משוחחים
הערב ירד אדמדם וקריר. הם הסתובבו בכביש המקיף את הבסיס כמו אז, בפעם הראשונה. כאילו היה בכוונתם לסגור מעגל. מאז, זו הפעם הראשונה שחזרו לכביש זה. העצים משני צידיו עדיין לא גדלו, אך הצללים שהטילו היו ענקיים. הוא ניסה לדרוך כל פעם על צל של עץ, כאילו לגרש את העין הרעה שאולי מישהו יטיל. הוא לא האמין באמונות טפלות, אך האמין בכוחן של מחשבות. היא לעומתו הייתה סגורה ושותקת, משחקת בשערה בעצבנות.
מסביבם עופפו שני עורבים. היה נדמה לה שהם מספרים אחד לשני על תחושות של אסון מתקרב.
הוא ניסה לגרור אותה לתוך שיחה. דיבר על יופיו של הערב, על העננים הנצבעים בשקיעתה של השמש. אך היא לא התייחסה. לכן התגנב חשש לליבו. "אני מרגיש שמשהו מפריע לך, מציק לך. אני יכול לעזור?" ידו החזיקה בידה ללא לחץ. אצבעותיו משחקות ברוך באצבעותיה, בחשש.
"כן, לא, כן. משהו מציק לי, ולא אתה לא רוצה, או לא מנסה לעזור." הגיבה בביטול.
"כן, לא. רק תגידי. אני לא יכול לחיות באי ודאות שכזו. הצל שאת מטילה על הרצפה עכור בגלל הפנים החמוצות שלך." הוא ניסה לדרוך על הצל שלה בעזרת הצל שלו. קיווה שאולי בעזרת הצל יצליח להצחיק אותה. היו פעמים שהטריק עבד. אבל גם הצל שלו היה עכור. גם הוא הרגיש באסון קרב.
"אתה כל הזמן מדבר במטפורות. בביטויים מהספרות. אתה מתחכם וגורר אותי לתוך זה. כך אתה בעצם לא חי במציאות. זה לא מתאים לי, אני רוצה להיות על האדמה. אין לי כוח לדמיונות. אין לי כוח לסיפורים על ארוס, לסיפורים על עורבים. אני רוצה לשמוע מה אתה עושה בקשר לאבא שלך. אבל אתה חי באוויר, מרחף. וגורם גם לי לצוף בערפל שאתה מפזר. נמאס לי. אני לא יכולה יותר." היא החלה לבכות.
הוא לא ידע איך למנוע ממנה לבכות. עד כה, הוא הרגיע אותה כשבכתה בגלל אחרים. הפעם בכתה בגללו. הוא כמעט בכה בעצמו. חש עצב עמוק ויחד עם זה כעס."רגע, את זו שרוצה לעוף, כי האוויר פחות צפוף. אני כבר מזמן נחתתי. לי כל הזמן טוחנים את המוח. מוצצים את הצוואר. לי לא נותנים מנוח. אני זה שכבול בשלשלאות לאדמה. אני שמעדיף לעוף עם העורבים."הוא עזב את ידה שהייתה בתוך כף ידו, ורדף אחרי פיסת נייר מתגלגלת ברוח.
"אתה רואה כמה אתה לא רציני. אני מנסה לדבר איתך על החיים שלנו ואתה רודף אחרי הרוח." היא הסתובבה חזרה על הכביש, "אני חוזרת לחדר. להתראות." הרגישה שהוא נוטש אותה. שהוא לא מתייחס אליה. כמו שעשו גברים אחרים. היא קיוותה שהוא יהיה שונה. כנראה אין הבדל בין הגברים, החליטה.
"רגע, החדר רחוק. אני בא איתך." היא התעלמה ממנו. "אל תברחי, חכי, אני בא." בחרדה נוראה הוא הפסיק לרדוף אחרי פיסת הנייר- ואחד העורבים תפס את הפיסה ונשאה אל קינו-ורדף אחריה.
כדור השמש האדמוני צבע את השמיים, ומטוסים שחזרו מאימון החרישו את האוזניים. לכן הוא לא שמע חלק ממה שהיא אמרה. הוא רדף אחריה עד שתפס את כף ידה בידו.
היא לא ניסתה להתחמק, היא רק רצתה ללבן עניינים כואבים. היא לא ידעה איך לפתוח בשיחה, איך לא להכאיב לו. המצב הפריע לה. היא רצתה חבר אמיתי. חבר שיבין ויהיה רק שלה. לא של אחרות. אבל התברר לה שלא אחרות מהוות לה מכשול לליבו, אלא אביו, גבר, ולא אישה.
"אני שומע כעס בקולך." ניסה להרגיעה.
"אתה לא שומע כעס. אתה שומע אכזבה." החזירה לו, אבל לא משכה את ידה. כי כשהיד שלו אצלה, עדיין הוא שייך לה ולא למישהו אחר, האמינה. היד שלו, האצבעות שלו, החום שהם הפיקו, נתנו לה ביטחון רגעי בהיותם ביחד.
"אני מאכזב אותך?" החושך שהחל להעיב על פני השטח לא הסתיר את הבעת הכאב שעלתה על פניו. "אני כול הזמן מנסה רק לרצות אותך. אני באמת משתדל." הרגשת הכאב רק התחזקה.
היא עצרה והסתובבה אליו. "בוא נשב רגע, אני מעדיפה שנדבר בישיבה." היא ניגשה אל ספסל שעמד בצילו של פנס, המאיר ומצל בו זמנית. התיישבה כך שהוא יואר והיא תוצלל. "בוא, שב מולי."
הוא התיישב מולה אכול ספקות וחששות. עד עכשיו המין תפס מקום חשוב בחייהם, הארוטיקה שלטה. אני משתדל להתחשב בה בכל דבר, לשמור על ימיה ועל לילותיה. אני נשאר ער בלילות כדי לגרש ממנה סיוטים, מחשבות רעות או תסכולים. אז מה היא רוצה ממני? "על מה את רוצה לדבר?" הביט על פניה שהסתתרו בתוך סבך השער החום, השטני. "אני מקווה שאין מחלה או אסון. אני מקווה שאני לא עשיתי משהו רע." הרגיש כמו ילד קטן ששופטים אותו.
מעל הפנס עופף העורב שחזר מן הקן, וקרא, "קרע, קרע." אולי העורבים המקוללים האלה הם שמביאים לו מזל רע, חשבה. הלוואי ולא היו כאן, האמינה באותו רגע. העורב התיישב לו, מחכה לראות מה קורה לבן חסותו. הוא הרגיש את מצוקתו. לעורבים יש חוש.
"תראה, אני כבר לא מסוגלת להתמודד על אהבתך מול אבא שלך..." הדמעות עדיין זלגו מעיניה. היא מחטה את אפה בשרוולה.
למרות שהרגיש עליה כעס, הוא לא צעק, הוא לחש לה."את לא מתמודדת? את יודעת שבגלל שאני אוהב אותך, אני זה שמתמודד מולו, אני זה שסופג את הצעקות, את ההתחמקויות, את המסרים הבוטים שהוא מעביר אלי, עליך, אני שומר מפניו. אבל את, את עושה את אותו דבר כמוהו, לוחצת עלי. את שוכחת שאני אוהב אותך."
"כן, אוהב אותי, ואת אבא שלך, ואת העורבים, ואת ארוס. תשים לב איך האהבה שלך מתפזרת." הרגישה נסערת. הבכי שפסק התחדש. היא ניסתה לעצור אותו אבל ללא הצלחה.
הוא הגיש לה שארית גליל נייר, כדי שתנגב את אפה. היא מחטה את אפה בקול רם. "את טועה. אני לא מחלק את האהבה שלי, כל אחד מכם תופס מקום בחיי ובליבי, אבל מקום אחר. אף אחד מכם לא בא במקום השני."
"על מה אתה מדבר? אתה נוסע להורים וחוזר הפוך. אתה מדבר בטלפון עם אביך ואני מרגישה את התסכולים שלך. אני לא יכולה יותר. אתה צריך להחליט ביני לבין אבא שלך. אתה צריך להעמיד אותו במקום." קולה עלה עם כל הברה, נשמע צרוד בגלל הבכי. העורב נבהל והתעופף אל סלע קרוב. אך רחוק מספיק כדי לא להיפגע.
הרגיש מתוסכל. "אני, אני לא יודע מה את באמת רוצה. מה אני באמת יכול לעשות." הוא לא מצא מילים. הוא שידע לכתוב מילים, כך לפחות חשב, לא ידע כעת מה לומר.
"תשמע," ניסתה לרכך את השיחה, "אף פעם לא היה לי חבר שהעניק לי את מה שאתה הענקת. אף פעם לא בטחתי בבחור כמו שאני בוטחת בך. אף פעם לא הרגשתי כמו שאני מרגישה בזמן האחרון. מוגנת ובטוחה. אף אחד לא השתדל למעני כמוך. אף אחד לא העניק לי מעצמו כמוך. אבל עם כולם הדברים היו פשוטים." היא עצרה לקחת אוויר. שוב מחטה את אפה הדומע מהתרגשות, בנייר שנתן לה קודם לכן.
הוא לא הבין לאן היא חותרת. "אם אני מעניק, כמו שאת אומרת. אם אני משתדל כמו שאת אומרת. אם את מרגישה איתי כמו שאף פעם לא הרגשת. אז מה מפריעים לך יתר הדברים? אני משתדל לתת לך את ההרגשה שאין בעולם אף אחת אחרת מלבדך. לפחות בשבילי. אני לא יודע מה עוד אני יכול לעשות?" הוא חזר על הדברים האחרונים כמו על מנטרה. הוא לא ידע מה היא באמת רוצה.
"אתה באמת אוצר. אבל אני לא רוצה להתחלק באוצר הזה עם אבא שלך." הרגישה שהוא נסער, אבל כבר לא יכלה להתחמק מהשיחה הזו. " תשמע. אתה באמת אהוב עלי. בי ובתוכי. ואני משתוקקת אליך. ביום ובליל. ולכן, לכן קשה לי בכל יום שעובר. אני הופכת מעורבת יותר ויותר איתך ועם מה שקורה לך. מחר, מחרתיים. אבא שלך יעמיד לך תנאי. או אבא, או אהובה. מה תעשה אז? אתה לא מבין שגם אתה הופך מעורב יותר, אתה לא מבין שככל שעובר הזמן זה יהיה קשה יותר ויותר? אני מקווה שעדיין לא איחרנו את המועד. אני מקווה שאנחנו עוד יכולים להתגבר על הפרידה." היא פלטה את המילה "פרידה", וראתה את פניו שהיו באור הפנס מתכרכמות. היא שמעה את צווחתו של העורב המרגיש את בן חסותו. הרגישה בעצמה את המלחמה. את התבוסה אותה הוא נחל בשיחה איתה. היא לא ידעה איך לעזור לו, איך לעזור לעצמה. לא הייתה בטוחה אם היא תצליח להתמודד עם הפרידה.
הוא רצה לכרוע על ברכיו ולהתחנן. אך התאפק כיוון שידע שלא זה מה שהיא רוצה."אני מבקש שלא נפרד עדיין. אני מרגיש אליך המון. אני... אני חושב שנמצא פתרון לאבא שלי."
"אבל הוא לא רוצה אותי. הוא מכנה אותי בכל מיני שמות. הוא לא מוכן לראות אותי. הוא סוגר את הטלפון כל פעם שאני מתקשרת. אתה מספר לי שהוא יורד עליך כל הזמן, אתה מספר לי שאתה רב איתו בגללי." הרגישה שזהו מבוי סתום. שהיא מסתובבת סחור סחור. "זהו, אני לא רוצה להמשיך!" היא קמה, נסערת ופנתה ללכת לכיוון המגורים.
העורב ישב עדיין על הסלע, מחכה לראות מה הוא יעשה. לפתע דידה לעברה במהירות ואחז במקורו את דש מכנסיה. היא השתמטה ממנו. "אני יודעת שאתה רוצה לעזור." אמרה לעורב. "אבל עדיף שתעזור לו. אין ברירה, אנחנו צריכים להיפרד." היה נדמה לה כאילו העורב הבין את מה שאמרה לו. חזר אליו, קפץ על הספסל והניח ראש ומקור על ברכיו. הוא נתן לידו לצנוח על ראש העורב, נתן לדמעות לטפטף על ראש העורב שניסה לנחם את בן משפחתו.
היא הסתובבה אליו. "אני עדיין אוהבת אותך אם זה עוזר. אני עדיין זקוקה לך. אני לא חושבת שבקרוב אצא עם משהוא אחר." עמדה לשנייה, כמו מדוזה, שערותיה הארוכות התנועעו לכל עבר. הוא חש שהוא מתאבן, הופך לפסל. ניסה להוציא מילה מפיו ולא יכול היה. העורב ניקר בידו, כאילו להעירו משינה. אבל לא הייתה זאת תרדמה אלא הלם, בלבול, תדהמה. לקח לו זמן להתאושש. "אז לפחות בואי לא ניפרד. רק ניקח פסק זמן האחד מן השני. בואי נחשוב על הדברים. ניתן לדברים להירגע. הרי אף פעם לא פגעתי בך, אנחנו עדיין אוהבים." הוא התחנן בקול ניחר, מרגיש שעולמו חרב עליו.
היא חזרה לפסוע לכיוון מגורי הבנות. "אני אחשוב על כך." חיילים עברו על פניה, אינם שמים לב להתרגשותה. כל אחד וצרותיו. "להתראות."קראה אליו. "להתראות אהוב שלי."לחשה לעצמה.
הוא המשיך לשבת על הספסל. רוצה שאותן דמעות בודדות שירדו קודם לכן, יהפכו לשיטפון שירד מעיניו וינקו את הכאב מליבו. העורב המשיך לשבת לידו, עוד עת ארוכה.
בלילה, בזמן ששכב במיטה, אינו יכול להירדם, חשב בתסכול, "אבא, אתה מביא לא רק ברכה. אתה נושא עימך אלי קללה. אני מקווה שלא תגרום לאובדני. הלוואי שתלמד לוותר." בלילה לא הצליח לעצום את עיניו. הוא חשב מחשבות אובדניות עד שהאיר אור הבוקר. כשסמל תורן דפק על דלתו, הוא קם עיניו שחורות.
"אתה נראה כאילו דרסה אותך הרכבת." אמר לו יוסי כשהביא את שאר החיילים והמילואיניקים מחדר האוכל. "אתה לא חולה במקרה?"
הוא ניסה להשתמט. ניסה להראות שהכול בסדר. אבל יוסי ואבי הכירו אותו. קלטו שיש בעיות.
"מישהו מת?" שאל אבי. "אולי תדבר עם המפקד? תגיד לו שאתה רוצה לצאת לחופשה."
לא הייתה לו בררה . "נפרדנו." אמר להם כדי שיעזבו אותו בשקט.
"מה?" הייתה הצעקה של שניהם.
"מי זרק את מי?" צחק יוסי. אבי דפק לו על הגב.
"שתוק. אתה לא רואה שהבן אדם פגוע? מה, אין לך רגשות? מה היה קורא אם הכוסית ההודית שלך הייתה זורקת אותך? בטח היית זוחל אליה ובוכה."
יוסי השתתק לרגע, אבל רק לרגע. תמיד היה לו מה לומר. "הי, אני לא התכוונתי לפגוע. אני רואה שהיא רצתה להיפרד. אני אמרתי לו שהיא נותנת והרגשתי שיום אחד היא תזרוק אותו." הוא פנה לאבי והחזיר לו דחיפה. "ורק שתדע לך, בסוף אני זורק את הכוסיות שלי. הן יכולות לחלום לזרוק אותי."
אבי ניגש אליו, מתעלם מיוסי ושם יד על כתפו. "בוא. אני אכין קפה ונדבר." ניסה להיות נחמד, מבין ורגיש. אבי לא היה האדם החכם והמשכיל בעולם. כשיכול היה לנצל, ניצל. אבל לפעמים ידע להחזיר טובה.
"אבי, אין לי חשק לקפה, אין לי חשק לכלום. אולי לכדור בראש."
"אתה מדבר שטויות." זרק יוסי. "אין אף אחת ששווה למות בשבילה."
"אני לא רוצה למות בשבילה. אני פשוט רוצה למות בשבילי. היא רוצה גבר, ואני לא מספיק גבר כדי לנפנף את אבא שלי. אני...אין לי מספיק אומץ לעזוב אותו וללכת איתה." גמגם.
"שמע," אמר יוסי. "תנפנף אותה. אבא לא מוצאים בכל מקום. ואתה אוהב את אבא שלך." משום מה יוסי נגדה מאז שידע שאני פוגש בה, חשב.
"אתה מטומטם, אתה לא רואה שהוא מת עליה. למה אבא שלו לא יורד מהנושא.דבר איתו שיחה של גברים. תפוס אומץ ותגיד לו:"אבא, לא יעזור לך כלום. אני איתה!" "לחץ אבי.
הוא תפס את רקותיו בכוח. מחץ אותן בין ידיו. ניסה להשקיט את הרעש שבראשו. את הצלצולים שהפריעו לו לשמוע או להשמיע. "אבי אתה לא מבין. אבא שלי מה זה עקשן. אני יודע שגם אני עקשן לפעמים. אבל אני לא יכול לוותר עליו. אם אני אגיד לו שאני ממשיך איתה, יתהפך העולם. הוא יפסיק לדבר איתי. אני לא אוכל להגיע הביתה. לא אוכל לראות את אמא שלי, או את האחיות שלי. אני אוהב גם אותן והוא שולט על כולם בבית."
"הוא יכול למנוע מהן לראות אותך?" התערב יוסי. "אין אבא כזה."
"אתה לא מכיר את אבא שלי. יכול לאהוב ולהשקיע עד מוות. אבל צריך להחזיר לו איך שהוא רוצה. אחרת הוא כבר לא מכיר אותך. גם לאמא שלי הוא עשה את זה. פעם היה לו ויכוח עם אח שלה. הוא לא הסכים שאמא שלי תתראה עם אחיה. מוזר, אבל אמת. הוא חייב להיות צודק, ובשליטה. אפילו אם הוא טועה. הכי כואב לי שאני יודע שהוא לא רוצה את רעתי. אבל הוא לא מבין שלפעמים בן אדם צריך לעשות טעויות משלו בשביל ללמוד." נגמר לו הכוח מכדי להוסיף עוד מילים, לכן התיישב על המדרכה ליד החדר ושתק.
לא היה ליוסי ולאבי מה לומר בנושא, כדי לשנות את המצב לכן שינו את כיוון השיחה. "בוא, יש ביקורת מחר. כל התותחים והקנים צריכים להבריק. הכול צריך להיות פיקס." לחץ יוסי.
"בדרך כלל אני זה שלוחץ לעבוד. מה קרה שלקחת לי את התפקיד?" הוא ניסה להתעשת. אבל לא יכול היה. כלפי חוץ צריך להציג פנים מחייכות, חשב.
שני חבריו נבהלו כאשר ראו שעד הערב מצבו לא השתפר אלא החמיר. הוא לא אכל ולא שתה. והעיגולים סביב עיניו רק גדלו. לכן הם צלצלו למפקד היחידה.
*************** ******************** *****************
"שלום!" שם מפקדו יד על כתפו. "למה אני רואה ענני סערה מעל ראשך?" המפקד הפנה מבט לעבר שני חבריו ליחידה, מבטו שואל: האם משהו השתנה? השנים הנהנו בראשם והפנו אותו לכיוון אחר.
"בוא יוסי, יש לנו מה לעשות. אני לא אוהב עננים." משך אבי את יוסי לכיוון עמדת קני התותחים.
"ואני לא אוהב סערה." ענה יוסי ובא אחריו.
"שמעתי שאתה בצרות. שהחברה שלך זרקה אותך." התעניין מפקדו, מנסה להיות ישיר כמו שמלמדים בצבא.
"המפקד, היא לא זרקה אותי. רק נפרדנו." הוא השפיל מבט, מרגיש שהפרידה ממנה בסופו של דבר דומה להיזרקות, כיוון שהוא לא רצה להיפרד,היא הכריחה אותו. ההרגשה דמתה לטביעה שחווה בים סוער, נזרק מגל לגל, מנסה לשאוף אוויר אל הריאות הצמאות. מרביץ בידיים וברגליים במים הגועשים, מנסה לצוף.
"תראה, עד עכשיו היית חייל מצטיין ושום דבר לא פגע בתפקוד שלך. ולפי איך שהבגדים שלך מונחים כרגע עליך, ואיך שהנעלים לא מצוחצחות, והציוד לא מוכן לביקורת מקדימה, אני רואה שהדבר כן פוגע בתפקוד. חיילים פוגשים בחורות ונפרדים מבחורות. יש שלוקחים את זה באיזי, ויש שלוקחים את זה קשה. יש שזורקים ויש שנזרקים." המפקד עדיין נקט בגישה הישירה, גישת הצבא.
"המפקד, לא נזרקתי. אני יודע שהיא אוהבת אותי." הוא לא יכול היה להתאפק, הוא לא רצה לשמוע שנזרק. הוא לא רצה לשמוע על אובדן התקווה. עצביו התרופפו ולכן נכנס לדברי המפקד. "בכלל מי אתה שתטיף לי על תפקוד תקין ועל ביגוד מסודר. אתה ..."
"רק רגע חייל. אל תתחצף. לא באתי להטיף לך מוסר," שני חבריו עמדו לא רחוק ושמעו את השיחה המתנהלת. הם אף פעם לא שמעו אותו מתחצף. "באתי לראות מה קורה לחייל טוב. אין לי הרבה חיילים טובים כמוך ביחידה ואני רוצה לשמור עליך. גם זה חלק מהתפקיד שלי."
"איך אתה יודע שיש לי בעיה?" הוא ניגב את עיניו, מנסה לא לתת לעיניים לזלוג. לא טיפות של בכי, אלה דוק של כאב. הוא כבר לא יכול היה לשלוט על חזות אדישה, כולם מרגישים את כאבו. למה היא לא יכולה להרגיש את הכאב? אם היא באמת אוהבת, אז היא צריכה להתגבר על המכשולים.
"הליצנים האלה." המפקד הצביע על אבי ויוסי, שדחפו אחד את השני כאילו הם לא שומעים את השיחה. "אני חושב שאתן לך פס לכמה ימים. לך לסגור עניינים בבית. אני הבנתי שהבעייה עם אבא שלך. שב איתו, ותחזור נקי לבסיס!" המפקד הוציא חבילת אישורי שהיה מחוץ לבסיס, חתם על אחד והגיש לו את הפס ללא מספר ימי החופשה שהוא מאשר. "אני סומך עליך שלא תנצל לרעה את טוב ליבי."
מופתע מטוב ליבו של מפקדו התעשת ואמר,"אני מאמין שאחזור בעוד יומים שלשה." הוא לקח את אישור השהיה מחוץ לבסיס. "תודה לך המפקד, וסליחה שהתחצפתי. אני לא יודע מה קרה לי." התנצל.
"אני יודע מה קורה לך. כבר ראיתי כמה כמוך בעבר. לך לפני שאני מתחרט." חייך אליו המפקד.
הוא רץ לחדר, ארגן כמה פריטים לתוך התרמיל, החליף למדי א'. "חברה להתראות. אני הולך." השלשה נופפו לו לשלום. "תזהר בטרמפים!" זרק מפקדו אל גבו הממהר.
והוא רץ לשער הבסיס כמו מטורף, מקווה לתפוס את האוטובוס שאמור לעבור בדקות הקרובות. הוא לא רצה לנסוע כטרמפיסט, כך יהיה מגע עם נהג סקרן. רצה רק לשבת בכיסא לבד, עם הכאב שבו ולעצום את העיניים.
לא לכל אחד יש חתול במגפיים.
לא לכל אחד החתול יפתור את הבעיות
ויגיש לו את הנסיכה על מגש מזהב.
רוב החתולים, הם חתולי רחוב שצריכים עזרה.
