סודות, כאותן טיפות שמן בתחתית קערת מים, צפים ומתפשטים מעלה ברגעים בלתי צפויים. היא לא היתה מוכנה.
בשנים הרבה ובמאמצים מרובים הצליחה לשמור על סודה. לעתים תכופות השתוקקה לשחרר את עצמה מן החששות שמא תסגיר את סודה. הפחד, גדול ונורא שוכן עמוק בתוכה, ממתין ואורב לאותו רגע נורא העלול לסחוף את עולמה לתוך טירוף חושים ואובדן מנתץ.
מבעד לחלונות הגדולים יכולה לראות את העננים האפורים מתאספים ובאים, נעים בקצב כשמיכות פוך נושנות. בטבעיות משתנה מזג האויר לאטו מדי יום, וכבר מעל צמרות העצים הנשקפים אל מול עיניה ואשר התאוותה לדעת את שמם, החלו הפרחים הזעירים נושרים על המדרכה ומתאספים למרבדים צהובים, את מקומם תופסים תרמילים בגווני ורוד עתיק, וכמו בכל שנה נדמה לה כי צמחו בין לילה. מאחור, בתוך הסלון החשוך דולקת הטלויזיה בקול. היא עומדת במטבח המואר וידיה, אחת אוחזת בסכין והשניה מקבצת, קוצצת ערימת קוזברה ופטרוזיליה ובצל ירוק לחה על קרש החיתוך הגדול, קוצצת ואוספת באצבעותיה לערימה חדשה עד שיהיו קצוצים לדק. במחבת הכסופה כבר מתחיל השמן לקפץ ולהשמיע רחשים. היא מנמיכה את האש ומוסיפה את ערימת הירק אל תוך קערת זכוכית שקופה, בתוכה צפים חלמונים צהובים בינות חלבונים שקופים, מוסיפה קורטוב תבלינים וטורפת במהירות, נותנת עיניה בשעון הגדול על הקיר ושומטת את התערובת מתוך הקערה אל תוך השמן המבעבע ומגביהה את האש.
כשמתחילה ועורכת את השולחן ומניחה צלחות לבנות וסכו"ם לצידן, מצלצל מכשיר הטלפון. היא ממהרת ומרימה את האפרכסת, מאזינה לקול המונוטוני הבוקע מתוכה, מגחכת בבוז לדרך בה מביאים עתה פרסומות, אחר מניחה את האפרכסת על כנה וחוזרת אל השולחן.
פעמון הדלת מזמזם והיא נפנית בפליאה וקוראה בקול,
"מה קרה, שכחת את המפתח?" וניגשת לפתוח אותה בחיוך.
גבר צעיר עומד מעברה של הדלת ידיו טמונות בכיסיו ובחיוך נבוך בוחן את פניה ואומר: "שלום!",
הפנים מעט מוכרות. "שלום, כן?! מי אתה, במה אני יכולה לעזור לך?!" שואלת בתמיהה,
"אני יכול להכנס?", שואל הצעיר,
"לא. מה פתאום?! אני לא מכירה אותך!" עונה וחיוכה נמוג.
"אני חייב לדבר אתך, בבקשה!", אומר הבחור ומשפיל את מבטו.
"אין לי מושג מי אתה ומה אתה רוצה, לא באים לביתו של אדם זר מבלי להתקשר, להסביר, ורק אז אולי לקבל הזמנה. עכשיו זה לא זמן שמתאים לי, תיכף יגיעו בעלי וילדי הביתה, לארוחת הערב, אין לי אפילו זמן לשמוע את הסבריך. אני מצטערת, סליחה", העיניים האלה! ומושכה את הדלת.
הבעת פניו של הבחור הצעיר משתנה בבת-אחת למבע חרדה. הוא שולף חיש יד אחת מכיסו וממהר ומונע מבעד לדלת להטרק על פניו, עיניו בגוון אפור ירקרק מולאות תחנונים: "סליחה, אני מצטער, אני, פשוט לא ידעתי מה לעשות, לקח לי זמן לעכל את הכל, לא חשבתי, רק רציתי להגיע לפה, לראות אותך, לדבר אתך, ובקול ניחר לוחש, א מ א !".
בשק"ם יושבת ברכה מולה ולועסת ופלה בטעם שוקולד ומספרת לה על הקיבוץ החדש שעלה על הקרקע בשנה שעברה סמוך לאילת.
"אומרים שבין ההרים המקיפים את הקיבוץ עולות זריחות מדהימות. תגידי, בעוד שבועיים וחצי אנחנו יוצאות ל'רגילה כפולה', תמיד השתוקקתי להיות בקיבוץ, מה דעתך, אולי ב'רגילה' ניסע לשם?", שאלה,
"יוהו, את מזכירה לי. סיפרתי לך?, כשהייתי ילדה קטנה התארחתי בקיבוץ שבועיים מלאים. זה היה כיף של חיים, דודה שלי גרה בצפון בקיבוץ כמה שנים. עד היום אני נזכרת בתקופה הזו בגעגועים. אבל למה את חושבת שבכלל יסכימו לארח אותנו שם?",
"יש רק דרך אחת להגיע לקיבוץ, התנדבות. אם נתנדב ונעבוד אז בתמורה נקבל חדר ואוכל. אז מה את אומרת, נו חדווה, את מסכימה?! נו, נו, תגידי כן!",
זה נשמע לי ממש מגוחך, לצאת לחופשה בשביל לעבוד בקיבוץ?!"
"זו יכולה להיות חוויה נהדרת, שינוי והתרעננות גם מהצבא וגם מהעיר",
"אני חייבת לשאול את הורי קודם, את הרי מכירה אותם, אני ממש מקוה שאבא שלי יסכים. את יודעת מה? בסדר, תנסי, תתקשרי אליהם ותבררי אם הם מסכימים, אולי בכלל יש להם כבר מספיק מתנדבים, בינתיים אבקש רשות מהורי, אפילו אתחנן אם צריך",
"טוב, אני הולכת עכשיו להתקשר", ענתה ברכה וקמה מהכסא, "אה, חייכה אליה במבט ערמומי, "שכחתי לספר לך, כל החברים בקיבוץ הם צעירים עד גיל 24!".
שבועיים וחצי אחרי עלו בהתרגשות על האוטובוס לאילת מפטפטות ומצחקקות כל הדרך הארוכה לקיבוץ.
בחדר שקיבלו מצאו עוד שתי מתנדבות חמודות משבדיה ותיכף ומיד התחברו אתן ופטפטו אתן באנגלית מצחיקה.
ברכה שובצה לעבודה ברפת, היא נשלחה לעבוד בלול.
למחרת, בבוקרן הראשון, בארבע לפנות בוקר העירה אותה חנה אחראית הלול. היא קמה מתנודדת מהמיטה, התלבשה רוטנת אל מול פניה המחוייכות של ברכה ויצאה אחרי חנה אל הלול. בדרך אמרה חנה, "כשנגיע אראה לך איך צריך לאסוף את הביצים, ואיך ומה להאכיל את התרנגולות, אל תדאגי, הוסיפה כשראתה את הבעת פניה, תלמדי צ'יק צ'אק. את תעבדי עם המתנדב החדש מאנגליה, שמו ראלף טיילור והוא כבר כמה ימים אצלנו ועובד בלול, בחור מאד נחמד". חדווה הקשיבה בהנהון.
על אנגליה ואנגלים למדה בבית הספר. על אכזריות שלטונם בארץ ישראל בזמן המנדט, משם צברה טינה, אבל ראלף, מה לו ולזה, גם הצלב הזעיר והמרתיע על צווארו, אפילו ממנו למדה להתעלם. "קסם מהלך על שתיים, סיפרה לברכה, חכי, אני אכיר לך אותו, רק תזהרי כי אני ממש זוממת עליו...".
הכימיה ביניהם היתה מיידית. פניו היפות והגבריות הכילו זוג עיני שקד באפור ירקרק וזיקי שובבות, השיער הקצוץ והבוהק בגוני שטני, מראהו של גופו החסון והשזוף החזיר אותה לילדותה, לימים בהם קראה בשקיקה את סיפורי "המיתולוגיה היוונית" והעלה את התמונות שראתה בדמיונה של אותם אלים יוונים.
היה מחייך תדיר ומתבונן לתוך עיניה באותו זיק שובב, כל הזמן. בכל יום שחלף רצתה יותר ויותר לשמור אותו רק לעצמה, מתפללת כי הזמן יעצור מלכת בעת ששפתיו לכדו שפתיה מחממות ומרככות, יונקות ומלחלחות, גופה נרפה והולך בעת שידיו משוטטות לאורך גווה, לופתות אותה בכח, חודרות ומערבלות ומערפלות את חושיה כסם. הם התלכדו בכל מקום אפשרי, על הגבעות אל מול הזריחה עם שחר, באסם, על ערימות חציר דוקרני, בחורשה מאחורי חדר האוכל על מצע עלים יבשים מתפצחים תחת תנועת גופם. היא לא שבעה אותו ואת גופו.
את ברכה בקושי ראתה, כמעט שכחה.
ביומן האחרון בקיבוץ עמדה למולו בעיניים דומעות, ידיה אוחזות בשתי ידיו,
"אל תדאגי, אמר ראלף מחוייך, אני מבטיח לך, אני אגיע לתל-אביב בסוף החודש, סיפרתי לך, החבר שלי מאנגליה שכר שם דירה"
"אני אחכה לך", אמרה ונצמדה לחזהו כורכת זרועותיה סביב גוו, הפתק שנתתי לך עם הכתובת והטלפון שלי אצלך?",
"כן, כן, אל תדאגי, אמר במבטא האנגלי שלמדה כל כך לאהוב, ולמרבה הפתעתה הסיר מעל אצבעו את טבעת הזהב העבה, האבן כחולה וגדולה מוקפת באותיות לועזיות הטילה ניצוצות בעיניה כשענד אותה באצבעה, הנה את רואה, אני משאיר לך את טבעת הקולג' שלי לפקדון".
לעולם לא תשכח אותו, את הימים והלילות שבילתה בחברתו. איך תוכל?!
שבועות רבים המתינה שיתקשר, שיגיע, לשווא. התקשרה לקיבוץ לברר היכן הוא, איש לא ידע. במזכירות אמרו לה כי עזב בסוף החודש.
"אולי השאיר לכם טלפון או כתובת, משהו?!" שאלה מתחננת,
"לא, ענתה לה רבקה מהמזכירות, מצטערת".
ראלף מעולם לא שב. זמן רב כמהה לו ולזרועותיו, לעתים חיפשה אותו בין הקהל ברחובות. גם לו יכלה להרשות לעצמה, חשבה, לא היתה יודעת היכן לחפש ולמצוא אותו. חודשים אחרי גילתה שמחזורה פסק. מבלי משים נותרה מזכרת ברחמה.
בשבוע בו גילתה את דבר הריונה קרא לה מפקדה, בפנים חמורות סבר פקד עליה להתייצב מיד אצל קצינת הח"ן, "היא מחכה לך!", אמר ושלח אותה מעל פניו. למרבה בושתה, עוד באותו יום נשלחה הביתה, רק חודשים בטרם שחרורה מהצבא, לצמיתות.
"מאוחר מדי להפלה", אמר הרופא בקופת חולים, חדווה פרצה בבכי מר ויצאה מן המרפאה אל הרחוב, התיישבה על ספסל סמוך ולא ידעה שעות ארוכות מה עליה לעשות ואל מי לפנות. אם יידעו הוריה הם ימותו מבושה, ואביה, הוא עוד מסוגל להרוג אותה.
למחרת בבוקר, באין ברירה אחרת, עלתה על אוטובוס ונסעה לזכרון-יעקב, לביתה של דודתה, אחות אמה, מקוה שאולי דודה אסתר טובת הלב תושיט לה יד ותבוא לעזרתה.
חצי שנה התגוררה בביתה ממתינה ללידה, עוזרת לדודתה בגן הילדים בביתה. הוריה התעלמו מקיומה, הם לא יכלו לשאת את תוצאות מעשיה.
חודש לפני הלידה אמרה לה דודתה כי נודע לה שישנה אישה עקרה המתגוררת במושב סמוך ומשתוקקת לאמץ ילד. "אם תסכימי, אמרה, נוכל מיד אחרי הלידה למסור לה את הולד, כבר ביררתי ושאלתי, מדובר באנשים טובים ומצבם טוב, אבל תדעי שלעולם אחרי שתחליטי לא תוכלי לחזור בך מהחלטתך! ולכן אני רוצה שתחשבי על כך היטב, כך אף אחד לא יידע שום דבר וגם את לא תדעי למי הוא נמסר".
הטבעת, נזכרה, טבעת הקולג' של ראלף עדיין מוטמנת בקופסת הפח בין חפציה הישנים בבוידם. פעם כמעט מכרה אותה לצורף שהתלהב ממראה, ברגע האחרון חזרה בה למרות שהציע לה סכום מכובד. הטבעת של ראלף, נמסרה לה כפקדון, יום אחד אולי ישוב וידרוש אותה, קיוותה. פעמים ראתה בדמיונה כיצד היא מוסרת את הטבעת לילדו של ראלף: "זו המזכרת השניה שלי מאביך, אומרת בכאב, אולי באמצעותה תוכל אתה למצוא אותו".
הפה שלה נפער בבהלה, גופה מתנודד מעל רגליה, יד אחת מתרוממת באצבעות פשוטות וחוסמת את פיה לזעקה, "אמא, אמא, אוי אלוהים אדירים, אמא שלך?! הייתי צריכה לדעת שיום אחד זה יקרה, ועכשיו מה אעשה?! ממלמלת ומייבבת מתקרבת ומחבקת בהיסוס ומיד משחררת וחוזרת לאחור. "אתה חייב ללכת עכשיו, בעלי וילדי יגיעו בעוד רגע קט, אתה פשוט חייב, אתה לא מבין מה יקרה לי אם בעלי יגיע וימצא אותך כאן, גם כך הוא איש לא קל, זה עלול לעלות לי ביוקר רב. סליחה, אני מבקשת סליחה, בבוקר, תבוא מחר בבוקר לכאן, אני אחכה לך, תבוא בעשר, נוכל לדבר, אולי אוכל לענות על כל השאלות, אולי להסביר..".
סודות, כאותן טיפות שמן בתחתית מחבת רותחת, מקפצים ברגעים בלתי צפויים במִכְוַת אש
.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
