לונדון.

ילדים זרים צונחים לבורות יד-שניה.

כשהחול נסדק אפשר כמעט להרגיש את המרקם של שבר

מתהווה ונעלם.

         תאר לעצמך,

         מה שיכולתי להיות.

מלאכים מנוקבים משתזפים של הכביש.

                     זוכר, אז

                             כשהשמש חיממה לנו את הגב

                    והמסה את הכנפיים לחריצים שבאספלט.

אל תתקרב, היא צועקת,

                ולך לא אכפת.

אתה מסרב לדמם,

אפילו כשהזכוכיות נורות אל בין העיניים שלך

                    ברסיסים דקים.

יורק אותנו החוצה ושותק.

עכשיו ארוץ אליך בשבילים צהובים של מסמרים ובקבוקי בירה,

וחלודה תחלחל אל בין האצבעות.

אי אפשר להכאיב לך, אז אתה עוצם את העיניים

                    ומרשה לשמש לסנוור אותך, בעפעפיים שמוטים

                              ושפתיים פשוקות.

תאר לעצמך,

    יום אחד אולי תחזור

                                   לכאן בדיוק.