מתווכחים ומתעקשים.
"אני מקווה שאין לך שום כוונות לגביה !" אמר לו אביו, כאשר חזר לאחר שלקח אותה אל האוטובוס. שעת דמדומים. האחיות עסוקות היו בתוכנית טלוויזיה אהובה עליהן ולא שמו לב לחילופי הדברים בין האב לאח. גם האם לא התערבה עדיין.
למרות שהאב רק הביע תקווה, הוא חש התפרצות של כעס לא מבוקר. תגובה לא הגיונית ולא נשלטת. "למה, כבר אתה מכיר אותה כל כך טוב שאתה נגדה? אתה בכלל לא יודע אם היא בשבילי או לא, כשהכרת את אמא שאלת אותי איך היא בשבילך. בכלל שאלת מישהו אם אמא מתאימה לך" הכעס חנק את גרונו, סנוור את שיקול דעתו. "חשבתי שאתה אמור להיות החבר הכי טוב שלי, זה שאני מספר לו הכל. ככה חינכת אותי, ופתאום אתה מתנגד למה שאני עושה, לא בוטח בשיקול דעתי. כנראה שגם חברים בוגדים באמון."
"אתה מתחצף, וזה לא מוצא חן בעיני. מצידי תעשה מה שאתה רוצה, אבל היא לא בשבילך."
"אתה עדיין לא מכיר אותה מספיק , בעיניי היא חמודה ואני מתכוון להמשיך להיות איתה" הוא נכנס למין טרנס של עקשנות. בזה הוא היה טוב. הוא ידע להתעקש ולא תמיד בשל סיבה מתאימה. אבל הפעם נראה היה לו, כי היו לו את כל הסיבות המתאימות. למרות שלא ידע אם היא, האהבה החדשה, היחידה בעצם, הינה רק משהו חולף או עובדה תמידית.
הוא לא זכר אם חילופי הדברים התרחשו בצורה כזו, או שמא התרחשו בצורה כזו?
*********** ********* *************** ******
בעת שישבו בסלון בפינת החדר על הספה הרכה, שתו קפה ואכלו את שיירי העוגה, ואז הוא פנה אל אביו, החבר הטוב ביותר שיש לו:" אתה יודע אבא, הלילה סוף סוף נגאלתי מבתולי, אתה כבר לא צריך לקחת אותי לזונה, היינו בים וכשחזרנו...."
הבעת פניו של האב הפכה חמורת סבר. "בבית שלי, ביום הראשון שהיא כאן, על המיטה שאני קניתי לך, אתה שוכב עם בחורה שרק הכרת, שרק הבאת לביתי ." הוא היה המום ולא הצליח להיכנס לדברי האב . פניו של האב הפכו סגולות תוך כדי דיבור, אך הוא עדיין לא צעק." אני רואה שמה שדיברתי עם אמא שהיא לא בשבילך נכון. אני לא רוצה אותה אצלנו יותר!"
אט אט התעשת ופניו הלבנות, חיוורות מתדהמה- למרות הזקן הקצר שרק החל לגדול. חזרו לצבען החום שזוף. עדיין לא יכול היה לומר מילה.
"לא רק שאני לא מסכים שתביא אותה לכאן, אלא שאני מציע שלא תיפגש איתה יותר. בעיני היא בחורה זולה, זונה." האב הסב את פניו כאילו אמר : "השיחה הסתיימה!"
"מי אתה שתקרא לאחרות זונות, במיוחד לכאלה שאני מביא הביתה?" הדם הציף את פניו והן האדימו. הרגיש כי ורידי צווארו עלולים להתפוצץ. "מה תגיד על הבנות שלך מחר כשהן תעשינה את אותו דבר? אתה חיי בהיסטוריה ." צעק אל אביו, לא בורר מילים.
האב הרים את ידו וסטר על פניו. "אתה לא תגיד על הבנות שלי, האחיות שלך, זונות. הן קיבלו חינוך טוב. ובבית שלי אני מחליט מי נכנס ומי לא. זה ברור?" את הדברים האחרונים צעק האב בכעס רב. מחזיק את ידו ביד השנייה, כאילו מפחד שיאבד את העשתונות וינחית מכה נוספת על בנו, ששנים רבות מאז היה ילד לא קיבל סטירה.
"בית שלך" החזיק את לחיו בידו, לחי מאדימה. פרצוף מאדים מחמת הכאב הנפשי במריבה ובהשפלה, ואכן חש מושפל "מה פתאום בית שלך? אני גם גר בו, אל תשכח, ולכן מותר לי בחדר שלי לעשות מה שאני רוצה" התרחק צעד אחד לאחור.עיניו עטו לחלוחית קלה אך עדיין לא בכה. טון הדיבור שלו ירד באוקטבה. הוא מעולם לא רב כך עם אביו. מריבות העבר, לפחות מאז שהתחיל ללמוד בתיכון, היו רק וויכוחים. תמיד היו חברים וניהלו שיחות נפש. וכך בגלל בחורה רבו. לאו דווקא בשאלה, מי יצא איתה, אלא אם בכלל שווה או צריך לצאת איתה.
למרות המצב המתוח, האירוע הזכיר לו סיפור של "גבריאל גראסיה מרקס" על שני אחים, המאוהבים באותה בחורה הנשואה לאחד מהם. השניים מאוהבים בה עד כלות אך הם חברים טובים. לכן הם מחליטים להרוג את הבחורה כדי שלא תעמוד ביניהם. אך במקרה זה, הוא זה שמתעניין בה,חושק בה. הוא עוד לא החליט מה הוא מוצא בה, ולמרות זאת, עדיין הדבר לא נותן לגיטימציה לאביו לשפוט אותו ואותה באופן שכזה. "אין לך זכות להחליט בענייני!" גם הוא ידע לסובב את פניו כסימן שהוא זה שאמר את המילה האחרונה. אולי סימן לתחילתה של מלחמה בינו לבין אביו.
לאם לא הייתה ברירה, אלא להתערב "בעיניי היא דווקא מוצאת חן" ניסתה להרגיע את המריבה " אתם לא צריכים לריב. אינכם יודעים אם הקשר הזה ימשך זמן רב או שמחר הוא יקטע. בכלל בשביל מה לריב על בחורה זרה?" התיישבה אימו בכורסא לידו. הוא עמד. אימו ליטפה את ידו ניסתה להרגיע אותו. היא אף פעם לא ראתה אותו נסער כל כך.
האב פסע מסביב לחדר כמו ארי בסורג, ניגש אל השידה, לקח עיתון לידיו לסמן שהשיחה הסתיימה.
אבל הבן לא נרגע "סוף סוף כאשר אני נדלק על מישהי ומספר לך, אתה אומר לי לא לצאת איתה. שכחת על כל הבנות שסיפרת שאתה יצאת איתן, שכחת את כל הסיפורים שלך!?" את המשפט האחרון אמר בקול שקט. "או שאולי אלו היו רק סיפורים, שכחת שרצית לקחת אותי לנערת ליווי בגיל שש עשרה? או שגם זה היה סתם להראות כמה אתה "קול"?" הרגיש שאמר את המילה האחרונה מול האב, חצה את החדר ופנה לחדרו.
"עדיין אני לא רוצה אותה אצלי בבית! לא רוצה לשמוע עליה בכלל!" צעק האב אל גבו של בנו שנעלם בפרוזדור.
*************** **************** ***************
האם פנתה למטבח, מנסה את התרופה שכל אמא מכירה: חלב חם ועוגה .
"תני לו להתבשל במיץ שלו. בסוף הוא יבין שהיא לא בשבילו." האב עדיין החזיק עדיין עיתון בידו ועשה עצמו קורא.
"כן בשבילו, לא בשבילו. זה בכלל לא איכפת לי. אני לא רוצה שנריב כשהוא מגיע לחופשה. גם כך הוא בקושי מגיע, עם כל השבתות והתורנויות בבסיס. אני מבקשת שתעלה ותשלים איתו". לחצה על האב, מנסה לשמור על שלום בבית. זו לה פעם ראשונה שהיא עומדת על שלה ודורשת מבעלה לעשות כרצונה. אך כנראה שהאב הרגיש בהיסוס מצידה. בחוסר יכולתה לעמוד מולו, ולכן לא וויתר: "מצטער, אני לא מסכים שהיא תיכנס לבית הזה יותר! לגבי הנושא סגור." וכמו שסגר את הנושא, הסתגר בעצמו, הופך דפים בעיתון. חש תסכול על הדרך בה הולך בנו ועל הדרך בה הסתבכו העניינים, מרגיש כי את הבחורה הזו אינו רוצה לבנו. בעיניו- לאחר השיחה איתה בארוחת ערב שישי- היא נתפסה כבחורה עקשנית ומרדנית. אחת שתעשה לבנו חיים ללא עתיד. שתגרום לבנו שיברון לב. שתגזול ממנו את בנו. מקווה שבנו יבין שהאב לא נגדו, אלא נגדה.
למרות שהאב יעץ לאם לא לעלות לחדרו של הבן, עלתה האם עם החלב והעוגה "תפתח," דפקה קלות על הדלת "הבאתי לך חלב ועוגה ." ניסתה לשדל אותו, אך הדלת נשארה נעולה.
"אני ארד אחר כך אמא, תעזבי בבקשה, אני ממש לא רעב ואני רוצה להישאר לבד ".האם ויתרה, משתדלת לא לדרוך על יבלות. ידעה מתי לוותר.
******************** ****************** ************
הוא ישב בחדר, בוהה בתקרה ,במדפים הרבים על קירות חדרו, בשמות הספרים הרבים המונחים על המדפים. הוא ידע איפה כל ספר מונח, מתי קרא אותו ואיך כל ספר התחיל ונגמר. בצד, על הכוננית ליד המיטה, על ערמה נוספת של ספרים הייתה מונחת מחברת כתיבה שלו, תמיד מחברת זמינה, אחת מכמה. אסף אותה בדרך אל שולחן הכתיבה. העדיף לשרבט את הרהוריו על דף ולא על צג המחשב, והחל לכתוב : "מעולם לא היה לי שלי,
ולעולם לא יהיה .
וצריך תמיד להבין לרצונם של אחרים,
כי אם לא : נפגעים.
ורציתי שיהיה לי לפחות דבר אחד שלי,
הכי שלי בעולם,
ואי אפשר."
תוך כדי כתיבה הרגיש שהוא מאבד את מצב הצבירה המוצק והופך לנוזל. דמעות ששנים רבות אצר בתוכו. דמעות שיבשו להן בין ארובות העיניים, דמעות שעמדו לפרוץ עת קיבל את הסטירה מאביו, פרצו להן ברגע זה, בו לא עמד על המשמר. הוא לא יכול היה להפסיק לבכות והקילוח הדליל הרטיב את הכר כאשר נכנס למיטה הסתורה מליל אמש, מנסה להירדם למרות שעת הערב המוקדמת יחסית.
על השידה ניצב פסל מגולף מעץ של עורב שחור. עורב שמוביל באגדות העמים אל שערי המוות. בדרך כלל הפסל שמר עליו. הוא קיווה שגם הפעם הפסל ייתן לו כוח. ידע שבעיני האינדיאנים נחשב העורב לקוסם היכול ללבוש צורות. וסגולת הקסם של הקמע של העורב השחור היא רבת עוצמה ויכולה לשמור על המחזיק בו. עד הערב היו לו שני עורבים.- לאחד קרא מונין ולשני הוגין,(זיכרון ומחשבה) הם היו בני ליוו את אודין, אבי האלים במיתולוגיה הנורדית. הם סיירו בעולם ודיווחו לו על כל מה שראו.- אך הוא החביא את העורב שלו ייחס את הזיכרון, בתיקה. הוא קיווה שהעורב ישמש לה קמע, וגם יזכיר לה את הלילה שעברו ביחד.
******************** *************** *************
קריאות האחיות הבאות לחפשו לא העירו אותו, כך גם דפיקות האם העדינות לא הועילו.
"אני מפחדת שקרה לו משהו. בוא מהר. דפקתי ודפקתי והוא לא ענה". אמרה האם המבוהלת, שלא הייתה רגילה להתנהגות כזו בעבר, לאב שהעדיף עדיין להשים עצמו קורא עיתון.
"אמרתי לך לעלות ולראות מה קרה לו!" הרימה האם קולה זו הפעם הראשונה מזה שנים ארוכות. " אני מקווה שהוא לא עולל לעצמו כלום." היא משכה מבין ידיו את העיתון ודחפה אותו מעל הכורסא "נו כבר לך!" האב קם ועלה במדרגות כשכולם אחריו, האם המודאגת והאחיות הסקרניות. האב דפק על הדלת, בתחילה חלש ואחר כך בעוצמה גוברת. אך שום תשובה לא הגיעה. האב החל להיבהל גם הוא, בעוד האם סופקת כפיה.
"אני כבר מביא מפתח נוסף." בריצה מבוהלת הביא מפתח נוסף ופתח את הדלת הנעולה, חושש ממה שיתגלה לו מאחריה. כולם תחבו את ראשם פנימה כמו גוזלים, המוציאים את ראשם מן הקן מחכים למזון מההורים החוזרים מהצייד.
האם התנפלה על מיטת בנה ומצאה אותו ישן שינה טרופה, מזיע ומתהפך בשנתו, פולט מילים לא ברורות. "צאו ותנו לו להמשיך לישון". אמרה האם בלחש- בהרגישה כאילו היד שמחצה את ליבה, נפתחה-ודחפה את כולם החוצה, מגינה על עוללה.סגרה בשקט את הדלת לאחר שליטפה את ראשו המזיע , מנגבת בידה את טיפות הזיעה , מטיבה את ראשו על הכר ומכוונת את השעון המעורר כדי שישכים קום.
"אני לא מוכנה לשמוע יותר ויכוחים על הנושא ". אמרה לאב כאשר שכבו השניים במיטה מכורבלים זה ליד זו, גב לגב, מרוחקים קמעה.
"ואני לא מוכן שהיא תיכנס שוב לביתנו. זה סופי ואני לא מוכן לוותר על הנושא. אני לא רוצה שהבן שלי יצא עם מישהי שעלולה לעזוב אותו, כאשר ירצה ילדים. או כאשר יהיו לו ילדים." ניסה האב לתרץ את התנהגותו.
"מי מדבר על ילדים, הוא עוד ילד בעצמו." קטעה אותו האם
"את לא יודעת כלום, אחת כזו יכולה לסובב אותו על האצבע. אני מכיר בנות כאלה". תוך כדי ויכוח התרחקו יותר זה מזו.
"גם אני סובבתי אותך?" שאלה, נפגעת מהכיוון אליו פנתה השיחה. " אולי אתה מצטער שבכלל הכרת גם אותי?" המשיכה ותקפה.
"אני מעדיף שהוא יבכה עכשיו ולא שאנחנו נבכה אחר כך" שינה את כיוון השיחה. "לי יש הרגשה שהיא תביא עליו אסון". התלהט "כל הדעות שלה, על: מי צריך בכלל להתחתן." חיקה אותה, "מי בכלל רוצה ילדים. ואיזה סמרטוטים היא לובשת". המשיך למנות את מגרעותיה.
"אתה לא מבין איך הילדים מדברים כיום." התנשמה האם בכבדות והמשיכה לדבר בלהט "ואם אתה מדבר על אסון , תזהר שלא אתה זה שיביא עליו את האסון. ממך הוא עלול להיפגע הכי הרבה." הסתובבה לכיוון הקיר והשתתקה.
"את יודעת שאני רוצה רק את טובתו?!". ניסה ללטף את ראשה ואת כתפיה, אך היא ניערה את ידו מעליה. כל-כך רצתה לבכות. הרגישה איך האסון מזדחל אל פתח ביתה\מבצרה. והיא אם המשפחה אינה יכולה להגן על עוללה. ידעה מתוך סיפוריו של בנה, איך אמא עורב שומרת על גוזליה. ברגע זה היה עליה להלחם נגד אבא עורב, זה שאמור לעזור לשמור על הגוזל. הבינה האם כי עליה להקנות לבנה את דרכי החיים ואחר כך לשולחו מהקן. אין זה תפקידה לקבוע לבנה עם איזו עורבה הוא יקים לו קן. האם לא שמה לב שמתוך הזדהות עם בנה, החלה לחשוב כמו עורבים תאומי נפשו של בנה.
"אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה. אני מקווה באמת שלא יהיה אסון. אתה יודע שהוא רגיש. אתה יודע שלא קל לו בבסיס. אתה יודע שאין לו הרבה חברים. אתה יודע שזו החברה הראשונה שלו. תן לו לנסות, תן לו לטעות." האם לא עצרה מדיבורה אפילו כדי לשאוף אוויר "תתמוך בו כשיכאב לו ואל תכאיב לו בעצמך. אל תלחץ עליו יותר מדי." האב הביט אל גבה כשאמרה את הדברים בכאב של אמא. גם לו כאב , האב באמת רצה את טובת בנו. "אני מבקשת שמחר תשלים איתו, תגיעו להבנה. כדאי גם שתקרא כמה מהדברים שהוא כתב. זה ייתן לך פרופורציות על המצב שלו." היא ציפתה לתשובה, אך האב התחזה לישן והחל לנחור קלות. לא שאב לא רצה להשלים. לא שלא רצה להתפשר עם בנו. אך ליבו ועקשנותו לא נתנו לו להסכים לקבל אותה אל ביתו. האם קמה מהמיטה, הדליקה את נורת הקריאה מעל הספה וישבה לקרוא את מה שהמליצה לבעלה לקרוא, את דפיו הפזורים של בנה-שאספה מחדרו- שלא הסתיר את מחשבותיו מאימו :
"אני רוצה לעוף, אך האוויר בבכי עטוף. אני רוצה לרום לדאות, אך כנפי כבדות כבדות.
אין חורים ברגשות שלמים, יש פצעים בין מקומות פגועים.
איכשהו רוצה לבעור, להרגיש כמו קדוש מעונה, כמו זאן דארק.
להרגיש שלא בזבזתי את החיים, שלא מבזבזים לי את החיים.
לבעור, ולדעת שכאש, אני מחמם אחרים, מסמן באורי את הדרך לטועים.
טיפות עיניי היבשות שיצרו ערוצים, נבטים צומחים לאורכם. לא פיללתי לבכות שוב.
טללים של טרם אור טלטלו עצמם על עפעפי ברכות. נשרו להן טיפות, טיפות כמדקרות של אור.
הצלוב והצלב חיכו לי מעבר לפינה. מעבר למעבר החצייה. כבד לך? שאלתי. כואבים המסמרים! ענה הצלוב. כפות הידיים, תיקנתי אותו. אין ידיים, אמר. כולי מסמרים, אמר. כולי חורים, אמר. כולי רק טיפות של דם, סיים. אולי אתה רוצה את טיפות הטל שלי? שאלתי. הוא שתק. אספתי טיפה והנחתי אותה על המסמר. עוד טיפה, על נקב בגופו. יפחה נפלטה מפיו, יבבה מפי. דמעות סימאו את עיניו. סגרתי אותן. כשפקחתי את עיני, אין צלוב ואין צלב. רק רב, כיפה סרוגה לראשו וצמתו ארוכה עד החגורה. ועיניו, תכלת רועם. אמר : לך לך! הלכתי כושל ונופל, מחפש את המזבח, מקווה שלא אני הקורבן." רצתה האם לבכות אך התייבשו הדמעות מעיניה ובבטנה הרגישה כאילו צומח לו גוש לא מוכר. הרגישה שהיא מאבדת את בנה. לא יכלה להפסיק לקרוא. סידרה את משקפי הקריאה על גבי אפה והמשיכה לקרוא בחשש. "כותב כדי למלא את זמני, שלא אחשוב. כותב, כדי להכיל את מדורי נפשי בדברים חדשים, כדי לא להעלם בעולמות חשוכים במוחי. אור גווע, גווע, גווע. תמונות חולפות ברצף אפור. מתחיל להשחיר. כבלים כובלים . וטבעות עגולות כובלות, משקולות ליד המיטה אינן נותנות לי לזוז, מטביעות אותי במשקלן. סורגים על חלונות מעוותים את החוץ, משקפים מראה חלקי. ואי אפשר לקום להסיר אותם. חוסמים אותי, סורג אחר סורג, לא מאפשרים לי לדעת מתי החוץ אמיתי. והחוץ כולו מטושטש, לא מלוטש, אינו מבריק דיו. חסרים צבעים, חסר אדום, ירוק וחום. ויש בו רק אפור, אפר. מדוע התכריכים לבנים? האם כדי לרמות אותו? או אותי? שלא אחשוב שאני כבר מת?"
והאם ישבה תחת נורת הקריאה על הספה הרכה, סיימה לקרוא את הדף המדכא והרגישה הרגשה קשה.
אבא ג'פטו שמור על פינוקיו.
בובת עץ, אבל עקשן, עם רצונות משלו.
אל תשכח שפינוקיו הציל אותך מבטן הלוויתן.
תפקידך ג'פטו להציל את בובת העץ שלך, את בנך יחידך.
