הזמן עושה את שלו

            הזמן עושה את שלו

ריחות השוק נגלו לאפי, נשימה עמוקה שמחזירה אותי לאותם הימים.

אותם הימים היפים ללא הדאגות ללא הפחדים מלבד אותו השכן הזקן שגר בפינת הרחוב

אותם, ימי ילדות.

החלטתי להמשיך עוד קצת בשוק הסואן להיזכר, לטייל, לספוג מימיני אני שומע את

קולות הרוכלים העתיקים "עגבנייה בשלוש.." צועק הוא אל העוברים והשבים.

וכמו מתוך חלום נשאנו רגליי עד לפתח בית הכנסת הישן, אותו בית הכנסת

אשר חגגתי בו את הגעתי לגיל מצוות, נזכרתי באותן הסוכריות שנזרקו עליי

מלמעלה, את הכאב והשמחה, את כאב הסוכריות ואת שמחת הרגע, ניגשתי למקום מושבו

של סבי, ליטפתי את שולחן העץ והרגשתי את הזמן עומד מלכת, והנה אני

כילד קטן יושב על ברכי סבי "שמע ישראל.. ה' אחד" אומר הקהל בקול גדול

ואני, חוזר אחריהם.

קול הבכי החזיר אותי לעולמי, הצטערתי בלבי על אותם ימים שהיו לנו פעם

אותם, ימי ילדות מאושרים.

והמשכתי ועליתי לבית סבי, תמיד אהבתי לבוא אל ביתו לשחק איתו דמקה או סתם לשמוע

את סיפורי העבר, דפקתי קלות בדלת, אך ידעתי שאין צורך בזה, סבא בוודאי מחכה לי.

באותו המקום ובאותה השעה, כנראה שלא מש מביתו עד הגיעי אליו

בכל שבוע באותו היום.

המוזיקה הלכה והתגברה, הלכה והשתנתה עם הזמנים, נאנחתי קלות, היום זמנים יפים פעם, אני זוכר.

כל מנגינה הייתה פשוטה וחודרת לעמוק הנשמה,

אני כבר אינני מבין את הצעירים של היום, חיים במרוץ אחר הזמן.

קול הדפיקה המיוחל הגיע, לבשתי את מעילי רחב השוליים והתקרבתי בצעדים כושלים אל הדלת.

סבא! קראתי בקול. היום, התרגשתי עוד יותר. שב סבא, שב לאט לאט אנחנו לא ממהרים

לשום מקום.

                                                והזמן כמו עמד מלכת