אחיות (פרק מהרומן הצד של הלב) / רונן
"היי ענתי, מה שלומך?"
"אני בסדר, תביאי נשיקה. איזה ריח טוב יש לך."
"בושם חדש איסימיאקי. איזה פקקים היו בדרך חשבתי שבחיים לא אגיע. את מחכה לי הרבה זמן?"
"רבע שעה. מה נשמע ריבי? מה קורה אצלך? נשמעת מאוד מוטרדת בטלפון אבל מצד שני מתי בפעם האחרונה קנית בושם חדש."
"סבבה. בסדר כזה. אני יודעת? כל הזמן אני רצה אחרי הזנב שלי. את בטח יודעת איך זה? להספיק לגן ואחר כך לעבודה ועוד פעם לגן או למטפלת וחוגים וכביסות ועוד פעם כביסות ופתאום שכחתי לעשות קניות ואז הילה לא מרגישה טוב ואז אני מתלבטת אם צריך רופא או שזה סתם משהו שיעבור ואם כבר רופא – צריך לקבוע תור ואף פעם אין מתי שרוצים ואז אני צריכה לצאת מהעבודה מוקדם והמנהל תמיד שם כשזה קורה והוא מסתכל עלי עם המבט הזה, את יודעת, ואחר כך כשאני רוצה את התפקיד החדש הוא יוצא לי עם החיסורים והאחריות ושצריך לתת מעצמי."
"חמודה שלי. תעצרי רגע."
"אני מצטערת. זה בטח נשמע נורא ולך יש את הצרות שלך. האמת שזה לא כל כך גרוע כמו שזה נשמע. אני חושבת שמאז שנפרדנו אני מתפקדת לא רע בכלל. דורית אפילו אומרת שמגיע לי צל"ש."
"מי זו דורית."
"סתם. מישהי שאת לא מכירה. היה לי פחד כזה את יודעת. פתאום להשאר לבד. עכשיו שאני מסתכלת לפעמים אחורה על החיים שלי אז תמיד היה שם מישהו. אבא או אמא, את! ואחר כך דימה ופתאום, ככה בלי שום התראה, אני לבד. הכל עלי. כל ההחלטות הן שלי והאחריות כולה שלי. ואם אני עושה טעויות אלה טעויות שלי. ולפעמים, רק לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה יותר. אני... אני..."
"ריבי מתוקה שלי. למה חיכית עם זה בבטן כל כך הרבה זמן. הנה קחי טישיו. בשביל מה יש לך אחות גדולה?"
"לא יודעת. לא יודעת. ולמה אני מתנפלת עלייך ככה? חשבתי שאני בסדר ושלא תביני לא נכון אני בסדר. באמת שכן. אבל פתאום מצאתי את עצמי לגמרי לבד. אבא ואמא בירושלים ועכשיו הם נורא עסוקים עם הבדיקות של אמא. ושרונה שם בחור שלה משחקת את הקדושה המעונה. ואת, לא יודעת. מאז הגרושין אני מרגישה כאילו אתם מאשימים אותי. כאילו שהכל קרה בגללי. אל תסתכלי עלי ככה. אני ראיתי איך קיבלתם את דימה למשפחה. אבא מאוד מחבב אותו וגם אתן כרכרתן לא מעט סביבו.
"אבל ריבי..."
"מה אבל ריבי. זה לא נכון. לא חיבבת אותו? לא אמרת לי בכל הזדמנות שזכיתי במפעל הפיס. אפילו חשבתי שאת קצת מקנאת אחרי כל הבלגנים שעשה לך קובי. ואת יודעת מה אפילו נהנתי מזה. ופתאום האידיליה נגמרה ואנחנו נפרדנו. ומהילדה הכי מוצלחת הפכתי להיות... היית צריכה לראות את המבט שאבא נתן לי כשסיפרתי לו. בדיוק אותו מבט שקיבלתי אחרי התאונה ההיא עם האוטו. ואמא, את יודעת איך אמא כל כך מרוכזת בעצמה. אפילו החברות שלי התרחקו ממני ואני בטוחה שהן מרכלות היטב מאחורי גבי. זה משהו שהן תמיד הצטיינו בו."
"סיימת?"
"בנתיים."
"אז תני לי לסיים. אבל ריבי – את אחותי. אני אוהבת אותך. ולא חשוב מה את חושבת או מרגישה את חייבת לפנות אלי. נכון קובי מאכיל אותי קש. הוא מת להתגרש אבל אני לא אתן לו את התענוג הזה. אבל מה זה שייך בכלל לכל הרוחות."
"הנה עכשיו את כבר כועסת עלי."
"בטח שאני כועסת עליך. את זאת שהתנתקת. אני כועסת עלייך כי איכפת לי ממך. אני דואגת לך. לא יודעת איך זה קורה אבל בהרבה משפחות נוצר קשר מאוד טוב בין האח הגדול להכי קטן. איך את מעיזה לא לשתף אותי."
"אני לא התנתקתי. רק הרגשתי קצת לא..."
"לא מה? רצויה?"
"לא בדיוק."
"שאנחנו כבר לא מתענינים בשלומך? מה?"
"אולי קצת מהכל. אולי רציתי להראות לכם שאני כבר לא הילדה המפונקת שמסתבכת תמיד בצרות וקוראת לאחות הגדולה שלה שתבוא ותציל אותה."
"כמו בפעם ההיא עם הצינגלה?"
"למשל. לי בחיים לא היה את האומץ להסתכל ככה לשוטר בעיניים."
"את יודעת שאת מדברת שטויות, נכון?"
"למה?"
"טמבלית קטנה. איך בכלל יכולת לחשוב שאנחנו כועסים עלייך או מעדיפים את דימה על פנייך. כל הזמן הייתי מתקשרת לשרונה ולאבא לשאול מה חדש איתך. אבא כל הזמן היה אומר שניתן לך עוד זמן. אני מזמן טענתי שאת היית צריכה לעבור לגור ליד אחת מאיתנו. מכיוון ששדרות זו לא אופציה אז או לידי או לחזור לירושלים."
"יש בתי ספר ממש טובים בקריית אונו. רונית, החברה שלי, את מכירה את רונית? היא מנהלת היא אומרת..."
"תפסיקי לבלבל את המוח עם ההסברים הראציונאליים האלה. תמיד היית ככה מוצאת איזה הסבר הגיוני מצוץ מהתחת. היית משגעת אותי עם השטויות שלך. כמו הג'וק הזה שנכנס לך לראש לנסוע להודו לבד. מזל שפגשת את דימה שהוציא לך אותו."
"את רואה. אז את כן בעד דימה. אני לא סתם הרגשתי."
"רבקה! תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב. אני רק בעדך. דימה אומנם נראה כבחור על הכיפק אבל גם אם אני אצטרך לבחור מליון פעם בינך לבינו את תהיי הבחירה שלי. לפעמים זה לא מסתדר. עם כל הכוונות הטובות והרצון הטוב וזה פשוט לא הולך. אף אחד לא באמת אשם. ובטח שלא את. אחותי, תביאי חיבוק את לא יודעת איך התגעגעתי אליך. את רואה מה עשית. אז תחזירי לי את הטישיו."
"אני כל כך שמחה שגייסתי את האומץ להתקשר אלייך."
"את שומעת מה שאת אומרת?"
"לצערי כן. את לא יודעת כמה פעמים חייגתי חצי מהמספר וניתקתי."
"ריבי."
"מה?"
"מה את לא מספרת לי?"
"כלום באמת."
"אני מכירה אותך יותר טוב ממה שאת חושבת. לא ביקשת שניפגש רק בגלל שיש לך קצת עומס ואת מרגישה לבד."
"הכל בסדר. באמת. הילה בריאה ו.."
"ריבי!"
"אני לא יודעת. כל מני דברים שאני חושבת עליהם עכשיו הם נראים נורא לא חשובים ודברים אחרים שאפילו איתך אני לא בטוחה שאני יכולה לדבר עליהם. אפילו עם עצמי אני לא מדברת עליהם."
"מה למשל?"
"לא חשוב. נו, די כבר. אל תסתכלי עלי ככה ושלא תעזי אפילו לחשוב על לדגדג אותי. די! נתי מספיק!"
"את רואה, אני אפילו לא צריכה לדגדג אותך, מספיק שאני עושה ככה עם האצבעות ואת כבר מתפתלת מצחוק."
"אז מספיק."
"אז תתחילי לדבר או שאני צריכה להפעיל שוב שיטות שב"כ."
"לא יודעת. יש את הסיפור הזה עם הילה וגם העבודה בבנק. חשבתי שאני אצליח להתקדם, אני ממש צריכה את התוספת במשכורת ועכשיו במקום זה אני חושבת להתפטר."
"מה קרה?"
"יש את המנהל בנק החדש שהגיע. בהתחלה חשבתי..."
"לא, עם הילה."
"אולי אני סתם מנפחת דברים."
"כן."
"להילה יש חבר דמיוני."
"נו אז מה. לך היה את מוקי."
"מוקי היה כלב."
"מוקי אולי נולד כלב אבל את עשית ממנו חברה שלך. כמה כלבים את מכירה עם חצאית אדומה, סיכות שיער ולק על הציפורניים? מה הבעיה עם הילה."
"היא כל הזמן מדברת על החבר הדמיוני שלה. היא קוראת לו ששי. שהוא יותר מבוגר והוא מגלה לה כל מני דברים. הקשבתי לה כמה פעמים שהיא שיחקה. זה היה ממש מפחיד. את זוכרת את הקטע הזה במגרש השדים שהיא מדברת עם החבר הדמיוני שלה. אז גם הילה מנהלת איתו שיחות ארוכות ומאוד רציניות. אני שמעתי כמובן רק אותה. אבל היא בהחלט ניהלה שיחה עם מישהו. דמיונית או לא דמיונית. מה שמפחיד אותי שזה נשמע אמיתי לגמרי. היו שם כל מני דברים בשיחה שלא יכול להיות שהילה המציאה אותם."
"הלכת לרופא, פסיכולוג?"
"לא, כן. לא בדיוק."
"טוב שיש רק שלוש אפשרויות. ו..."
"טוב היא אמרה שזה יכול להיות בעקבות הגרושין כשילד חווה טראומה וזו אחת הדרכים לפצות את עצמו או לרכוש בטחון."
"ומה היא הציעה לעשות."
"כלום. להתעלם."
"ומה את עשית?"
"בהתחלה התעלמתי."
"אולי מספיק עם זה."
"מה?"
"שאני צריכה לחלוב ממך בחלקים."
"זה קשה לי. טוב? אז היה לי ולהילה ריב גדול שבו היא אמרה שאני משקרת לה כי רשמתי אותה לגן כהילה טולדנו ולא רוזולוב ושעכשיו הילדים בגן לא מתיחסים אליה כי היא לא הילה האמיתית או משהו כזה וקוראים לה משוגעת ואין לה בכלל חברים חוץ מהששי הזה. תראי, זה לא יכול להיות שאלה רק המחשבות של הילה. ילדים בני חמש, אפילו חכמים מאוד, לא עושים כזה עניין משם המשפחה."
"והילה כן?"
"היא אומרת שששי הסביר לה שאחרי החתונה האישה מקבלת את שם המשפחה מהבעל."
"ככה היא אמרה?"
"כמעט במילים האלה."
"ומה את עשית. מה יכולתי לעשות? התעצבנתי. האמת שגם נפגעתי ואז אמרתי לה שאני לא מרשה לה לשחק יותר עם ששי."
"וזה עבד?"
"להפתעתי כן."
"נו, אז מה הבעיה?"
"אני פוחדת שאולי גרמתי לה נזק. דורית אומרת שזה משהו שהילד צריך לוותר עליו בעצמו."
"סיפרת לה על מה שקרה?"
"לא."
"למה?"
"זה מסובך. בואי נעזוב את זה."
"איך את יודעת שזה עבד?"
"כי הילה אמרה לי."
"מה היא אמרה?"
"ראיתי שהיא משחקת עם הבובות שלה. בדרך כלל זה גם הזמן שהיא מדברת עם הששי הזה שלה. ואחר כך היא באה אלי ואמרה לי שמשעמם לה. אף פעם לפני כן היא לא התלוננה שמשעמם לה. שאלתי אם היא רוצה להזמין חבר או חברה. ואז היא אמרה שהיא היתה רוצה שששי יבוא לשחק איתה אבל מאז שאסרתי עליה אז הוא אמר שהוא לא יבוא יותר."
"תסלחי לי אבל הבת שלך יותר חכמה ממך. היא נשמעת לי בסדר גמור. תבואו פעם לסוף שבוע. קובי נוסע שבוע הבא לעוד אחת מהנסיעות שלו והבית יהיה כולו בשבילנו."
"הלוואי ויכולתי. אבל אם אני אומרת לאפי שאני עוד פעם לוקחת חופש אני יכולה לשכוח מהתפקיד החדש."
"מי זה האפי הזה? ספרי לי קצת עליו. נראה לי שהוא נדלק עלייך."
"נראה לך? היה מת. האמת שהיו כמה רמיזות קטנות בכיוון הזה. הוא כל הזמן אומר לי שאני לא אאמין כמה טוב זה הולך להיות ואני אף פעם לא יודעת אם הוא מתכוון לתפקיד החדש או שהוא רומז למשהו אחר. דווקא עם המנהל הקודם הסתדרתי מצויין. הוא זה שעודד אותי לקחת את הקורסים וההשתלמויות בשוק ההון. אבל איך שסיימתי החליפו לי מנהל. מאוד מעריכים בהנהלה את אפי. מצניחים אותו בכל פעם בסניף אחר שיעשה קצת סדר. הוא עובד קצת בשיטות צבאיות אבל יש לו קבלות. כמה דברים שהוא עשה בסניף באמת הצליחו. אני מסכימה איתו שחשוב לענות לטלפונים שמצלצלים. נמרוד, המנהל הקודם, לא הקפיד על זה ולקוחות יכלו לחכות לפעמים שעות עד שענו להם. אבל אפי מגזים לצד השני. הוא רוצה שיענו אחרי שני צלצולים. ולפעמים את באמצע משהו, איזו הפקדה מסובכת במחשב ואם מפסיקים באמצע אז צריך את הכל מחדש. אבל הוא בשלו. אפילו הוא צעק כמה פעמים על עובדים. ממש לא מקובל עלי. אחר כך הוא תמיד מחייך חיוך לא נעים כזה ואומר אתם לא תאמינו כמה טוב זה הולך להיות. את מכירה את האנשים שמסתכלים לך בעיניים ואומרים משהו ואת מרגישה שהם מתכוונים למשהו אחר לגמרי. זו בדיוק ההרגשה שלי. משהו לא טוב קורה לי איתו. אולי זה בגלל הגרושים והכל שאני עכשיו יותר רגישה."
"יותר פגיעה, אולי אפילו פגועה."
"אולי, אולי את צודקת. כמו הסיפור הזה שהוא סיפר לנו ביום הראשון שהוא הגיע. כל העובדים היו צריכים להשאר עוד שעה בשביל לפגוש את המנהל החדש. את יקיר ההנהלה. ואז הוא מספר לנו על הפיל בקרקס."
"פיל בקרקס? מה זה קשור?"
"הפיל בקרקס מגיל צעיר מאוד קשור ליתד ברזל. כשהוא עוד קטן אין לו כוח לשלוף אותה מהאדמה. לא חשוב כמה הוא יתאמץ. כשהוא כבר גדול וחזק וזה ממש לא בעיה בשבילו לשלוף אותה הוא כבר רגיל ולכן הוא בכלל לא ינסה. הנמשל זה אנחנו והיתדות שאנחנו צריכים לשלוף החוצה בעבודה שלנו. יתדות שהוא יראה לנו שאנחנו מסוגלים לשלוף אותן."
"נשמע סיפור יפה."
"כן, אבל... אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל משהו בכל האפי הזה שגוי. כמו שאני אומרת לו שאני חייבת לקחת את הילה לרופא ואז הוא שואל אותי אם זו לא יתד שכדאי לשלוף. עכשיו הוא מעכב את התקן שלי ופשוט נמאס לי."
"אז תעזבי."
"ומה אז? ממה אני אשלם חשבונות, אוכל, בגדים, חוגים להילה."
"את לא יכולה לעבור לסניף אחר."
"יכולה. אבל מעבר כזה דורש אישור ואת המלצת המנהל ואני לא בטוחה מה הוא יגיד עלי."
"אז תשכבי איתו."
"נתי, את השתגעת? נהיית לי שחר פתאום?"
"אל תתממי לי. אם זה יכול לפתור את הפלונטר. לא שאני בעד אבל את בטח לא תיהי הראשונה וגם לא האחרונה. צריך להשתמש בכל המרפקים שהטבע סיפק לנו."
"אין סיכוי שאני נכנסת עם הדבר הזה למיטה."
"ואם דבר אחר את נכנסת למיטה? מה את מסמיקה? מה כבר שאלתי? עברו שלוש שנים מאז שהתגרשת. לפי המבט המתחמק הזה אני רואה שיש מישהו. אני תמיד ידעתי מתי יש לך מישהו."
"איך?"
"ביום שאחרי היית מחביאה את התחתונים שלך עמוק בתוך הסל כביסה."
"אני לא מאמינה. גם אמא ידעה?"
"השתגעת?"
"גם אני ידעתי מתי לך היה מישהו."
"את סתם אומרת כי את רוצה להחזיר לי."
"לא באמת."
"נו, נראה אותך."
"היית מסתובבת בבית בפיסוק גדול וטוענת שקשה לך לדבר."
"אחד אפס. אז עכשיו אני אדגדג אותך ונראה למי יש פיסוק יותר גדול."
"שלא תעזי. נתי השתגעת יש כאן מלא אנשים."
"אז תגידי לי את האמת. יש או אין מישהו?"
"יש משהו אבל לא בדיוק."
"מה זאת אומרת לא בדיוק."
"אני בעצמי לא יודעת. אני עוד בהלם מעצמי."
"מה? מה? נו אל תיהי כלבה. "
"אני עוד לא בטוחה. אני לא יכולה לדבר על זה עכשיו."
"מה כבר יכול להיות? הוא נשוי. בבקשה אל תגידי לי שהוא נשוי. אל תעשי לעצמך את זה."
"לא הוא לא נשוי. "
"אני יודעת! את ודימה חוזרים. נכון? קלטתי אותך."
"נתי, את האחות שאני הכי אוהבת. לא ראיתי את דימה כבר שנתיים. בחצי שנה האחרונה הוא הפסיק לשלם את המזונות ואני לא מצליחה לתפוס אותו בטלפון. אז צר לי לאכזב אותך אבל זה לא דימה."
"אז מי?"
"תאמיני לי כשאני אוכל לדבר על זה את תיהי הראשונה לדעת."
© כל הזכויות שמורות לרונן
