"נכנסתי לרכב נסערת כולי, הדלקתי את הרדיו ונחרדתי לנוכח הצלילים שבקעו ממנו, "נשבע לך לא בוגד בחייאת עיוני לא בוגד""... כמה עוד הוכחות אני צריכה? מה עוד צריך להתרחש בעולם על מנת שהאנושות סוף סוף תקלוט את המסר? "הרגעי", צוויתי על עצמי. לא לחשוב על זה עכשיו. להירגע. לנשום לרווחה, לשאוף אוויר צח של הערב הצונן, לשחרר את השרירים ולנשוף אותו החוצה עם כל המחשבות השליליות שבתוכי... שילבתי הילוך ויצאתי מהחנייה הצפופה לכביש חצי ריק לכיוון הבית. הנסיעה הייתה קצרה ושקטה, הרדיו הכבוי שמר על זכות השתיקה. עדיף לו כך. באמת, זה כבר מוגזם!
בבית, בסיומה של מקלחת קצרה, רותחת ומנשימה את גופי התכרבלתי מול הטלוויזיה עם ספרון דקיק בידיי, ספרות זולה, שלא מעמיסה על הראש, עוזרת להתנתק מהמציאות ומרדימה קלות. במסך חלפו מול עיניי תמונות מסרט טוב ומסקרן לטעמי, "האליבי". שחקנים לא מוכרים עבורי סיפרו את סיפור הבגידות הכלל עולמי ושזרו בתוכו תוספות מפולפלות של רמאויות ורצח. "עייפה", חשבתי לעצמי, מנסה להסיר את מבטי מהמסך ולהתעמק בספרון... ז'ורזט לא האמינה לעמנואל ועקבה אחריו ברחובות החשוכים של פרוורי פריס כאשר לפתע הבחינה שהוא פנה מדרכו המובילה לביתו של ז'אק קלוד לכיוון אחר, עקף את השכונה, התקרב בזהירות לבית קטן בצידו של הכביש העוקף, זרק מבט חשוד לאחור ודפק בדלת המקושטת של בית בושת המקומי....
הנחתי את הספר בצד. "מוזר", חשבתי לעצמי. כל העולם מדבר על פשעים שונים: גניבות ורציחות, רמאות ורכילויות, לשון הרע, התעללויות, אונס, מכות רצח ועוד. כל דבר וכל חטא, אבל אף אחד לא חושב שבעצם כל "מכות האנושות" האלה מתגמדות לנוכח פשע אחד, הקובע והראשוני מכל... הבגידה. בגידה בעקרונות שלך, במולדת, בחבר טוב או אשתך... כאן נעצרה נשימתי. נזכרתי בעיניו החומות והמבריקות, החודרות אל תוך עיניי עד הלב הפועם בחוזקה כשראיתי אותו נכנס בדלת, מחייך ומלא אנרגיות, פותח את זרועותיו לקראתי ומחבק אותי בעוצמה ובביטחון. מחשבותיי התערפלו בזיכרונות נעימים... הלב התכווץ מגעגועים עצומים. הכול היה כה שליו ומשפחתי, כה מקרין ביטחון ורוגע. לרגע קט אחד לא חדרה לראשי מחשבה שאמצא אותו יום מחניק ולח אחד בדירתי הפרטית משתרע על מיטתי האינטימית והמרווחת תחת שלטונה הפורנוגראפי של הבלונדה השטוחה מעבודתו הקודמת. ההפתעה שתכננתי לו לאותו יום סתיוי וחמסיני הוברחה מראשי כשפתחתי את הדלת ושמעתי גניחות טיפשיות של שניהם. הזעם סנוור את עיניי ותמונות הפסטורליות שלנו החמיצו לנוכח המראה החושפני והדוחה של הבגידה הנגלית מול עיניי.
מחקתי את התמונות מהראש. חייכתי לעצמי. הכול כבר נחלת העבר, הכול נגמר ולא יחזור לעולם. יש לי הוכחה חותכת לעובדה שהדברים חזרו בשבילי לשגרה שקטה ורגועה. אני נושמת עמוק כשפחד רגעי מנסה להשתלט עליי. "אין מצב", אני משכנעת את עצמי. הכול נגמר וזה סופי. הוכחה... אני מורידה את רגליי מהכורסה ומכניסה אותם לנעליי הבית הפרוותיות שלי. בצעדי חתול זהירים אני כאילו מתגנבת למטבח וניגשת לתא המקרר הנפרד העומד בפינה, פותחת את המכסה, מוציאה את ראשו השסוף של החבר לשעבר שלי, מתבוננת אל תוך עיניו החומות והמבריקות ומחזירה אותו לקופסה. אמרתי שיש לי הוכחה חותכת...
@כל הזכויות שמורות
