עורבים
התעוררה לקול שירת הציפורים הבודדות שהיו בבסיס, פקחה בקושי את עיניה, מגרדת מהן קורי לילה. ציפי חייכה אליה מצידו השני של החדר. "התעוררת כבר מניאקית?" ציפי סרקה את שערה הקצר באצבעות ידיה. "אני הולכת לצחצח שיניים, אם יחפשו אותי, תגידי שאני מתה."
"תגידי, ציפי, איזה יום יום?"
"שני, שלישי. מה זה משנה. הכי חשוב שיגיע יום חמישי אחר הצהרים. אז אני אצא לחופש. אפגוש את הגי'ניגי שלי. אזדיין איתו מיום חמישי. ולא אצא מהמיטה עד יום שבת בלילה. אחר כך אלך להורים שלי להגיד שלום. אחר כך עוד פעם לחבר להזדיין ואז יהיה לי כוח לחזור לבסיס." שלפה ציפי את כל המשפטים ללא לקחת אוויר.
"נראה כאילו את נוסעת הביתה רק בשביל להזדיין. אז אני מבינה שלא נפרדתם. תגידי איך זה לעשות את זה עם גינגי במקום עם גינגית? " שאלה, מקניטה את חברתה שאהבה את שני המינים אצלה במיטה.
"את חכמה, לך יש זיון מתי שאת רוצה בבסיס. לי, המסכנה, יש זיון רק פעם בשבועיים. ולפעמים אם רמי בבסיס שלו, אז עובר עוד זמן ארוך עד שאני רואה אותו." התלוננה ציפי שאהבה מין. "לפעמים הוא מבקש שאני אביא איזו חברה החדשה שלי לבדיקה שלו, ואז זה כיף שלושתנו ביחד."
"אני לא יודעת. אם החבר שלי היה מביא לי מישהי נוספת. זה היה פוגע בי. תמיד הייתי חושבת שהוא בשבילה יותר מאשר בשבילי." שוב הקנאה הזו, הרהרה. איך זה שאני חושבת את עצמי לבן אדם מתקדם, אך איני מוכנה להרשות לו להיות עם אחרת.
"תראי, זה עושה לי יותר טוב מאשר לו. אני זו שיוזמת. אם הייתי רוצה אז הוא היה רק בשבילי." ציפי שלפה מראה והחלה לבדוק אם אין בפניה קמטים חדשים. אך מלבד קמטי צחוק היא לא מצאה אף קמט.
היא לא הייתה בטוחה בכך ואפילו ניסתה לשכנע את לציפי. "כך אומרים גם מכורים. לדעתי את מפחדת שאם תגידי לו שאת מעדיפה סקס ללא פרטנרית נוספת, הוא היה אומר לך שלום. הרגלת אותו למשהו אחר. לדעתי, אם זה יחסר לו, הוא יחפש את זה."
"אני מקווה שאת טועה, למרות שלרוב את מה זה חכמה. אבל אם הוא יברח. אני קצת אבכה, וישר אחפש לי מישהי חמודה שתרצה אותי. אולי את מעוניינת? אני מבטיחה לך שלא אגנוב לך אותו. לי יש את הגינגי, אל תשכחי. מצידי תבואי בלעדיו. תנסי פעם בחורה. אין לך מה להפסיד."
זו לא הפעם הראשונה שציפי ניסתה לשכנע אותה והיא הרגישה לא בנוח. היא אהבה להרגיש גוף של גבר, גם אם הוא לא נחמד במיוחד. כנראה אני מקובעת על גברים. על אבר גברי שזורם בתוכי. מזל שכל הרעים נעלמו ונשאר רק זה שנשאר בתוכי ולא בורח. נשאר בתוכי עד שמרגיש שרוויתי את הצורך שלי בחום, בכך שלא בורחים ממני, נעלמים לי. "לא בשבילי. אני זקוקה לגוף של גבר. בשבילי בחורה תמיד הייתה בשביל חברות אחרת. חברות של שיחות נפש. של בכי וצחוק. למרות שגם איתו אני מצליחה לדבר. הוא הראשון שיש לי איתו גם קירבה אינטימית. קירבה של שיחות נפש. של חום גוף, חום של מין. אני יכולה להתרפק עליו, לבכות לו, והוא מוכן לשמוע. הוא משתדל לענות. אכפת לו וזה הכי חשוב."
רק כעת היא שמה לב שציפי עדיין באימונית שינה. "תגידי, את רק מתעוררת, או שאת הולכת לישון?"
"מה לא שמת לב שלא ישנתי הלילה בחדר?" כעסה ציפי. "את שמה לב בזמן האחרון רק לעצמך."
"כן גם החבר שלי אומר שאני לא מתחשבת בו, שאני רואה רק את עצמי. שאני לא מתחשבת בו. ברצונות שלו, במשפחה שלו." האווירה השתנתה באחת. לפתע הבינה שיש גם חסרונות שהוא רואה בה. שהיא רואה בו.
גם ציפי שמה לב לכך. "הופה. אני רואה משבר באהבה הגדולה? מה קרה לכל המילים היפות והאוהבות שהיו צריכים משאיות להעמיס אותן כי הן היו כל כך כבדות.?"
"אני עוד אוהבת אותו. אבל את זוכרת שסיפרתי לך על הפעם הראשונה שדיברתי איתו? אז הוא דיבר יותר על אבא שלו ועל עורבים מאשר על עצמו." הרגישה שקשה לה להתוודות על כשלים בחיי האהבה שלה. אך היא הייתה חייבת לפרוק עול מעצמה. היא רצתה קצת תמיכה נפשית, אמפתיה ואולי גם איזו עצה טובה. משהוא שיעזור לה למשוך את הזמן הקרוב ללא משבר.
"כן, אני זוכרת. אבל אמרת שהוא רגיש. ואחר כך, כל פעם שדיברנו עליו, וזה היה הרבה מאוד." אמרה ציפי בחיוך. "סיפרת לי כמה הוא טוב אליך. כמה הוא משתדל להעניק לך הבנה. כמה הוא מפנק אותך. כמה טוב לך במין איתו. עשית לו אידאליזציה. איש הפלא. רציתי לגנוב אותו ממך. קינאתי בך שיש לך מישהו כזה ולי יש רק את הגי'נגי שלי." ציפי התיישבה לידה על המיטה הסתורה. מחכה לשמוע. להיות שותפה בלבטים.
"כן, הוא טוב אלי. הוא מנסה. אבל לי קשה. אני לא רגילה לכל כך טוב. ובתוך הטוב הזה, יש רע גדול. אבא שלו." על פניה עלתה הבעת כעס.
"אבא שלו? אמרת שהוא אוהב את אבא שלו. ועכשיו אני רואה על הפנים שלך כאילו פגשת שטן."
"כן, לכל מה שאמרת. הוא אוהב את אבא שלו. אבל אבא שלו לא אוהב אותי. הוא רוצה כלה לבן שלו ולא בחורה שרוצה קריירה. הוא רוצה בשביל הבן שלו אישה כמו אשתו. שתשב בבית ותכין אוכל טוב. תנקה ותשתוק."
"אבל אמרת שהוא בא מבית שחופשי בדעותיו." התפלאה ציפי.
"ככה חשבתי בהתחלה. אבא שלו, חופשי בקשר לבן שלו. אבל לא חופשי בקשר לבחורה שאיתו. הוא רוצה בחורה נקייה, שקטה, מסודרת. אחת שתגיד אמן לכל מה שהבן שלו ירצה. הוא שמע ששכבנו בלילה הראשון שהייתי אצלם, אז הוא חושב שאני זונה." היא התכרבלה על המיטה, אוחזת בבטנה שהחלה לכאוב ולא מכאבי מחזור.
ציפי שכבר הכירה את מצבי רוחה, ניגשה אליה והחלה ללטף את ראשה. מנסה להרגיעה. "רק רגע, האבא לא רוצה אותך. הבן לא שומע בקולו. אז מה קורה הלאה?" שאלה תוך כדי חיבוק וליטוף.
"אני, אני לא יודעת. מדי פעם הוא מספר לי. לרוב אני רואה על הפנים שלו את ההרגשות והרגשות שלו. קשה לו, וקשה לי." היא הליטה פניה בידיה, מנסה למחוק דמעות סוררות שהעזו לזלוג מבלי שתסכים.
ציפי שחיבקה אותה לחשה באוזנה. "אל תבכי מניאקית קטנה שלי. אני מאמינה שהכול יסתדר."
"איך יסתדר?" היא הסתובבה אל החלון. "איך יסתדר? אני מרגישה שהוא מתרחק ממני. שקשה לו, אבל אני לא יכולה להתאפק מלהכאיב לו, והוא משתדל לא להגיד לי. אבל אני מרגישה."
"נו, אז תעזרי לו להתגבר. את טובה בלעזור לאנשים. בלהבין אנשים. תעזרי לו להתגבר על אבא שלו." ניסתה ציפי לעזור.
הרגישה שציפי לא מבינה את המצב להוויתו. "זה לא פשוט. אבא שלו מאוד חזק. יש לו השפעה חזקה מאוד על המשפחה. מה עוד שאני לא מצליחה לשים את עצמי בצד המבין והעוזר. גם אני לוחצת עליו. לא מצליחה להתגבר על זה. אני בעצם מרחיקה אותו ממני." היא חיבקה את עצמה ונדנדה את גופה על המיטה. ציפי נעה באותו קצב משכר יחד איתה על המיטה. הוילונות שהתנופפו ברוח הקלילה הפילו עציץ פרחים שהיה על השולחן. הנפילה שברה את טרנס הנידנוד.
"אני לא יודעת מה לעשות. ציפי, תעזרי לי." התחננה הרגישה כמו ילדה קטנה הזקוקה לעזרה של המבוגרים. אחת שלא יכולה לפתור בעיות בעצמה.
ציפי חשבה כמה רגעים. "שמעתי שבבאר שבע יש מגדת עתידות טובה. אולי תלכי אליה והיא תעזור לך. תיתן לך קמע."
"ציפי, אני לא מאמינה בשטויות האלה." אמרה בכעין כעס על שהתפתתה לספר לחברה על הכשלים בחייה, ובתמורה היא מקבלת רק הוקוס פוקוס. "אין לי זמן לבזבז, וגם אין לי כסף מיותר."
ציפי שקמה בינתיים לאסוף את שברי העציץ שנפל. הסתכלה עליה מרוחקת. "היא לא לוקחת הרבה. את מכירה את ורדית. הנמוכה שעובדת אצל הק"בן. היא פחדה שיש לה גידול בשד. בגילה. היא הלכה אליה והמכשפה אמרה לה שלא צריך לפחד, שהיא יכולה ללכת לרופא וגם הוא יגיד לה אותו דבר. ורדית הלכה לרופא והוא אמר לה שאין לה כלום. וגם לילך הלכה אליה," היא הרגישה שהיא סתם מבזבזת את הזמן בשיחה הזו עם ציפי ונופפה ידה בביטול, אך ציפי המשיכה. "היא רצתה לדעת מה יקרה עם החבר שלה. המכשפה אמרה לה שהם יפרדו אבל שהיא תפגוש משהוא אחר. היא גם אמרה לה מה השם של המישהו, וגם איך הוא נראה. אני מאמינה בה. מה את יודעת? בדיוק מה שאמרה מגדת העתידות, קרה."
"אני לא מאמינה בכל ההוקוס פוקוס הזה. אני מאמינה רק במה שעכשיו. ועכשיו רע לי. אני מפחדת ממה שיקרה לנו."
"נו אז תשמעי בקולי ותלכי." ציפי ניגשה לזרוק את השברים בפח. לאחר מכן פתחה את תיקה ושלפה משם כרטיס ביקור. "קחי, מקסימום תשלמי כמה שקלים. זה שווה את החוויה."
היא לקחה את הכרטיס וקראה: "מאדמואזל זלדה. קוראת בקפה, בקלפים, בפנים ובנשמה. בואו ולא תתאכזבו. ממני תקבלו רק את האמת. זלדה."
השם נשמע לה מוכר, אבל היא לא יכלה לזכור איפה היא שמעה את השם. "בסדר, אני אנסה. אבל עכשיו אני מאחרת למשמרת." היא התלבשה במהירות בעוד ציפי יצאה לחדר המקלחות המשותף וחזרה אחרי מקלחת וצחצוח שיניים. "ציפי."
"כן?" שאלה ציפי מנומנמת.
"ציפי תודה." היא רצה לחדר התקשורת כדי למלא את תפקידה, מקווה שהיום יעבור מהר. במשך היום קיבלה אישור לצאת מהבסיס. היא סיפרה שהיא יוצאת לבקר חברה חולה. כיוון שהמשמרת הבאה שלה הייתה רק למחרת בצהריים, קיבלה פס ללא בעיות.
היא לא סיפרה לו לאן היא הולכת. רק השאירה הודעה אצל ציפי: "תגידי לו שהלכתי להורים שלי. שאני זקוקה לקצת חופש. לא יודעת. אבל אל תספרי לו על המכשפה."
ציפי הנהנה בראשה," מבטיחה!"
היא תפסה טרמפ מהר. כל אחד רוצה לקחת בנות נאות במכוניתו. כל אחד מקווה שיצא לו משהו בדרך. בבאר שבע עלתה על האוטובוס שלקח אותה לשכונה ד' . שכונה ידועה לשמצה בעירו של אברהם אבינו. בתים מתקלפים, צבע לא עלה על הקירות שנים רבות. ילדים יחפים הסתובבו ברחוב משחקים בדרך כלל במי ישלוט על האחרים, מכינים עצמם לחיים בוגרים. תוך כמה דקות מצאה את הבית. את הדלת היה פשוט מאוד למצוא. דלת אפופת שדים. משקוף צבוע בשחור ודלת צבועה באדום. "כמו דם" חשבה. על הדלת היה תלוי חפץ, שנראה היה כמו ראש של קוף. מיד עלה בה זיכרון מבחן הבגרות באנגלית. סיפור מוזר על כף יד של קוף. סיפור על משאלות בעלות מחיר האיום. לפתע פחדה. מה יקרה, חשבה, אם היא תגיד לי דברים מפחידים. מה יקרה אם הם יתגשמו. רצתה לברוח מהמקום, אבל ידה נשלחה מבלי יכולת להימנע אל ראשו של הקוף. הרימה אותו ונקשה על הדלת. זו נפתחה מזמינה אותה פנימה. היא דחפה את ראשה מבעד לדלת, הציצה. בפנים היה אור. לא חשוך כמו מערתו של השטן. היא נכנסה. "יש כאן מישהו?" קראה.
"היכנסי ילדה, זלדה כבר מגיעה!" הקול היה עמוק, עמום -קול מוכר חשבה. כאילו הגיע מאחורי כריות. היא נכנסה אל הסלון וישבה על כיסא ליד שולחן קטן. הקירות סביבה היו חשופים. אף לא תמונה אחת. לא פסל, לא קישוט. רק שולחן ושני כסאות זקופי משען משני צידי השולחן. התיישבה על אחד הכיסאות.
"שלום לך ילדה יפה. זלדה אותך מכירה." זלדה נכנסה אל החדר וכאשר התגלתה במלוא שמלותיה וצעיפיה, היא הכירה בה את הצוענייה מהאוטובוס. "זלדה ידעה שאת תגיעי אליה, ילדה. זלדה יודעת הרבה. אבל זלדה הייתה רוצה לדעת פחות."
היא הביטה בצוענייה כמהופנטת, לא יכולה לומר מילה. כמו תוכי צבעוני גדול ומלהג התיישבה זלדה על הכיסא מולה. "בעיות עם החבר, אומרת זלדה. אני רואה. אמרתי לך להיזהר עם רגישים. אמרתי לך גם לנסות להבין אותו. אבל כנראה את לא מסוגלת." זלדה שתקה.
לפתע היא הרגישה מבוהלת. נזכרה בשיחה שהתנהלה באוטובוס. לפתע צפו המילים בראשה מילה במילה: "את צריכה להיזהר מבחור שחור שיער, גבוה ורגיש. מה לעשות, תמיד צריך להיזהר מהרגישים. אבל איתם, עם הרגישים גם הכי כיף, הם תמיד מבינים אותנו הנשים."
"אני רואה שאת זוכרת מה אמרתי. זלדה רואה הרבה." הרגישה כאילו זלדה כישפה אותה כדי שתזכור את מה שנראה כעת כנבואה. ניסתה לענות, אבל זלדה המשיכה לדבר. "אני רואה בפנים שלך: יש שם אבא ויש ציפורים." זלדה ניסתה להתעמק בפניה יותר, ולפתע עננה כיסתה את פניה. "עורבים, שחורים, אפורים, גדולים וקטנים. הוא אוהב גם את אבא שלו וגם עורבים." חיוך כיבה את העננה. "זלדה רואה שהוא אוהב גם מין. מה את אומרת ילדה, הוא טוב, נכון? אבל תדעי לך שאותך הוא אוהב יותר, אפילו יותר מהמין."
"גם אני אוהבת אותו." לחשה, אך כאילו היה שקר בחשיפה.
זלדה הרגישה בכך. "את אוהבת אותך, ילדה!" זלדה הביטה בה בעיון, רוצה להבין לאן להוביל את השיחה.
"אני אוהבת אותו!" התעקשה.
"כן, את אוהבת אותו. אבל את עושה לו חיים קשים. אמרתי לך להיזהר ברגישים. הוא מאוד רגיש."
השיחה התנהלה במהירות, זלדה לא נתנה לה זמן לחשוב על התשובות. כאילו כפתה עליה משחק פיג פונג של משפטים אמיתיים. "אני מנסה. אני מנסה. אבל אבא שלו מפריע. הוא רוצה שניפרד." היא ניסתה להוציא סיגריה מכיס התיק, אולי העשן יסתיר אותה מהאמת, מהחשש, מהלא ידוע שצופנת הנבואה אותה באה לקבל.
זלדה הניחה את ידה על התיק מסמנת לה לא לעשות זאת. "אסור, אל תתני לאבא שלו להפריד בינכם, אל תתני לו לעשות ברוגז בינכם. תעזרי לאהובך." זלדה כפתה עליה מבט מהפנט, לא מניחה לה להזיז את עיניה החומות, הכמעט בוכות, מעיניה המכשפות. "תגונני עליו מאבא שלו, תגלי הבנה לצרות שלו. אני רואה שזה לא יכול. גם העורבים לא יעזרו לו. הם האחים שלו. הוא גם עורב."
"אני, אני לא מבינה איך הוא עורב." היא הסתקרנה, מנסה לדלות פרטים שיעזרו לה להבין ולעזור לאהובה. לעזור לעצמה. לעזור לשניהם להמשיך ולהיות שניים.
זלדה חיפשה מילים . "לכל אדם ניתנו תכונות מסוימות. תכונות של בעלי חיים. התכונות הכי מבלבלות הן התכונות של העורב. אבל שתדעי לך, אלו גם התכונות מעניינות. בגלל זה מעניין לך איתו. יש הרבה הפתעות. מה שאני אומרת. שיש אנשים שהתכונות של החיות שולטות בהם."
היא הרגישה כאילו מילים נשפכות ממנה מבלי יכולת לעצרן, כאילו זלדה באמת כישפה אותה ."כן, כבר פגשתי איש סנאי, הבנתי שלכל אדם תכונה של חיה, פתאום תוך שלשה חודשים מאז שהכרתי אותו, כל האנשים מקבלים תכונות של חיות. אני כבר חולמת על אנשים שהם חצי אדם חצי חיה."
זלדה עזבה את השפה המוזרה שהציגה אותה כצוענייה ועברה לדבר כמו מורה מטיפה. "אהובך סובל מאוד. בעורבים יש הרבה מאוד תכונות וניגודים. מצד אחד העורב היא ציפור אפלה אך שמשית כאחת. היא שליחת המוות והחרפה, אך גם הלידה והעוצמה. היא מסמלת מאורעות קשים אך גם יכולה להגן על יקיריה."
היא ניערה את שערותיה שיסתירו את פניה, ניסתה לברוח לרגע אל עצמה. "אבל מה זה נוגע לו? מה זה אומר לגבי אביו?"
זלדה המשיכה להעביר לה שיעור על עורבים. "בתרבות הסינית ילדה, רואים בעורב סמל להכרת תודה משפחתית, כיוון שהוא מאכיל את הוריו. גם ביפן הוא נחשב סמל של חיבה משפחתית. לכן אבא שלו כל כך חשוב לו. המשפחה היא הגורם המניע את העורב. הוא מוכן להקריב את עצמו למען המשפחה. אבל גם בך הוא כבר רואה משפחה ולכן הוא נקרע. התרבויות העתיקות ידעו להסתכל על הטבע ולראות מה טוב בו, ואכן העורב, הוא ציפור ששומרת על גוזליה ואחר כך על המשפחה שלה. עורבים מזהים עורבים שהם בני משפחתם." מילותיה נשמעו כאילו דקלמה מתוך מגדיר ציפורים על חיי העורב.
"איך זה שאת יודעת כל כך הרבה על עורבים? גם הוא יודע המון עליהם." מבטה היה נעוץ בזלדה, מחכה להסבר.
"גם לי יש תכונות עורב. יש שחושבים שאני מכשפה של עורבים. נראה לי שבעתיד את תביני מי אני באמת." אמרה במסתוריות. "כשראיתי אותך בפעם הראשונה באוטובוס, היו בך שאריות של עורב. בגלל זה התיישבתי לידך. הייתי סקרנית לדעת איך שאריות של עורב נדבקו בך בעוצמה כזו."
היא לא האמינה למשמע אוזניה. לא רצתה לקלוט או לא אפשרה לדברים לחדור אליה ולכן רק הקשתה על זלדה בשאלות. "על אילו שאריות את מדברת?"
זלדה נפנפה בידה בביטול, אולי בזלזול על טיפשותה לכאורה של הבחורה שמולה."ילדה, יש באוויר של כל יצור, סוג של אאורה. לעורבים יש את האאורה שלהם. כשהם באים במגע עם יצור אחר, הם משאירים שאריות\חותם. בדרך כלל בצורה קלה מאוד. אך את הסרחת מרוב שאריות של עורב עליך. אף פעם לא נתקלתי במקרה כזה. ידעתי שהיית עם מישהו שמאוד אוהב עורבים. ולא רק זה, אלא שהוא מאוד אהב אותך כדי להעניק לך מעצמו כל כך. באותו רגע, הייתי חייבת לראות מה מסתתר מאחורייך. עם מי את נפגשת, שיש לו כזאת עוצמת עורב." זלדה שתקה, מניחה לה לעכל את הדברים. לא פשוט לשמוע סיפורים על תכונות של חיות. כאילו נמצאים בסיפור בדיוני, או בפנטסיה.
היא השעינה את ראשה על השולחן, לא מאמינה למה שהיא שומעת. זה לא אמיתי חשבה. לא, אני לא כאן. איך זה שאני שומעת את השטויות האלה. "אני לא מאמינה לך. סיפורים על עורבים. רק בסרטים מפחידים כמו של היצקוק, יש עורבים או ציפורים אחרות שאני כרגע לא זוכרת."
"אני יכולה לקרוא עתידות, בגלל שגם לי יש את תכונות העורב, בעוצמה רבה. אין הרבה אנשים הנושאים את התכונות בעוצמה רבה. אבל אלה שכן, הם מיוחדים." היא הנידה בראשה בזלזול, אבל זלדה המשיכה. "העורב קשור בנסתר ורבים מהכישורים שלו לא ניתנים להבנה באמצעות השכל. תזכרי מה אני אומרת לך, לא הכול כמו שרואים. לעורב יש כוח. צריך לנצל כוח כזה לעשות טוב."
היא התאפקה לא לבכות. סך הכל רצתה עזרה ולא סיפורים על עורבים. "מה כל זה נוגע לי, לו, לנו? באתי כדי שתעזרי לי ואת מספרת לי על עורבים. יש לי מספיק מעורבים כשאני איתו. יש לי מספיק מאבא שלו כשהוא איתי. אני רוצה אותו רק לעצמי."
זלדה הלכה מבלי לומר דבר. היא חזרה ובידיה שתי כוסות מלאות בנוזל. "שתי!"
היא הביטה בנוזל, אך פחדה לשתות. הביטה בזלדה השותה בעצמה מכוסה. ולגמה בחשש את הנוזל העכור. הוא היה מתוק עד כדי גועל. אבל היא התביישה לירוק אותו. עצמה את ענייה ושתתה את הכוס עד תום. נזכרה בסיינה-אהובתו של ארוס. שותה את נקטר האלים, מבינה איך סיינה הרגישה באותו רגע ששתתה ולא ידע אם המשקה הוא רעל או...
"זלדה חושבת שהיא עדיין לא מבינה מה הוא מצא בך. אבל לכול עורב יש יכולת לראות. הוא רואה עבר ועתיד, אם יתאמץ גם את העבר שלך. הוא מאחד את החושך ואת האור. הוא רואה את המציאות החיצונית והפנימית של האדם שהוא אוהב. אל תאכזבי אותו." זלדה נראתה מהורהרת, מנסה להביט אל תוך תוכה. מנסה למצוא מילים. "אבל שתדעי לך," התנערה לפתע מהרהוריה. "תדעי שהוא גם בודד, וגם אם הבדידות היא מרצון. הוא לא רוצה להעמיס על אף אחד את צרותיו. לכן הכול קורה לו בפנים, בתוכו. תסכולים וחרטות."
מפיה נפלט משפט שהפחיד אותה: "לפעמים אני מתחרטת שהכרתי אותו. למרות שאף פעם לא היה לי מישהו אהוב כמותו. אני כבר לא יודעת אם אני מצטערת או לא." היא הביטה בשעונה. מתאווה לברוח מזלדה המאיימת בנבואותיה, במה שהיא מצליחה לסחוט מפיה.
"עכשיו ילדה, זלדה תגיד לך מה לעשות." זלדה חזרה לקול הצוענייה שלה. " אני אכתוב לך פתק. אסור לך לפתוח אותו. אף פעם. אבל אם יקרה אסון, ואני רואה אחד כזה, רק אז תפתחי ותתנהגי לפי הלב שלך." זלדה נעלמה שוב בחדר אחר וחזרה כעבור רגע עם דף מקופל. היא ניסתה לפתוח את הדף למרות מה שזלדה אמרה. "ילדה, אמרתי לא לפתוח. אני רואה שאת חסרת סבלנות. ואין לך כוח לשמוע את המילה "אסור". אז אני אכשף את הדף." זלדה לקחה מידיה את הדף כיסתה אותו בכפותיה ולחשה: "רק דמעות של אהובה ואם יכולות לפתוח את הדף. האחת לבד לא תצליח."
היא לקחה את הדף וקמה. "כמה אני צריכה לשלם לך?" שאלה, רוצה כבר ללכת, שכחה שבאה לקבל גם הצעות.
"אני לא גמרתי ילדה, אסור לי לקחת כסף מבן משפחה. ואסור לי לתת לך לוותר, למרות שזלדה מרגישה שאת כבר מוותרת. צריך להלחם ילדה, בגורל ובקשיים. צריך להשתדל."
היא התיישבה שוב על הכסא זקוף המשענת-כאילו כפו עליה לשבת. מתאימה עצמה לכיסא. מנסה למצוא תנוחה נוחה יותר. "אז תגידי לי מה לעשות ואני אלך. אני כבר צריכה ללכת, מחכים לי." אמרה .
"לזלדה לא משקרים ילדה. אף אחד לא מחכה לך עכשיו. אבל מה ששתית אולי יעזור לך להבין מה אני אומרת." זלדה שתתה בעצמה את שארית המשקה מכוסה. "זלדה תספר לך סיפור." זלדה קמה ממקומה, לקחה אותה בעדינות-כאילו היא כלי שביר.בידה עטוית הטבעות והובילה אותה לחדר אחר. "שבי!"
היא התיישבה על כורסא נוחה, מפנקת ועמוקה. היא שמה לב שהחדר הנוכחי לעומת הקודם היה עם תמונות ורפליקות של חיות, ציפורים ובעיקר עורבים. למרות שאהבה אומנות לא הכירה את היצירות. מלבד אחת, שלא היה ניתן לטעות לגבי מי שצייר אותה. "וינסנט ואן גוך" עורבים שכנפיהם פרוסות מעל שדה חיטה. "אני רואה שהתמונה לכדה את תשומת ליבך. זו לא רפרדוקציה זולה אם זה מה שאת חושבת. ואן גוך צייר למעני באופן שונה את התמונה המפורסמת שלו. בציור שאצלי וינסנט לא מנבא את התאבדותו. או רומז עליה. כמו בתמונה המפורסמת.כאן הוא צייר את העורבים מנסים להציל אותו. הם ניסו להרים אותו, אבל הוא היה נחוש בדעתו להתאבד. לפעמים אין מה לעשות. אבל לפעמים יש. אני מקווה שאת תצליחי לעשות את זה." לה זה נשמע שזלדה לא ניבאה אלא קיוותה.
הכורסא נראתה לה כמו מיטה והיא התרווחה עליה, הניחה את רגליה העייפות ושכחה לרגע מכל הצרות .
"עכשיו זלדה תספר לך סיפור, הפעם לא על עורבים." זלדה לא חיכתה להסכמה והחלה לספר. "במיתולוגיה הרומית, וגם היוונית, היה אל שקראו לו ארוס."
"כן שמעתי עליו." נכנסה לדבריה בחוסר נימוס. "תגידי, מי את באמת ? לא נראה לי שאת צוענייה. אני חושבת שאת מכשפה. אבל עוד לא החלטתי אם את טובה או רעה." אמרה בחולמניות, נותנת לחולשה קלה להשתלט עליה.
"ילדה, אני כאן למענך, למענו. זה אומר שבשבילך אני טובה. אבל עכשיו זלדה מספרת ואת ילדה טובה ושומעת. לארוס הייתה אמא שקראו לה ונוס. והיא קינאה מאוד באחת הבחורות היפות ביותר שהיו, בחורה שוויצרית כזו. לא רצתה להתחתן עם אף אחד. כולם היו נחותים ממנה, ככה היא אמרה. אז ונוס שלחה את ארוס בנה, לירות חץ של אהבה בליבה של הבחורה שקראו לה פסיכה."
"האם היא הייתה פסיכית?" שאלה כמתוך חלום.
"לא, פסיכה זה נשמה. היא הייתה צריכה להתאהב בבחור מבוגר, עקום ומכוער. ארוס יצא לארוב לפסיכה כדי לקיים את בקשת אמו, אבל, כשראה אותה, את פסיכה, הלב התפוצץ לו מאהבה. ומי שבא לצוד, נלכד. כאילו האלים האחרים שיחקו בו. הם משתעשעים לפעמים האחד בשני, נלחמים אחד בשני, ממש כמו בני אדם. אז ארוס המסכן התאהב בפסיכה, אבל לא רצה שתראה מי הוא. אבא של פסיכה הלך יום אחד לאורקל וזה אמר לו שפסיכה תתחתן עם מפלצת. ולכן הוריה הניחו אותה על צוק הצופה לים כדי שהמפלצת תיקח אותה."
איזה הורים אכזרים, מה הם לא יכלו לברוח, לא להאמין לנבואה. קשה להאמין." הגרסה מפתיעה באכזריותה. כמו בטרגדיות היווניות שלמדתי בתיכון, חשבה.
"ילדה, את לא יודעת לשתוק. איך הוא יכול לסבול אותך." הבעת פניה של זלדה הפכה מפחידה ולכן היא השתתקה. "אז בלילה, בערפל הגיע ארוס ללא דמות אל פסיכה הקשורה לסלע. היא לא יכלה לראות אותו, והוא לא רצה שהיא תראה אותו. הוא לקח אותה לארמון שלו ושם השביע אותה שהיא אף פעם לא תדליק אור כשהוא מגיע אליה בלילות ושוכב איתה. פעם, כשהוא נתן לה לצאת לבקר את משפחתה, האחיות שלה שכנעו אותה להציץ במפלצת. ואכן כשארוס נרדם, פסיכה הדליקה נר וקרבה אותו אל ארוס. היא ראתה בחור חתיך עם כנפי זהב עדינות וקטנות. אך ארוס התעורר כי טיפת חלב מהנר נזל עליו. הוא כעס מאוד כי פסיכה לא שמעה בקולו וכי הסקרנות ניצחה את השבועה ונעלם. פסיכה שהתאהבה בו כשהייתה איתו, רצתה בו בחזרה. לכן חיפשה אותו בכל הארץ ועד לאמא שלו, לוונוס היא הגיעה."
"גם אני צלצלתי לאבא שלו והוא לא רצה לענות לי." נכנסה לסיפור מנסה למצוא הקבלות שיקלו עליה את ההתמודדות עם המצב.
זלדה שהרגישה בסערת רוחה של הבחורה הצעירה שמולה, לא כעסה עליה והמשיכה בסיפור. "ונוס השתכנעה כי פסיכה אכן אוהבת את בנה ולכן כדי לנסותה, היא הטילה עליה משימות. כמו לברור חיטה לסוגים שונים, ולהביא קופסא מאחת האלות. פסיכה הצליחה בכל המשימות, אך לא התאפקה ופתחה את הקופסא כדי לראות מה יש בפנים לפני שהגיע לוונוס."
גם אני ניסיתי לפתוח את המכתב של זלדה. רק שהיא לא תעניש אותי, קיוותה.
"כעונש היא נרדמה שנת נצח. ארוס שהתגעגע לפסיכה ובינתיים נרגע מכעסו, חיפש אחר פסיכה ומצא אותה ישנה. הוא שלח את אחד מחיציו וזה העיר אותה. ונוס, שעד כה התנגדה לקשר בין השניים, ראתה שהם אוהבים אהבת אמת. לכן ביקשה שיתירו גם לפסיכה להפוך לאלה. היא קיבלה אישור. עד היום פסיכה היא הנפש שלנו. לפעמים סקרנית, לפעמים אוהבת."
היא שמעה את הסיפור ולמרות שהיה מעניין, הרגישה מנומנמת מעט, אבל לא ישנה. רק באגדות זה נגמר בטוב, ובמציאות בדרך כלל לא. החיים הם זבל, החליטה. " באמת הוא כבר סיפר לי סיפור על ארוס. משהו דומה אבל שונה. אבל תגידי לי זלדה: למה לאורך כל ההיסטוריה ההורים שולטים בילדים וחושבים שהם יודעים הכי טוב מה לבחור למענם?" קיוותה שיש מענה לשאלה הזאת.
זלדה חזרה לדבר בקול המרצה שלה. כאילו שתי ישויות היו בה. "אמרתי לך ילדה, שבכל אדם יש פסיכה, נפש. כל נפש כזו בעלת רצונות, כל נפש כזו מושפעת ממה שעברה בחיים. אבל את הסיפור סיפרתי לך כדי שתביני שאפשר להילחם בגורל. בהורים או ברצונות שלהם. צריך להראות להם שאת רצינית מספיק, וגם, שמה שאת רוצה, את באמת רוצה, ושזה לא סתם דבר חולף." זלדה קמה מכיסאה והחלה להסתובב בחדר בחוסר מנוחה. " אי אפשר לשחק בחיי אדם." הוסיפה והניחה את גופה הגדול בחזרה על הכיסא
לאחר מה שנשמע לה כאיומים, או הבטחה לעתיד טוב. היא כבר לא ראתה את זלדה כמו תוכי צבעוני, אלא כמו עורב אפור, עורב נאה וחסון. היא לא ידעה להבדיל בין זכר לנקבה, אבל זלדה נראתה לה משום מה כמו זכר. במוחה ההוזה התערבבו שורות שהוא קרא לפניה לפני זמן מה. היא השיגה למענו העתק מתוך שירו של אדגר אלן פו –העורב. הוא לא יכול היה להתאפק, וקרא את השיר פעמים מספר לפניה ולכן נחרטו המילים במוחה.
"בא עורב ישיש כנצח- בא גבוה וקודר.
בא יהיר כלורד בריטני, בקידה לא ברכני...
עוף מוזר, קודר כחושך, עז מראה, קדמון, שחור...
מה ניבא לי האורח המוזר והשחור
בקריאת, אל עד אין-אור?..
מבטו לעמקי נפש חדרני עד לבעור.
חזיונות ללא הביע... דמיונות ללא הגיע...
ומבט עיניו חלומות שטן מביע."
"אני רואה שאת נכנסת לאווירה, ילדה." נכנסה זלדה לתוך חלומה. היא כלל לא הרגישה שהיא חולמת עד שזלדה הפרה את שלוות השיר. " אהובת העורב הינך. ולכן הכול אני אעשה למענך. וכמובן למענו." הוסיפה זלדה.
עדיין אני רואה אותה כאילו היא העורב שבשיר. חשבה. אם ציפי הייתה כאן איתי- היא הייתה צוחקת עלי. היא הייתה אומרת שנשרטתי בראש.
"לא את לא חולמת, ילדה. זלדה באמת אומרת הכל, גורמת לדברים להיות."
מה היא קוראת מחשבות או שאני חושבת בקול רם? סובבה את פניה אל עבר תמונה אחרת של כלבים. "למה שמת תמונה של כלבים?"
"כלבים נאמנים ואמיצים. יש אנשים שהחיה שלהם היא כלב."
היא הסתקרנה מעט. "ואיזו חיה אני?" שאלה.
"ילדה, את קוף. את סקרנית, אוהבת לחטט בדברים, אוהבת לדעת הכל. אוהבת צבעים עזים ומושכי עין. יש לך סבלנות לפלות כינים מפרווה של קופים אחרים. אבל כשמגיע הרגע האמיתי, קשה לך. את לא יודעת מה לעשות. את מעדיפה לברוח, לטפס על עץ. אבל שתדעי, בין הקופים יש גם סוגים אמיצים שגם הם שומרים על השבט, כמו קופי הבבון. הם נלחמים גם בנמרים. הם לא מפחדים מכלום כשצריך."
"אני לא יודעת לטפס." נכנסה לדבריה של זלדה. "ואני כן פחדנית."
"את יודעת לטפס. אבל רק כשאת בורחת מפחד. את יכולה גם לעקור הרים אם צריך. במיתולוגיה המזרחית, אחד האלים המקסימים והממזרים ביותר הוא קוף. יש להם ספר שלם עם מעלליו של הקוף. הוא סידר את כל האלים האחרים. היה בעל תושייה ועורמה, כוח ושכל. אך לעיתים נהג בפזיזות." המשיכה זלדה בקולה המרצה, השונה כל כך מקול הצוענייה.
היא חייכה ממקומה על הכורסא. הדברים כאילו לא נגעו בה.
"אם תצליחי להשתמש בתכונות הטובות של הקוף. אם תצליחי לעטוף את עצמך באאורה של קוף כשתצטרכי, הדברים אולי יסתדרו. גם לקוף היו עוזרים בדרכו. גם את תצטרכי עזרה. העורבים יעזרו לך, אם תרצי ותשתדלי, ילדה. אהובת העורב. זלדה תשתדל לשמור עליכם מכאן. אבל רק כמה שהיא יכולה."
היא רצתה לקום, לברוח. המידע שקבלה, אם הבינה אותו נכון, מנבא אסון. היא לא יכלה לעמוד בנבואה כזו. היא באה כדי שינחמו אותה. שיגידו לה שהיא צודקת. שאבא שלו נודניק, הורס את החיים של הבן שלו. שיגידו לה, "תעזבי אותו. הוא לא שווה את המאמץ. את ראויה למישהו טוב יותר." אבל לקבל נבואת זעם, לזה לא פללה. "אני באתי שתעזרי לי. שתגידי לי מה לעשות. שתגידי לי שיהיה טוב. ולא שתזבלי לי את השכל בשטויות על עורבים וקופים." תקפה בזעם, מרגישה שהשפעת המשקה פגה.
"ילדה, זלדה אומרת רק את האמת. גם אם האמת מאוד קשה. גם אם לא רוצים לשמוע אותה. גם אם היא לא יפה. ידעתי שתבואי אלי. אני יודעת שתתקשי לעשות מה שביקשתי. אבל שתדעי לך. אפשר לשנות כל גורל אם באמת רוצים. ואת יודעת איך. רק תאמיני בעצמך. תאמיני באהבה שלו אליך. תאמיני בכוחן של החיות."
היא קמה וברחה מן החדר. היא לא ראתה שזלדה התיישבה בכבדות על הרצפה מליטה פניה בידיה ובוכה. היא לא שמעה את זלדה אומרת: ילדה יקרה שלי, זלדה רוצה את טובתך. את היחידה שיכולה להציל את אהובך. בן משפחתי, את העורב שלי. את עיוורת עכשיו, ילדה. אני מקווה שתתפכחי לפני שיקרה משהו רע מאוד.
היא רצה ורצה, ורצה, ורצה . הפחד והתסכול גברו על העייפות. לכן נעצרה רק כשהגיעה לבית הוריה חסרת נשימה. היא עצרה לרגע כדי לסדר את בגדיה, להסיר פירורי אבק שהצטברו תוך כדי ריצה, פתחה את הדלת ונכנסה. "הגעתי," צעקה. "ואני עייפה והולכת לישון. תעירו אותי מאוחר יותר." לא חיכתה לתשובה, או לשמוע אם יש מישהו בבית. הלכה ישר לחדרה. היא הסירה את בגדיה במהירות ונכנסה אל מתחת לשמיכות, מנסה להשתיק את דפיקות ליבה. זיכרונות מביתה של זלדה צפו ועלו, לא רוצים לשקוע אל השכחה. התערבבו עם זיכרונות ממנו. "הוא עורב", חשבה, אני משתגעת. החליטה. היא הרגישה בקרבה שלו אל העורבים. קשר עמוק ולא מובן. עדיין לא ידעה מה לעשות עם הקשר שלהם, שלה ושלו, לאן הקשר שלהם יוביל. הרגישה שהיא אוהבת אותו. אבל הכול הפך מטורף לגביה. אני רוצה לדרוך על הקרקע. להרגיש את המוצקות ולא את הלא ידוע והמפחיד. לא רוצה לטפל בחיות או בגברים שהם ילדים. רוצה משהו אמיתי, גשמי. אולי צריך להיפרד, אחרת אתחרפן, חשבה. אולי צריך שכל אחד מאיתנו יחשוב על הקשר, ואם הוא באמת אוהב אותי, אז הוא צריך להחליט. או אני, או אבא שלו. אין אופציית ביניים. בהחלטה כזו היא נרדמה.
מאוחר יותר, כשאחותה העירה אותה, היא קמה סהרורית והרגישה כאילו לא ישנה כלל. "את נראית נורא!" אמרה לה אחותה. "מה קרה, רבת איתו?"
"אני מבינה שרואים על הפנים שלי שרבתי עם מישהו?!"
"כן, או שהלכת מכות, או שלא ישנת שבוע. את נראית כמו מכשפה."
"אל תזכירי לי מכשפות. היום הייתי אצל אחת כזאת." סימנה לאחותה שתתיישב, וסיפרה לה על הביקור אצל זלדה. "עכשיו תגידי לי את מה את חושבת."
אחותה הביטה בה מהורהרת וחשבה מעט לפני שהשיבה. " אני אולי קטנה, ואולי את צריכה עצה מאדם מבוגר, אבל נראה לי שכל מה שלא תעשי, יהיה אסון. אם תתני לאבא שלו לנהל לכם את החיים, אז תסבלי מאבא שלו. מה עוד שהוא ימשיך להיות בדיכאון אחרי כל ביקור בבית הוריו. אם תיפרדי ממנו, הוא יפגע. לפי מה שאת אומרת, גם זה יכניס אותו לדיכאון." נילי חיבקה את אחותה הבוגרת. תוך כדי היפוך תפקידים. כעת עליה להחזיר לאחותה על כל העצות הטובות שנתנה לה לאורך השנים. "השאלה מה יכניס אותך יותר לדיכאון? באמת קשה להגיד. אבל אם החבר שלי היה שומע בקול אבא או אמא שלו הייתי בורחת. אפילו אם הוא הכי חמוד בעולם." האחות הרימה ספל קפה אותו הניחה על השולחן כשחיבקה את אחותה הבוגרת ממנה ולגמה מהמשקה החם. "הנה, תשתי גם את קצת זה יעזור לך לחמם את המעיים." הציעה לה להשתתף איתה בספל או בשתייה.
היא עוד צעירה, לא יודעת מה מצפה לה בעולם, חשבה לעצמה. "אני עוד מתלבטת. למרות שחשבתי קצת להיפרד. אולי לתקופת מה. אולי באמת כדאי שניפרד, כדי ששנינו נחשוב." היא שתתה מהספל והחזירה אותו לאחותה. מסמנת לה שאינה רוצה יותר.
באותו לילה היא התקשרה לבסיס. ביקשה מהמרכזנית שתעביר את השיחה לטלפון שבחדרו. "שלום אהובי. אתה מרגיש טוב?"
"לאן נעלמת? חיפשתי אותך וציפי אמרה שהלכת לבקר חברה."
הוא נשמע מודאג, חשבה. אני צריכה לגמור עם השיחה כמה שיותר מהר. "תשמע. אבל אל תכעס. תבטיח לי שלא תכעס."
"מה קרה? שכבת עם מישהו אחר? עשית תאונה?"
הוא הפך מודאג יותר. אני חייבת לגמור עם זה. "אני... לא, לא שכבתי עם מישהו אחר ולא, לא הייתה לי תאונה. רק תבטיח לי שלא תכעס או תיפגע." היא מיהרה להמשיך כדי שלא יקטע אותה. "אני חושבת שבגלל," היא חיפשה מילים. מהצד השני נשמעה השתיקה. וגם קול רשרוש, כאילו עכבר אוכל נייר. "אתה שם? מה אתה חושב?"
"אני חושב שאת מפחידה אותי. מה את בעצם רוצה לספר לי?"
אנחה נפלטה מפיה. "אני עדיין אוהבת אותך שתדע לך."
"כן, גם אני, גם אני אוהב אותך. אני לא יודע איך אסתדר עד שתחזרי. אבל אני אנסה. קשה לי להיות לילה שלם בלעדייך." היה נדמה לה שהיא רואה איך הוא מאגרף ידיים. לא, לא רצתה לחשוב עליו יותר. לפחות לא עכשיו. "להתראות אהוב שלי." אני חייבת לדבר איתו. אולי לא יפה וטוב לדבר על דברים כאלו בטלפון. אולי בארבע עיניים יהיה קשה יותר, אבל גם יותר הוגן.
"להתראות."
השפופרות הונחו. "איך ניגמר?" אחותה עדיין ישבה לידה למרות שהיא לא שמה לב אליה.
"ראית שלא סיפרתי לו. אז למה את שואלת. לא היה לי את הכוח לספר לו, להגיד לו בטלפון שנפרדים. לא רציתי שהוא ישבר."
"תקווי שאת לא תישברי. אל תחשבי עכשיו עליו. תחשבי על עצמך."
כן, תחשבי קצת על עצמך. אמרה לעצמה. "אני אדבר איתו בארבע עיניים." מבטיחה אמרה לאחותה הצעירה.
הרקדנית חיפשה את חייל הבדיל, הגיבור שלה.
הוא האמור להציל אותה.
מעולם לא חשבה שהיא תצטרך להציל אותו.
