בין שתי שינאות / רונן

בין שתי שינאות / רונן

הכאב החזיר אותו להכרה. בבת אחת וללא אזהרה. מקיף, תוקף מכל עבר כמו היה נתון בתוך גולם של כאב. כשניסה לצעוק עצר צינור הפלסטיק את קולו. כל גופו כאב אבל המוקד היה מרוכז בעיקר בראש ובפנים. כאילו מישהו מותח ללא סוף את עורו. הוא פקח בזהירות את עיניו. דמעות הכאב לא אפשרו לו תמונה ברורה של העולם. ממצב גופו הבין שהוא כנראה שוכב. מבעד לערפילי הכאב הצליח להבחין במספר דמויות מטושטשות שישבו לידו. אני לא בגן עדן היתה מחשבתו האחרונה לפני שאיבד שוב את הכרתו.

            קולות וצלילים החלו להגיע אליו. חלם שהוא צף עד שהקולות המהוסים סביבו משכו אותו לערנות. הכאב עדיין היה שם אבל נראה כי משהו מרסן אותו. פקיחת העיניים היתה מאמץ גדול מדי ולכן ניסה להתרכז בשמיעה. דיבורים. בתחילה היה קל יותר להבין את טון הדברים מאשר את משמעותם. היתה בהם דאגה, חשש אולי אפילו שמץ של פחד. את הפחד זיהה בקלות אחרי שהיה חבר קרוב במשך כל כך הרבה חודשים. היו גם טונים אחרים. גוונים של קול שיכל לזהות אבל לא לתת להם שם. המשמעות משום מה המשיכה לברוח כמו כיבשה מורדת שמסרבת לחזור אל העדר. משהו נורא קרה.  הידיעה על כך היתה קבורה עמוק בתוכו. הוא בחן לרגע את הקיר השברירי שעצר את הכאב ואז שקע שוב לתוך חוסר ההכרה המנחם.

            לא ידע כמה זמן שהוא כבר מודע לסביבה. חושך נעים שרר מסביבו כשרק אור עמום מגיע מבחוץ. מדי פעם יכול היה לשמוע מילמולים ורעשים לא מזוהים המגיעים כולם מבחוץ. סמוך אליו מאוד נשמע רחש נשיפה עמום. קול שהזכיר לו תנשמת. לקח לו קצת זמן להבין שהקול קשור לאויר החודר אליו מבחוץ וממלא את ראותיו. לשונו הציקה לו וכשניסה להזיזה גילה כי היא לכודה מתחת למשהו קשיח הממלא את חלל הפה שלו. משום מה לא נלחץ, כאילו זה היה בדיוק המצב שבו ציפה למצוא את עצמו. הוא ניסה לנשום דרך האף והרגיש כי דבר מה דומה חוסם את אחד מהנחיריים שלו. לפני ששקע שוב לתוך דמדומי הנפש, לפני שהעובדות ישובו להחריב את עולמו הצליח להריח ריח מתקתק שעמד באויר. ריח נפלא שכמותו לא הריח מעולם. הריח נקלט והתפשט בתוך חלל גופו. אם נותרה לשרירי פניו היכולת לחייך אז בוודאי זה מה שהוא עשה לפני שדעך שוב.

            הפעם הקולות המהוסים כעסו.

            "זה אבא שלך." אמר הקול הכעוס

            "אבל אמא..." ענה קול אחר.

            "אתה נשאר כאן ובלי ויכוחים. הרופאים אומרים שהוא עשוי להתעורר בכל רגע."

            "אבל יש לי אימון ואת כאן."

            "ואם אני צריכה לצאת רגע, או לשרותים. אני לא אסכים שהוא יתעורר מבלי שמישהו מוכר יהיה לידו."

            "איפה אורי? איפה סבא וסבתא? למה תמיד אני?"

            "תפסיק עם זה מיד, אתה שומע."

            "טוב, אבל, אבלל.."

            "אבל מה חמוד שלי?"

            "אני יודע ששם בפנים זה אבא. ו... ו... שהוא היה במצב קשה וחשבת שהוא ימות."

            "הוא עדיין במצב קשה."

            "כן, לא. מה שרציתי להגיד ש... ש... הוא לא. נו, אני לא יודע איך להגיד את זה."

            "שהוא לא כל כך נראה כמו אבא?"

            "כן, משהו כזה. לא רק הכוויות שלקח לי זמן עד ש.. לא שזה מגעיל אותי או משהו.."

            "אני יודעת חמוד שלי. גם לי זה קשה. אבל זה אבא שלך ואנחנו המשפחה שלו ואנחנו תמיד נהיה כאן בשבילו. תחשוב כמה זה קשה לך ואחר כך תחשוב כמה זה הולך להיות קשה בשבילו."

            "אבל אם הוא יתעורר ורק אני אהיה כאן? מה לעשות? מה אני אגיד לו?"

            "אני בטוחה שאתה תיהיה בסדר גמור. אני סומכת עליך. שניכם, אתה ואחיך הם המזל הכי גדול שלנו. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכם."

            "די, אמא, אל תתחילי עוד פעם לבכות."

            "אני בסדר. אני בסדר."

            "איך את יודעת?"

            "שמה? שזה אבא? לא יודעת איך להסביר לך. גם באותו יום נורא של הפיגוע כשבאו להודיע לנו וחשבנו בהתחלה שהוא נהרג. אני בפנים ידעתי."

            "ידעת שמה?"

            "היה קול כזה שכל הזמן אמר לי. חזר ואמר לי בלי הפסקה."

            "מה?"

            "גידי לא מת. גידי לא מת. ידעתי שקרה לו משהו. הרגשתי שזה קרה. אתם הייתם עוד בבית ספר וכשחזרתם הביתה שאלתם אותי מה זה החיבוקים האלה. לפני שבטלויזיה הודיעו על המחבל המתאבד, אני ידעתי ידעתי, ואחר כך שביקשו ממני לזהות. זה היה... לא משנה איך זה היה."

            "תספרי לי."

            "אולי פעם כשאבא יחזור הביתה אני אצליח לדבר על זה. עכשיו אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה."

            "אבל מה קרה שם?"

            "אני רק זוכרת שהגעתי והקול בראש שלי לא הפסיק, כמו תקליט מקולקל. והיה שם רופא ששאל אם אני בטוחה. שזה לא יהיה מראה קל. אז אמרתי לו שאני אחות במקצועי ואני יכולה להתמודד. והוא אמר שזו הסיבה היחידה שהוא אישר הליך שכזה. ו... בקיצור איך שראיתי אותו ידעתי שזה אבא. פשוט הרגשתי יותר מאשר ראיתי כי ברגע שנכנסתי לחדר הזה הקול בראש שלי הפסיק."

לא את כל מה שהם דיברו הוא הבין. המילים היו ברורות רק המשמעות שלהם התחמקה בזריזות הרחק מהישג ידו כמו לטאה ירוקה כמו נחש ארבע קו שפעם כמעט תפס. לפני שנרדם שוב ציין לעצמו בהפתעה שאם הוא בגן עדן הם מדברים בעיברית.

            זה כבר כמה ימים שהיה בהכרה למשך רוב שעות היום. הרבה אנשים הגיעו לבקר הוא שמע את הקולות שלהם מבחוץ אבל רק האישה וכנראה שני הילדים שלה נכנסו לחדר. מדי פעם נכנסו אנשים אחרים שהוא למד לזהות כרופאים ואחיות שטיפלו בו. תשומת הלב של כולם נעמה לו למרות שהבין שהוא לכוד במצב בלתי אפשרי וללא מוצא. מדי פעם היו באים לחתוך את הגלדים בהתחלה לא הרגיש דבר רק כאשר זה התחילו כאבי התופת נראה שהרופאים מרוצים. חשב שזו מטרתם – להכאיב לו. אבל לבסוף הגיע למסקנה שהוא לא מבין מה באמת קורה. מצד אחד הכאיבו לו כמו שהוא לא האמין אף פעם שיכול לכאוב כל כך ומצד שני נראה כי הם באמת דואגים וברגע שהם ראו כי כואב לו הזריקו משהו לאינפוזיה שהקל על הכאב. המון פעמים נשבע שיהיה חזק, שיעמוד בזה, כמו אותה שבועה ששלחה אותו לדרכו. וכמו אז כשהגיעה שעת המבחן היה נשבר ומיבב בתוכו כמו כלב עזוב. משהו קרה לקול שלו  וגם אחרי שהוציאו את הצינור מגרונו לא הצליח להשמיע הגה. כל יום היתה מגיעה אחות ואח והם היו מנקים אותו בעיקר בפלג גופו התחתון שנפגע פחות. רק אתמול שם לב שהם עושים את זה כשהאישה היתה בחדר. הוא כעס על עצמו על שהתבייש. הוא כעס על חוסר האונים שלו. היה בו המון כעס שלא היה לו שם. כעת זכר בבהירות מה שכנראה קרה וזה תיסכל אותו עוד יותר. תיסכל אותו שלא יכל לדבר ואפילו אם היה יכול מה היה אומר.
            אתמול אחר הצהריים הוא נשאר בחדר עם הבן הצעיר יותר. קוראים לו אורי. הילד ישב על כיסא ששני רגליו באויר והמשענת נשענת על הקיר שממול למיטתו. בדיוק התעורר וראה אותו עם שתי אוזניות באוזניים ממלמל מילים למוסיקה שרק הוא שומע. לרגע קצר נפגשו עיניהם ואז הילד כיבד אותו בחיוך גדול. חיוך שחשף את הברזלים שעל השיניים שלו. החיוך הזה הכאיב לו יותר מאשר הרופאים והסכינים שלהם. שום דבר לא הכין אותו לחיוך כזה שחילחל מתחת לכל מה שהוא. הוא סגר את עיניו, מעדיף את הכאב מאשר להתמודד עם החיוך. בעיניים עצומות ניסה להזכר מתי היה עד לחיוכים כאלה. היה הצחוק כשהיה עם החברים שלו או תוכניות בטלויזיה שהיו לא כל כך מצחיקות אז רק חייכו. היתה סבתא שגרה איתם ובגלל שלא היו לה שיניים אז נראה כאילו היא כל הזמן מחייכת. עד כמה שניסה להיזכר הפנים של כולם היו רוב הזמן חמורי סבר. זה היה מוזר שהוא לא הצליח להזכר באף חיוך משמעותי אחד בכל חייו. כעסים, פרצופים עצובים או מעוותים בשינאה. פנים עטויות אכסטזה או פנים שלוות בתפילה. מסדר הפנים של חייו עבר לפניו במעין מצעד אינסופי. על כל אחד מהפנים אותה ארשת מיוחדת, לפעמים אפילו חגיגית, ואין שום פנים מחייכות בניהם. לאן נעלמו כל החיוכים? השאלה הזו התישה אותו והוא שוב נרדם.

            "אבא התעורר?" שאלה  רות כשניכנסה לחדר.

            "רק לשניה ואז הוא הסתכל עלי וחייכתי אליו והוא שוב נרדם."

היא פרעה בחיבה את שערותיו ודחקה בגופו שישב על כל ארבעת רגליו של הכיסא. במחשבה שניה חיבקה אותו חזק אליה גם כשעשה פרצוף מוחה אחר כך לקחה כיסא והתישבה לצידו. עוטה על פניה את אותה ההבעה של מי שיודעת שהיא צריכה להמתין בסבלנות ויש לה את כל הכוחות שבעולם לעמוד במשימה הזו בהצלחה.

            הוא היה צמא. הוא כל הזמן היה צמא. מדי פעם היו מקרבים אל פיו כוסית מים עם קשית. בהתחלה גם השתיה הכאיבה לו מאוד כאילו שהוא שותה חומצה. לאט לאט עם הרבה סבלנות של רות היה שותה יותר ויותר. עדיין היו מאכילים אותו דרך הצינור שבאפו. זה גרם לו לבחילות אבל גופו הפסיק להתנגד. להרבה דברים הבין שהוא מתנגד באופן עקרוני ללא שום סיבה ברורה. אבל למיץ תפוזים אף פעם הוא לא התנגד. הם נמנעו מלתת לו כי חששו שזה יצרוב לו. היום כשרות הגישה לו את כוס המים סירב לשתות. היא דחפה שוב ושוב את הקשית לפיו אבל הוא לא ינק ממנה.

            "אתה לא צמא?" שאלה בדאגה

            הוא לא הגיב. הוא לא הגיב בכל ארבעת הפעמים ששאלה אותו.

            "אתה רוצה אולי משהו אחר?"

            הוא מצמץ בעניו.

            "אולי כוס חלב?"

            אין תגובה.

            "קולה, ספרייט?"

            אין תגובה

            "מיץ תפוזים?"

            מצמוץ. כשגמר לינוק את המיץ עצם את עיניו מותש. אולי מבחוץ לא ראו אבל מבפנים הוא חייך. נרדם תוך כדי שהוא מנסה לתרגל את החיוך של אורי. הלילה ישן בפעם הראשונה מבלי לחלום על הפיצוץ.

            שטף הארועים תפס אותו לא מוכן. בהתחלה הוציאו את הצינור מתוך הזין שלו. עד שהוציאו הוא בכלל לא ידע שהוא שם. אחר כך חשב על זה. איך זה שהוא לא שם לב שהוא לא צריך להשתין. הורידו לו את החיתול כי הוא כבר הצליח לתמרן את עצמו מעל לסיר. בהתחלה סירב לעשות זאת כשרות היתה נוכחת. כל ישותו התקוממה כנגד החשיפה המבישה הזו. אחרי פעמיים שטינף את עצמו והיה צריך לסבול בשקט את ההשפלה של הניקיון בידי האחיות ולנגד עיניה של רות העדיף את הבושה הפחותה מבין השתיים. בכל פעם שרות היתה מצליחה להבין את רצונו היא היתה ממהרת למלא אותו. כאשר הבחין כי הפעולות האלה גרמו לה לחייך מעט ולמעשה גרמו לה אושר חש במעין צורך לא מוסבר לתרום את חלקו. כבר הצליח לשלוט ברגליו החלושות ולהזיז קלות את הידיים, לו ידע כי כל זה יוביל לכך שיורידו אותו מהמיטה על כיסא גלגלים וכי רות תיקח אותו לשרותים או למקלחת לא בטוח שהיה מתאמץ כל כך. ככל שהיא ראתה בזה מעשה טבעי לכאורה, לא משהו מיוחד או שונה, ככה היה נמלא בבושה ובתיסכול על המצב הבלתי אפשרי הזה. בדומיה כפויה היה ממלא אחר הוראותיה משתדל ככל יכולתו להמנע מלפגוש את עיניה. הפחד ישב שם כל הזמן. בהתחלה היה זה הפחד העתיק והמוכר אבל לאחרונה החליף אותו הפחד מפני היום שבו הכל יתגלה ועכשיו התחיל לגדול בו החשש ממה שרות תגלה בעיניו. ואז הלבישו על פניו וצוארו את המסיכה הלוחצת. בתחילה היתה לה השפעה מרגיעה אבל אחרי כמה שעות זה התחיל לכאוב או לגרד או במקרה הכי גרוע שניהם. לא היה דבר שיכל לעשות בכדי למנוע זאת. קולו לא חזר אליו וידיו היו עדיין משוללות כל תנועה. בפעמים הבודדות שהצליחו כבר להושיב אותו יכל לראות את ידיו החבושות כשידו הימנית היתה מגובסת לכל אורכה. הטיולים בכיסא הגלגלים החלו להעשות יותר דחופים. הוא אהב לצאת החוצה להחליף אויר ואוירה. הכי אהב כשרות היתה דוחפת את הכיסא. בחוץ היא כאילו היתה משהיא אחרת. האויר החופשי היה משחרר את לשונה והיא היתה מלהגת בסיפורים על חיי היום יום, על הילדים, על החברים ששואלים לשלומו. כך התברר לו בפעם הראשונה על ליל הסדר. היא שאלה את הרופא הראשי שאמר שיש סיכוי טוב. לא היה לו מושג על מה היא מדברת אבל צליל קולה  נעם לו, וכשהיה מקשיב לה היה שוכח לפעמים את הגרוד האכזרי ואפילו מהפחד שדגר בקרבו ללא הפסקה.

            ערב אחד הגיעו רות ואורי בלבוש חגיגי. פניהם הקורנות כמו אומרות סוד. בעקבותיהם נכנסו לחדר שני אחים שהחליפו לו לכותונת נקיה והושיבו אותו על כיסא הגלגלים. אחד האחים הוביל אותו לאמבולנס שחיכה להם בחוץ. מבולבל וחסר אונים ניסה כל הדרך לנחש לאן לוקחים אותו. למרות החברה המוזרה שנסעה איתו לא יכל להשתחרר מההרגשה כי זה הסוף. גופו נשטף בזיעה קרה דבר שהגביר ביתר שאת את הגרודים.

            היתה דממה מתוחה כשגלגלו אותו לתוך החדר. במרכז החדר עמד שולחן ארוך וחגיגי. על גבי המפה היו מסודרות צלחות בשלושה גדלים. צלחת עמוקה, צלחת קטנה וצלחת גדולה. ליד כל צלחת היה ערוך סכום יפיפה שנצץ לאור המנורות וכוס יין גדולה מכסף על רגל אחת. עשרים זוגות עיניים ליוו אותו בשתיקה כשרות הובילה אותו לראש השולחן. אדם מבוגר, שכבר ראה מספר פעמים בבית החולים, נעמד על רגליו, האיץ ברות כי תמזוג יין לכוסות. בעיניים נוצצות מדמעות ברך את גידי ואיחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה ושיחזור כמה שיותר מהר לחיק משפחתו. הם שתו כולם אחרי שאמרו לחיים והוא חשב אולי זה מה שמאפשר להם לשתות את זה. מעניין איזה טעם יש ליין. המחשבות נקטעו בפרץ ספונטני של מחיאות כפיים וכמעט ולא יכל לשאת את כל זוגות העיניים שהיו נשואות אליו. שי רץ אליו עם חתיכה של קרטון משונה ושאל אם הוא יכול להחביא את האפיקומן. האיש הזקן מחה ואמר שזה תפקידו אבל רות הניחה יד מרגיעה על ידו ורמזה בראשה לשי שהוא יכול. איזו מילה מוזרה זו אפיקומן ולמה צריך להחביא אותו. מכל רחבי הבית עלה ריח של שלל תבשילים. הריחות היו מוזרים ולא מוכרים ועניין אותו לראות את האוכל שהפיץ את הריח הזה. להפתעתו, למרות הריחות העזים, התישבו כולם מסביב לשולחן, פתחו איזו חוברת והתחילו להקריא מתוכה. הוא לא הצליח להבין אף מילה ממה שהם אומרים. כל פעם הקריא מישהו אחר. אחד מהר אחד לאט אפילו הילדים. נראה כי גםהם  מתקשים לפעמים במילים הלא ברורות. אחת לכמה זמן, הוא לא הצליח להבין מתי פתחו כולם בשירה. פעם אחת רק ילד אחד קטן שר והמבוגרים ענו לו בפזמון. נראה שהטקס הזה היה מוכר לכולם והעלה שימחה על פניהם. הוא חשב בהתחלה שזה משהו דתי אבל לא היה אף אחד שהנחה או לקח על הטקס בעלות. משהו בביחד הזה היה חדש עבורו. בסדר השיטתי, בדיקלום, במילים הלא מובנות, בשירה, בהערות הביניים ובצחוק שבא בעקבותיהם. נראה כי נוחכותו, שהעיקה בהתחלה על הנוכחים, כבר לא משפיעה יותר. היתה פה מסורת. מסורת שלאימתו הרבה לא תאמה שום דבר שהוא חשב שהוא יודע. בתוך קבוצת האנשים הזו נוצר קסם מפחיד ששבה את ליבו. התחילו ויכוחים אם להמשיך לקרוא או לא וניכר היה שגם זה חלק מהטקס. הילדים התחילו להתרוצץ בבית ולהפוך כריות ולחטט בארונות. המבוגרים צפו בהם ולא העירו להם דבר. רק הביטו בעיניים נוצצות וחייכו. המון סוגים של חיוכים הוא ראה ליד השולחן.

            "אפשר להציע לו יין?" שאל גבר, כרסתן שישב לשמאלו. ממולו ישבה אישה ששיערה צבוע באדום לוהט שכנראה היתה אישתו.

            "לא יודעת." אמרה רות מתלבטת.

            "עזבי שטויות לא יקרה לא שום דבר." אמר האיש הזקן.

            "הוא על תרופות זה לא כל כך טוב עם אלכוהול." היססה

            הזקן התעלם ומזג מעט יין לכוסית שלו עם הקש.

            "אהיי, אני רוצה לתת לאבא." צעק שי וחטף את הכוס.

            ריח היין הגיע לאפו וסיקרן אותו. הוא שאב מעט וטעם אותו על לשונו. הטעם צרב את פיו ומילא אותו בעקצוצים נעימים. הוא אף פעם לא הצליח להבין את האיסור הזה.

            "זה יין טוב." אמר הכרסתן

            מיצמוץ

            "הוא אומר שכן." אמרה רות והפנתה בפתאומיות את פלג גופה העליון. אבל הוא כבר הכיר את התנועה וידע שהיא מנסה להסתיר את דמעותיה. שאר הנוכחים עשו עצמם כאילו לא הבחינו. הנשים קמו מהשולחן והאוכל התחיל להגיע. בהתחלה היתה זו קציצה אפורה שבכדי להוסיף לה קצת צבע הוסיפו לה חתיכות גזר ומין עיסה סגולה אדומה שריחה החריף הגיע גם לנחיריו. אחר כך מזגו לצלחות העמוקות מרק שבתוכו צפה גרסה אחרת של הקציצה האפורה. אחד הילדים הגיע בשאגות מהחדר הסמוך:

            "מצאתי! מצאתי את האפיקומן." הוא הניף בידו בגאווה את חתיכת הקרטון המנוקבת אחר כך ניגש אליו ושאל "גידי, איזה מתנה תקנה לי?"

            "עזוב את גידי השנה אני אקנה לך מתנה." אמר הזקן.

            "אין צורך במתנה." אמרה אישתו האדומה של הכרסתן

            "אבל אני מצאתי את האפיקומן." מחה הילד והתפתח ויכוח שלם סביב הנושא. אחר כך התחילו לאכול גם חתיכות מהקרטון או שהיו שם הרבה קרטונים על השולחן. הרעש וההמולה ואוסף הגרויים החדשים התישו אותו והוא עצם את עיניו. מנומנם ומותש החזירו אותו באמבולנס לבית החולים. בלילה תקפו אותו סיוטים. שוב היה בראש השולחן כשהילד הקטן שר בקול צלול מה נשתנה. כל העיניים הופנו אליו בשאלה מה נשתנה? אבל הוא לא היה פצוע ומוסתר מאחורי מסיכת הלחץ. הוא ישב בראש השולחן בדמותו האמיתית. ממלמל את השבועה שלו. התמונה הזו חזרה שוב ושוב עד שהפיצוץ העיר אותו מזיע וכואב לתוך מציאות מסוייטת לא פחות.

            הוא האזין לנשימותיה הרגועות בחושך. מפחד לישון. היתה זו הפעם השניה שהגיע לחופש בסוף שבוע. עדיין היה מוגבל בידייו וניזון רק מנוזלים. אבל הוציאו את הצינור המקולל מאפו ומדי פעם היה נעמד בכוחות עצמו ועושה כמה צעדים זעירים. היתה ארוחות ערב לארבעתם בלבד לשם שינוי. אחר כך הבנים הלכו לעיסוקיהם והם נותרו בסלון לראות טלויזיה.

            "אתה רוצה לראות סרט?"

            מיצמוץ

            "סרט אקשן או סרט אהבה?"

            אין תגובה

            "אקשן?"

            "מיצמוץ. הוא נהנה מאוד מהסרט למרות שלא הצליח להבין מה שהם אומרים. היה שם גיבור גבוהה עם קוקו שהרביץ במיומנות לכולם. בגמר הסרט היא לקחה אותו לחדר השינה שלה ועזרה לו לעלות על המיטה. מופתע ונבוך כאשר התחילה להתפשט מולו תוך כדי שהיא ממשיכה לדבר. ללא שום מבוכה הורידה את חזייתה ועיסתה את שדיה. אחר כך לבשה גופיה ארוכה וקצת שקופה ונשכבה לצידו. משקל גופה היה נעים בצורה מסוכנת שהוא פחד לנשום. הוא חש בידה המחליקה בעדינות על כף ידו ובשערותיו הסומרות. ריח הבושם העדין שלה הציף את נחיריו. ריח מתקתק שסימל עבורו סוג אחר של טוב שבכלל לא ידע שהוא קיים. הוא נשם אל קירבו את הריח נותן לו להתרוצץ בתוכו כמו טעם של סוכריה בתוך הפה. היא הסתובבה אליו, שוכבת על צידה ורגליה ליפפו את רגלו. חום גופה פיעפע אל תוכו מצית בו להבה. שריפה שמצא את עצמו כנכון להשרף בה.

            "כמה שזה היה חסר לי." לחש באוזנו. "אני מכאיבה לך?"

            אין תגובה.

            "אתה יודע כמה לילות שכבתי כאן לבד וחיכיתי שכבר תחזור. לו רק ידעת כמה אתה חסר לי."

            הוא ניסה לחשוב האם יש עוד מישהו בעולם שהוא יהיה חסר לו. האם הוריו בכלל יודעים מה קרה. האם הם מצטערים או שהם גאים בו.אם היה יודע שהוא כל כך חשוב למישהו האם גם אז היה עושה את זה. מהרגע שאמר שהוא מוכן לחשוב על זה לא ראה יותר אף אחד מוכר. היה שרוי באיזו התלהבות מטמטמת, חוזר שוב ושוב על פסוקים שהכריחו אותו לומר. לא נשאר לרגע לבד. מבולבל. נחישות מבולבלת כזו וברגע האחרון. הרגע הכי חשוב היסס. רצה להסתלק.

            היא התרוממה מעליו. מביטה לתוך עיניו בעוד הוא חש בחזה שלה מתחכך בידו.

            "אני אוהבת אותך כל כך. אתה יודע?"

            מצמוץ

            "אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היית מת. היית מתה גם." היא לטפה בעדינות את החלקים הלא שרופים מתענגת על המגע של עור על עור. "הו גידי, גידי תגיד לי שאתה אוהב אותי גם, אני צריכה לשמוע את זה?" היתה כל כך הרבה כמיהה בקולה.

            מיצמוץ.

מה כבר יכול היה לענות? אפילו לא הרגיש שהוא משקר לה. הוא מצמץ בהחוזקה עוד פעמיים. לא בכדי להדגיש את תשובתו. פשוט בכדי להסתיר את הדמעות שעלו בו והציפו את עיניו. כשניזכר באותו רגע איום הצרוב בתוכו ועל פניו. הרגע בו רצח את בעלה.

© כל הזכויות שמורות לרונן