DSCN0779.jpg
א.
כמו כל נער אחר במדינתנו הקטנה, גם אני מגיע לגיל הזה. הגיל הזה, שבו לפתע כולם עומדים בפני דילמה, הנראית כאילו היא עומדת לקבוע להם את המשך חייהם, לא שאני מזלזל חס-וחלילה- האם אני נוסע לפולין? נדמה, כי השאלה המהותית הזו הפכה כבר למעין נדבך של המציאות הישראלית של הצעירים. לפתע כולם מתחבקים, כולם סחבקים, וכולם רוצים לעלות על המטוס- שייקח אותם אל הזוועה הזו. וכתוצאה מכך, גם אני הייתי אחד מאותם האלפים שכבר פקדו את המוזיאון החדש בירושלים לזכר השואה- "יד ושם".
ב.
חשוב לי לציין, כי המוזיאון עצמו בנוי בצורה מופלאה ביותר. מעבר לעובדה שהוא חריג בנוף הירושלמי, מכיוון שאיננו מכוסה באבן הירושלמית ע"פ חוק, צורתו מיוחדת אף-היא. ברור שמשולש הפונה כלפי מעלה הוא לא צורה מיוחדת משהו, אלא דווקא צורה הנדסית מוכרת יחסית. אך למעשה, הסימליות הטמונה בצורה הזו, היא שנותנת לה את האספקט הייחודי עליו אני מדבר. למעשה, כל המוזיאון עצמו בנוי כך שהמבקר עובר מעין תהליך, מעין מסע, בו הוא מתחיל מן השנים שלפני מלחמת-העולם (השנייה, כמובן), ומגיע אט-אט, דרך זוועות והשפלות רבות לסוף- לסוף הכואב, למרבה ההפתעה. כנראה שאז עוד לא שמעו על סוף טוב. עם-זאת, במהלך כל הסיור בולט במיוחד החור שנמצא בצד השני של התעלה החשופה והקרירה בה מבקר התייר. אולי בגלל האור. "האור שבקצה המנהרה", אומרת המדריכה. ואכן, מדובר באור שבקצה המנהרה. רק שכאן, פעם נוספת נחשפת המציאות האמיתית, ומראה שהאור הזה הוא לאו דווקא כל-כך טוב. כזה אופטימי, כמו שנהוג לחשוב.
ג.
לאורך כל המסע הזה שעברתי, היו תיעודים רבים. התיעוד אכן נראה חלק בלתי-נפרד מן המוזיאון. וברור כי התיעוד של השואה עלה אינספור פעמים על סדר היום, בעוד שבני-בליעל למיניהם ניסו לחסל את המורשת וההיסטוריה שלנו בהכחישם את השואה. אך יותר מכל, התיעוד הזה נתן לי להבין שאולי מצב תיעוד השואה איננו גרוע כ"כ אחרי-הכל. אולי מצבנו טוב, ובסה"כ מדרבנים אותנו להמשיך לחקור את המורשת. אך בין כה וכה, ברור שהדבר לא יתאפשר מבלי לקבל סיוע מבני-הנוער.
כשרק הגענו, שניים מחבריי רצו אחרי הכוסית המקומית, ובדרך גם הקשיבו מעט להרצאה והביטו על המוצגים. שניים אחרים בכלל נרדמו בכיתת ההכנה- עד היום לא ברור מה בדיוק "נסגר איתם". מאלה שדווקא כן הקשיבו, היו אלו שעשו זאת באילוץ רב, מתוך הרצון לתת כבוד, ואחרים באמת נכנסו לזה. מאלו שדווקא נכנסו לזה, מספרם היה זעום באופן שערורייתי משהו.
אני לא יודע. אולי מדובר בכך שההכנה לא הייתה נאותה, או אולי מדובר דווקא באדישות מיוחדת כלשהי. כך או כך, מכל צד שלא נסתכל על כך, המצב מביך ורע. אתגר קרת דיבר על כך בסיפורו, "צפירה" ואני אט-אט מבין זאת לבד ויורד לסוף דעתו. הרי ברור שלא התיעודים הם אלו שיחזיקו מעמד זמן-רב. אז נכון, הם הוקלטו והם שם. אך מה שבאמת חשוב בכל המשוואה הזו היא אנו- בני-הנוער. אנחנו הדור הבא של המדינה הזו, אנו עומדים להיות שם במקום פרץ וביבי, ואנו עומדים להחליט החלטות הרות-גורל למען המדינה הזו.
והרי ברור שאנחנו ילדים. קצת קשה לנו להתחבר, לא מעניין אותנו, אין לנו ראש לזה. הבעיה היא, שאנו תופסים את הראש כשאנחנו כבר גדלים, כשאנחנו הם אלו שעומדים מן הצד השני של המתרס ומטיפים מסרים שונים לילדנו. כשאנחנו מבוגרים מאוד, והעבודה והמשפחה מעסיקים אותנו גם יחד. אז, אז באמת כבר אין זמן לפולין, שמולין או שאר ירקות מקולקלים.
ד.
אך אחרי הכל, את מי אנחנו באמת צריכים להאשים? האם זהו משרד החינוך? יש לו לא מעט פאשלות, אך לטובתו ייאמר שהמסע לפולין ומורשת השואה הם לא אחדים מהן. אותנו, הילדים? מה אנחנו אשמים? ואיך אפשר לעמוד בפנינו, עם החיוך הדבילי על השפתיים, ועיני-הכלב המביטות מעלה אל הורינו? גם לא את הורינו. אין לנו את מי להאשים, ולמעשה אנחנו כלל לא צריכים לחפש אחרי אשמים. המורשת היא קשה, אך את חשיבותה יש להעלות באופן מיידי. מי יודע? אולי אז אותם החבר'ה שרצו אחרי הכוסית, פתאום יתעניינו, פתאום יבינו את החשיבות, פתאום יתחברו יותר. פתרונות אינספור יש, והפתרון שהצעתי הוא רק אחד מהם. המטרה האמיתית, היא שכולנו נבין את מהות מורשת השואה, ולא רק את מהות מורשת יום-הזיכרון לחללי-צה"ל.
ה.
לסיכום, אני מרגיש מעט מעודד, עליי לומר. הייתי בטוח שמצב התיעוד של השואה גרוע פי אלפי מונים. עם-זאת, היחס של בני-הנוער אל המורשת, הוא יחס מתנכר, מטובל בהרבה שנאה וכבוד, אך עדיין מתנכר. אך אל לנו לחפש אחר האשמים בדבר. להיפך, עלינו פשוט להבין שהמטרה העיקרית עתה, היא להעלות את משמעות מורשת השואה. זה בטוח יעשה את שלו.
אמנם בקצה של התעלה במוזיאון יש אור, ובסופו של דבר אנו מגיעים אליו ורואים את בירתנו הנאורה, אך מעולם לא הגענו לאור המיוחל, האור שבקצה המנהרה. אמנם ירושלים שלנו וליהודים יש כבר מדינה, אך עתה עלינו להכניע גם את התופעה הניבזית והפסולה הזו, שהעולם הדמוקרטי והנאור שלנו מאפשר את התקיימותה- קוראים לה אנטישמיות. בימים אלו ממש, הדבר חשוב מתמיד. אפשר לומר ש"אתם אינכם אלא מזוכיסטים. מביטים בתצלומי ההרג ומצקצקים בשפתותיכים" כפי שהייתה אומרת זאת גיבורת ספרה החדש של גלי צבי-וייס, מיה שוורץ, אך אנו מזוכיסטים שרוצים לשמר את ההיסטוריה והמורשת שלנו, ולא רוצים לתת לאף בן-בליעל שחושב שהוא איזה אינטלקטואל גדול לפקפק בה ולו לרגע. במיוחד לא כיום, ובמיוחד לא עכשיו.
