"יום אחד ולא ממש בהיר "

יום אחד ולא ממש בהיר מאת: רן ג'יבלי היה זה יום אחד. כן, ביום אחד התנפצו חלומותיי יחד עם ההודעה. אותה הודעה ממנה כל-כך חששתי, גם אם ידעתי בבטחה שהיא תגיע (כאילו חסרו לי אכזבות או צרות). מכל מקום, חמישה עשר לאפריל היה יום גורלי בשבילי. נדמה לי, שאין זה מאותם תאריכים מיוחדים של אדם ידוע כזה או אחר, אדם חשוב כלשהו. אולי כן בעצם, תבדקו בעצמכם. אבל עבורי היה זה תאריך מיוחד ועוד איך. תאריך שנקשר לאדם יחיד ומיוחד בשבילי. הכול קרה בבוקרו של יום. יכול היה לקרות באמצע היום או בסופו, אבל לי זה קרה בתחילת היום. היה יכול לקרות למישהו אחר, להיא או להוא, אבל זה קרה רק לי. "למה דווקא לי?" שאלתי "למה זה קורה בכלל, באמצע החיים. כאילו חטאתי, אולי פשעתי, שזה קורה דווקא לי..." כמעט דיברתי עם עצמי "אולי עשיתי משהו רע למישהו ואני לא זוכר?" ממשיכות השאלות לנקר בראשי "אלוהים!!!" צועק קול פניי, שאינני יודע את מקורו "למה זה קורה?" ואז נדמה היה לי ששמעתי קול: "אל ייאוש, התשובה בדרך!" בניסיון להשיב לעצמי על כל השאלות האלה, ניסיתי לדמיין את כל אותם אנשים שחווים חוויה דומה לשלי. כזו שגורמת לכל החיים להשתנות, בין לילה הכול מתהפך ולעולם לא חוזר להיות מה שהיה. ריחמתי עליהם, אבל מי ירחם עליי? בנסותי לרכך את כאבי, מצאתי נחמה בכל שיכול היה להיות יותר גרוע (סבלנות יקיריי). היה גרוע יותר למשל, אם הייתי מאבד מישהו יקר לי בתאונת דרכים. אך יקיריי, הסיפור הזה בשבילי היה תאונה! ממש כוויה צורבת, שמותירה כתם לתמיד. נשמע מפחיד? נו טוב, אני מגזים לפעמים. אתם כועסים? כפית שטוחה, שתיים סוכר וזה יעבור. אובדן שלם של עולם יקר מפז, היה זה עבורי. חשבתי שזה לעולם לא יקרה. שאנחנו נישאר צעירים לנצח, כמו שאומר השיר. אבל תאמינו לי, ביום אחד הכול יכול להשתנות. שינוי קיצוני של 180 מעלות: בתפיסה, בחשיבה, באופן פיזי ובאופן נפשי. ואיך אני אמור להתמודד עם זה? כיצד כולנו מתמודדים עם זה, אני שואל ואין משיב. חכו, זה לא הסוף. "מה קרה?" אתם שואלים. "סוף העולם," אומרים לי ואני מודאג "החיים עומדים להפסק!" מדברים איתי על אפקט החממה. מצד אחד, התקררות מצד שני, התחממות. אני כבר מבולבל. הרופאים טוענים לזיהום אוויר חמור ועלייה בתחלואה. (מה, כבר צריך יהיה לצאת עם מסיכות לרחובות," אני חושב לעצמי "זה בטח לקוח בסרט אימה! שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה. הלו!!!" אמרו לי שאנחנו עכשיו במילניום השני, SO WHAT? (יודע אנגלית, אה?) ואני זועק לעצמי בקול: "בתקשורת מבשרים על שבטים פראיים שסוגדים לשמש, לשמיים, לים. סוגדים לכלום. מה כל העולם השתגע?" מאיימים שכל המחשבים יקרסו, רק מפני שחסכו בעבר בזיכרון ובכסף. בקיצור, החלטה גורלית הייתי צריך לקבל באותו יום: מה עושים עם כמות אינפורמציה שכזו? "מי אני? מה אני?" התחלתי לשאול את עצמי, אפילו הבטתי בתעודת הזהות. מסתכל בה ורואה את אותה תמונה ישנה. שום דבר לא השתנה. התמונה נותרה במקומה. אולי קצת יותר צעיר, אבל עולם כמנהגו נוהג. "הממ...נחמד," אני לוחש לעצמי וחיוך על שפתי, ורק הרחוב נותר כשהיה. הלכלוך במקומו עומד. המכוניות פולטות פיח וזוהמה, ממש כפי שעשו אתמול גם שלשום. ובכל זאת, תשאלו, מה מיוחד באותו "יום אחד?"