עוד על הגעגוע

הייתי צריכה לבקר בבית האבות שנמצאת אימי, כדי להבין את געגועי  אליה. 

 על אף הכפריות שבה, פשטותה שאף פעם לא נראתה לי טבעית, הלך רוחה שהיה רוב שנותיה מקושט, מהודר ומטופח, שלעולם לא ראיתי בו ליטוש.

בשבוע האחרון שביקרתי אותה בבית האבות, היא ישבה בכסא הגלגלים ליד שולחן, שמסביבו יושבים קשישים שבית האבות מושיט להם סעד ועזרה, תומך בכל צרכיהם ונותן משען לגופם החולה, הכואב והמיוסר, ששרוי במחלות כמו אלצהיימר ופרקינסון.

מצאתי אותה יושבת ליד השולחן,"נוטלת" חלק במשחק "בינגו". לקיחת חלק במשחק ה"בינגו" הוא כמו פיצוח, עסקה כדאית לקבל דבר מה  שמשתלם. ואמא מחזיקה בידיה את הקלפים הקטנים מעורטלים ועירומים ממספרים  וציורים, כפי שנהגה לשחק ולהתבדר במשחקי קלפים. הייתה מוצאת בהם חלקים מחייה, מקבלת את החלק שמגיע לה במשחק, מעמידה את הקלפים בשורה לפי סדרות דומות, שהיו מזכות אותה  בניצחון.  עכשיו  היא  אוחזת את הקלפים הקטנים בידיה  הרועדות, מקשיבה  לקולה של המדריכה שמכריזה על מספרים שונים, שלא אומרים לה מאומה. היא  מתעלמת מההודעה הפומבית, אך אני  עומדת לצידה, מובילה את ידה הרועדת על לוח ה"בינגו". ככה אני לצד אימי עוזרת לה להניח את קלפי ה"בינגו" קלף אחר קלף, עד שהקלפים מסתדרים בשורה, המדריכה מכריזה ומוחאת כף אל כף- לאה  זכתה במקום ראשון. הקשישים מסביבה מביטים על אימי, קרירים, אפאתיים, לא מתעניינים, נרפים וחסרי עניין, מובילים את התעניינות הצוות המטפל רק  בעצמם בלבד ובכאבם.ניצחונה ב"בינגו" עניין להיסטוריה.  את ניצחונה  של אמי, רק  המדריכה זוכרת.  היא  מתקרבת  אל אימי  עם הפרס -  שני פיסות ואפל טריים בטעם שוקולד, אימי אוכלת את שתי פיסות הואפל בלהט והתלהבות, עד שבלהט התשוקה למתוק, חשה צימאון, ביקשה לשתות את המיץ שהיה בספל שעמד לידה בשולחן, את הספל אינה יכולה להחזיק בידיה הרועדות, היא גמאה לרוויה את השתייה, עד שנשבר צימאונה.

"מאיפה הוופלים שאני אוכלת"? היא שואלת אותי, מבינה שרק היא אוכלת, הקשישים לידה מביטים על התופינים בפיה בערגה.

"את ניצחת במשחק ה"בינגו" אני אומרת מנסה לשמח אותה.

"אהה" היא עונה לי בקרירות ובחוסר עניין.

אימא כבר לא בוכה, פעם שאבא היה עוד בחיים הייתה בוכה בנקל,  אחרי מותו דמעותיה יבשו, זיכרונותיה מאבא והמפגשים העכשוויים עמו, אלו תוצאה של דינאמיקת התאים האפורים שטרם כרסו. כשהאח המטפל מוביל את אימי לחדרה, שואל אותי.

"ואיפה אבא"?

"אבא נפטר לפני שנה" אני עונה.

"מי נפטר"? שואלת אימא.

"אבא שלנו".

"אבל אתמול הוא היה אצלי". מגלה עתה אימא עניין בשיחה.

"איך קוראים לבעלך" שואל אותה הסניטר.

"יצחק" עונה אימי.

"מי זה יצחק"? שואל אותי הסניטר.

"אחי" אני עונה.

התמונה  של אבי ואימי לפני שש עשרה שנה, אוחזים ומחבקים בזרועותיהם, את נכדתי  ונינתם הבכורה, בחדרה  בבית האבות. מחדדים  אצלי  תחושות של  עצב על מות אבי שנראה בתמונה מאושר. הטלוויזיה המשדרת שיחה עם אורי אבנרי על המדינה , ועל המדינה שהייתה פעם מעניינים את אימא  שמקשיבה לסירוגין, רוב הזמן בוהה בתקרה, אחר מביטה עלי, בודאי תוהה מה אני עושה אצלה, מדי פעם נעצמות עיניה והיא מנמנמת. השיחה בטלוויזיה, הביאו אותי לקולות של פעם בקיבוץ. על ילדותי, צבעי הבגרות, הזיכרון המתפורר בשכבות של ימים רחוקים, שאימא הייתה מקטרגת ומטילה באבא אשמה, על פיזור הנפש שלו ועל העיתונים והספרים שצבר בחדרו בביתם בטרם הסתלק.

 הזיכרון הזה הולך מתפוגג, מתבטל, מתנדף, ומתפורר למרכיביו.

בטרם הלכתי לדרכי, אני מאפילה את חדרה, מנשקת את פניה שלא מחייכות יותר, מבטיחה לבוא לבקרה בשבוע הבא.