נכנס לעימותים."
"טוב, עשה טובה, לך אליה, תדע שהיא נותנת, חפש סימנים על הפנים שלה, מבטים או כאילו שהיא נוגעת בך בטעות, נצל את הרגע ותמשיך משם. ייאאללה לך!" סילק אותו יוסי.
העצה שקיבל –היא נותנת- ליוותה אותו כשיצא לפגישה. הוא לקח איתו שיר שהיא קראה לו והוא העתיק תוך כדי שמיעתו בשיחה ביניהם ערב קודם לכן. הוא רצה להראות לה שאיכפת לו ממנה, שהוא מתייחס אליה, ולכן גם קרא אותו פעם נוספת תוך כדי הליכה לפגישה, כדי שיהיה לו על מה לדבר איתה:
"טיפות של טל בחלון ובעיניים, וצחוק מטורפים.
היא אוהבת ליטופי זרמים בגוף עירום.
בחשכה.
לתת טיפות זורמות של אהבה, לא בתמורה.
הוא לא מבין, עייף, נעצמות העיניים.
נרדם ונעלם.
טיפות של טל מהחלום ובעיניים.
מגורי הבנות בבסיס חיל האוויר הם מקום גדול השואף להיות נקי יותר מיתר הבסיס. אזור המוגדר :" אין כניסה לבנים" חוץ מקצינים בכירים וטייסים כמובן, הללו הינם בעלי חסינות. כל "הסתם חיילים" אינם מורשים להיכנס. כמובן שיש מפיונרים. מוזר, הוא היורם, החנון. הוא נמנה על המפיונרים בבסיס, על החברים של משקי המשמעת. החיילים האחרים הביטו על מגורי הבנות בעיניים כלות, מחכים לחברות שיצאו החוצה, או נכנסים אל חום הבנות המחכות ומסתכנים בתלונה הגוררת מעצר .
נכנס אל הבניין, עלה במדרגות מנופף לשלום לאיליה משק המשמעת, שעשה עצמו כלא רואה, כדי שלא יצטרך להגיש נגדו תלונה. בקומה השנייה היא חלפה על פניו נושאת קומקום. הוא לא ידע שזו היא, כמעט בגובה שלו ומלאה. הוא ידע שהיא זיהתה אותו על פי זה שהנידה בראשה לשלום ואמרה לו לחכות לה דקה . היה מופתע מדמותה. זו לא הדמות אותה ניסה לחלום בלילה, אותה בנה בלילותיו הבודדים, קטנטנה, קומפקטית ושחרחורת. אך משהו בה משך אותו כבמגנט.
הוא ניגש לחדרה. שתיים היו בחדר, ידעו שהוא מגיע, ראו אותו בעבר, אך לא התייחסו אליו בעבר. "שלום לכן, אני מחכה..." אחת מהן נכנסה לדבריו: "שב, היא כבר חוזרת המניאקית שלנו."
הוא היה המום " מניאקית ?" ניסה ללקט רסיסי ידע.
"סתם שם חיבה ." ענתה לו אחת שהציגה את עצמה בשם ציפי.
הוא התיישב על אחת המיטות , מנסה לא לדרוך על ציורים הפזורים על הרצפה. מבטו החל עובר מציור לציור, בוחן אותם. מנסה לעמוד על המשמעות, מסתקרן. היא נכנסה לחדר נושאת את הקומקום המלא, שאלה מה ישתה, ענה לה קפה עם שניים סוכר.
ידע שהיא הציירת אך בכל זאת שאל: "מעניינים הציורים, מי צייר אותם ?" כשענתה לו שהיא, הרגיש שהיא בוחנת אותו. " אני לא מבין בציור, אבל יש בציורים שלך מין שיגעון, מין חרדה ותמיהה על העולם." הרגיש שהיא נפגעת, לא מבינה למה הוא מתכוון.
" אולי נצא לטייל ?" הציע. הרגיש חנוק בחדר עם חברותיה הבוחנות אותו. היא עמסה על זרועה אפודה סגולה זרוקה וטלואה. חיכה שתצא לפניו, החזיק למענה את הדלת פתוחה ויצא אחריה, זורק להתראות לחברותיה המחייכות . מקווה שהוא מוצא חן בעיניהן, יודע שהן בוחנות אותו ושידברו עליו ביניהן ואיתה.
בחוץ, מזג האוויר החל להשתנות "אומנם קבענו לראות סרט, אבל אולי נוותר? הלילה יפה, מה דעתך שסתם נטייל ?" הרגיש בהתמהמהות בתגובתה, אבל היא הסכימה " נלך קודם לחדרי. גם לי קצת קר, אקח סוודר." ראה שעיניה הופכות אפלות יותר." את יכולה לחכות בחוץ אם את רוצה, אין לי כוונות רעות ." מבטה לא השתנה היא העדיפה להישאר מחוץ לחדרו. הוא השתדל לקחת את הסוודר הראשון שנפל לידיו ויצא אליה חזרה. היא ישבה על המדרגות מחכה לו בסבלנות. "נלך!" כאבה לו הבטן מרוב לחץ וחששות, אך הדבר לא ניכר על פניו. כשניסה לקרוא את מבטה, ראה רק היסוס.
הם הלכו לאורך הכביש שהקיף את הבסיס והוא התאווה להניח עליה את ידו, אך כל פעם שחשב על כך נזכר במבט שיכול היה להיות היסוס, אך מאידך יכול היה גם להיות מבט של תעוב. הוא פענח את המבט. הוא סיפר לה על ילדותו, על מעשיו בבסיס, על שאיפותיו, על לימודיו, על הדברים מהם סלד ועל אהבותיו, על מחשבותיו, על תאוותיו, על מאווייו ועל הגשמותיו. הוא נחשף לפניה כמו שלא נחשף אף פעם לפני כן, אך בכל זאת רב היה הנסתר שהשאיר על חייו מהגלוי שבסיפוריו. הוא שמע ממנה על דברים דומים והבין שגם היא שומרת סודות, כאבים ומאוויים .
לפתע אמרה: "אל תראני שאני שחרחורת ששזפתני השמש."
היה מופתע לרגע, אך גמל לה באותן מילים: "אם לא תדעי לך היפה בנשים…"
"אני רואה שאתה מכיר את שיר השירים" אמרה לו והוא הרגיש כאילו זו פתיחה, או קבלת רשות לגלוש לנושאי מין. "אני לא מעוניין לשכב עם בתולה, לא מעוניין להכאיב." הסכימה איתו שזה כואב. הוא לא ידע עד כמה כואב, אך חשש לגרום כאב מכל סוג שהוא. תוך כדי כך שאלה אותו על תוכניותיו לעתיד עם המין השני. "אני לא מעוניין להתחתן עם בחורה שלא למדה, או מסוממת, אני מאמין שצריך קודם כל שיהיה על מה לדבר, אי אפשר לשתוק כל הזמן כשחיים ביחד ." הסתכל על הבעותיה בעודו מדבר " גם אי אפשר להיכנס למיטה עם אדם שסולדים ממנו, למשל, אני לא אוהב שמנות." קבע בפסקנות, הביט בה נסוגה מעט, " אבל אני גם לא אוהב רזות, מעדיף נשים מלאות. וסמים, מהם אני ממש מפחד. מסוממים מפחידים אותי. אני לא מעוניין לקבור את חיי עם מסוממת. פעם הכרתי אחת כזו בכנרת." חשב שהוא מראה לה פינות חבויות בנפשו.
"מה היה לך עם המסוממת?" הרגיש שהיא מסתקרנת.
"יצאתי לטיול יחידתי. כל היום נסענו במשאית. בערב כשהגענו לחוף הכינרת, החברה התחילו להשתולל אחרי האוכל. הלכתי וישבתי בישיבת לוטוס ליד המים, נתתי לרחש הרוח לשטוף אותי מכל המלל של החברה. לפתע הרגשתי שמישהו נוגע בכתף שלי. הסתובבתי וראיתי בחורה, חיילת גם היא. אבל לא מהיחידה שלי. כנראה מיחידה נוספת שירדה לנפוש. היא שאלה אותי אם יש לי חשיש. נראתה מעוניינת. אבל עניתי לה שאני לא נוגע בסמים. היא אמרה: "חבל אתה דווקא נראה אחד מרחף." והלכה. הצטערתי. היא הייתה נחמדה. מצד שני שמחתי, לא רציתי נגיעה למשהי שמשתמשת."
סיפרה לו שדווקא לה יש משיכה לנסות את הסם, למרות שעדיין לא ניסתה. אבל סיגריות היא מעשנת, אומנם לא הרבה, אבל כמעט חפיסה ביום.
המשיכו ללכת עם רגעי שתיקה מעטים, רגעים שבהם המילים הכבידו, העיקו על הנשמה, אך למרות זאת לא הרגיש כי קיימת שתיקה מפרידה. ידיים בכיסים.
לאחר שעברו כברת דרך, הרגיש שהוא חייב לשבור את השתיקה. "גם עם אבא שלי יש לי רגעים כאלו של שתיקה לפעמים, אבל למרות זאת אנחנו חברים. אני מספר לו הכול. כמובן שאנחנו רבים לפעמים, כועסים ושוכחים. בדרך כלל הוא מבין אותי. עד היום הוא לא בגד באמון שלי."
היא לא האמינה, סיפרה שגם היא רבה עם אביה לפעמים, אך הכעס נמשך הרבה יותר מיום אחד "פעם אחת יצא שלא דיברתי איתו שבועות." והוא הבין את חוסר אמונה.
הדליקה סיגריה. הוא סרב " מעדיף לעשן כמה שפחות. פעם עישנתי שתי חפיסות ביום. " המשיכו ללכת. כשזרקה את הסיגריה, דרך עליה ברגלו מכבה אותה.
"היו לי רגעים שרציתי להתאבד." זרק לחלל. ראה כי אינה המומה מהצהרה זו. סיפרה לו על ידיד שלה שהלך ימים במדבר ללא מים עקב אהבה נכזבת, התעלף ונמצא למרבה המזל ברגע האחרון " אני חושב שהחברה שלו אשמה בניסיון לרצח." פלט ולא המשיך, משאיר טעם של ויכוח. " התאבדות היא רצח !" קבע בפסקנות ראה שהיא מבינה על מה הוא מדבר.
"אבי אמר לי שסיפרת לו שכשהיית בטירונות התאבד חייל ביחידה שלך." אמרה.
"כן, היינו צריכים לנקות את שרידיו מקירות השירותים. זה בכלל לא נעים." הרגיש שהיא מנסה להראות התעניינות ולכן היא ממשיכה בנושא ומספרת לו כי היא מכירה הרבה סיפורים על התאבדות בגלל אהבה נכזבת או בגלל כשלון. כשהביט בה בסקרנות ושאל בתמיהה על הידע שלה. הסבירה כי שלמדה במגמת ספרות, היה עליה להגיש עבודה על מתאבדים בספרות.
"אני אוהב מאוד שלשה דברים: את אבא שלי, את העורבים ואת ארוס. אני מאמין שלגבי אבא שלי זה ברור. הסתובבתי איתו הרבה. אני זוכר את כל הפעמים שהייתי חולה והוא דאג לי. היה יושב ליד המיטה בלילות, בודק את החום. היה מגיע בחורף ובודק לי את השמיכות, אולי נפלו. היה בונה לי צעצועים מעץ. הם תמיד התפרקו. אני זוכר ומוקיר לו את כל הרגש שהעניק לי." בדק אם היא מקשיבה לו, וכשראה שאכן היא מקשיבה, לא חיכה לשאלות מצידה והמשיך לספר. "את העורבים אני אוהב, כי בטח הייתי עורב באחד הגלגולים. אני לא זוכר אם סיפרתי לך שלמדתי במגמה ביולוגית, אבל כשהכנתי עבודת גמר- ביוטופ- עשיתי אותה על עורבים. לא הייתי צריך לצאת לבדוק אם הם עושים יום יום את אותם דברים כשיגרה. פשוט הרגשתי אותם, ידעתי מראש מה הם הולכים לעשות. במעשים שלהם מצאתי התנהגות אנושית. הם מקנאים וכועסים, רבים ומתפייסים, גונבים האחד מן השני ועוזרים האחד לשני. אני מאמין שכשאמות אהפוך שוב לעורב, אעוף איתם לצחוק על העולם, אגנוב דברים נוצצים. את יודעת שעורב יכול לסבול חום שהיה ממית בן אדם ? ואת ארוס, זה נשמע קצת מוזר, שבחור כמוני אוהב את ארוס. אני לא אוהב את ארוס בעצמו. אני אוהב את מה שהוא מייצג." ראה שהיא עדיין מקשבה לו בסקרנות, מעודדת אותו להמשיך על ידי שאלות מנחות. הרגיש צורך לפרוק מטענים רגשיים שנשמרו אצלו בדפי שירים שכתב. "בחיים לא הייתי עם בחורה. לא הייתה לי חברה. וארוס הוא האל של הארוטיקה. אני סוגד לו. אולי בקרוב יעזור לי למצוא חברה. את יודעת?! כמו שברומא היו מציבים פסלון של אל, כך גם אני. בערבים לפני שאני הולך לישון, אני מבקש ממנו שיעניק לי חברה בבוקר, או לפחות חלום ארוטי בלילה. אפילו כתבתי למענו סיפור קצר שאני מקווה לקרוא לך יום אחד." מגורי החיילים נראו לעיניהם. הביט בשעונו כבדרך אגב. רצה להציע לה סיבוב נוסף מסביב לבסיס, לאורך שדרת העצים הצעירים שאך ניטעו. אך התבייש ללחוץ עליה יותר מדיי בערב הראשון להכרות איתה .
"טוב, אני עולה לחדר, ציפי בוודאי ישנה." הוא לא ידע למה היא מתכוונת. הושיט לה יד לשלום, רצה להושיט את פיו לנשיקה אך התאפק. בערה בו התאווה לנשק את פיה- החף מכל אודם או ליפסטיק. החושני. לעטוף את עיניה החומות כמו חול המדבר הזהוב. אך הוא לא עשה זאת מחמת הבושה.
"מקווה שנהנית, אני נהניתי מאוד, מקווה שניפגש שוב. "
משכה את ידה מתוך ידו " גם אני." הרגיש כאילו נמשכה מתוכו גם קרן של חמימות ואור. הרגיש כאילו נשאר לבד בעולם ברגע זה, אבל בתחושה חזקה של תקווה.
לא חיכה לתגובה נוספת. הסתובב ונעלם באפלה שמעבר לפנסים. משאיר אור במקום בו עמד רגע לפני כן, עוזב בחורה שהתאווה לה, מוצלת בחצי פניה תחת הפנס אותו נטש.
ג'ק טיפס על שיח האפונה,
הטיפוס היה קשה וארוך,
אך השלל שבקצה קרץ לו, העניק לו כוח.
