סדקים
ישבה על מיטתה בבסיס, חיכתה שיתקשר. אומנם היא זאת שסיימה את הקשר. אך היא ציפתה שיאזור אומץ ויתעמת עם אביו. כבר יומיים היא מחכה. ידעה שבבית אביו, מנדנדים לו כל הזמן. או כפי שהוא הגדיר זאת: מוצצים לו מהצוואר. ידעה שקשה לו. "אבל לעזאזל, לאלף עזאזלים, גם לי קשה. נמאס לי להבין, כל החיים ביקשו ממני לוותר. גם הוא רוצה שאני אוותר. האם הוא לא רואה שהחיים מציעים לי אפשרויות אין סופיות. האם הוא לא מבין שאני לא יכולה לחכות שיתבגר." שכחה שלא מזמן כל כך התפללה למישהו, אחד שתאהב, והוא יחזיר לה אהבה. נזכרה בפגישה באוטובוס עם הצוענייה: "תיזהרי מרגישים." אמרה לה אז הצוענייה ונעלמה. "בת זונה הזלדה הזו, המכשפה." קיללה בשקט. והיא נכנסה למלכודת הרגישות והתום בעיניים פקוחות. מה היא יכולה לעשות? האם עליה להיפרד סופית ולא רק כדי לחשוב. פחדה ממה שיקרה אם זה יהיה סופי. זכרה גם את מה שאמרה לה הצוענייה בפגישה בביתה של זלדה. איך זו יעצה לה להתאזר בסבלנות. לגלות הבנה. "נמאס לי להבין. אני כבר לא יכולה לגלות הבנה יותר," החליטה. זכרה את ניצן, שכאשר נפרדה ממנו, ברח למדבר. יומיים חיפשו אחריו. ,אני רוצה גבר." חשבה, "לא ילד שעושה מה שאומרים לו הוריו. לא רוצה לחכות לו שיחזור. רוצה שהוא יחכה לי ולא אני אחכה לו. רוצה אהבה סוערת שכל הזמן תיקח אותי לגבהים. בלי נחיתות, רק המראות."
הבינה שאי אפשר לחיות בחלום כל הימים. אבל התנחמה שגם החודשים הספורים שעברו מאז הכירה אותו, היו חלומיים. היא הרגישה שהחלום התנפץ לו. "עכשיו אני אמורה לאסוף את שיברו. אני לא רוצה לאסוף שברים." היא לא רצתה שיאספו את שבריה. "אני רוצה להמשיך לחיות בתוך החלום."
בשיחה כשהוא התקשר -או שהיא התקשרה. היא כבר לא זכרה- יומיים קודם לכן, לאחר הפרידה. הבינה ששוב רב עם אביו. הרגישה בקולו את ייסוריו. זכרה שאמרה לו:" אל תשבר, תתווכח, אתה לא תינוק. אם אני חשובה לך-תלחם למעני, עבורי. אבל בינתיים בוא ניקח פסק זמן. כדי לחשוב." כששתק ולא ענה לה ניסתה לחזק אותו, אך הרגישה מהצד השני איך הבחור שהיא אוהבת מתפרק לרסיסים. היא הרגישה אותו למרות שלא הייתה לידו. אך לא יכלה לעזור לו. באותו רגע זכרה את האוהל באילת. את הרגע לאחר הבעיטה בפנס שניצת. כמה אהבה אותו אז. זכרה את החדירה הראשונה שלו לתוכה, בחיפה. את המבט בעיניו, איך באותו רגע האמינה שזהו, זו אהבה הכי עמוקה שיש. התחבטה האם היא עדיין אוהבת אותו באותה עוצמה? די קשה לענות על שאלה כזו כשמאוכזבים ממישהו.
כאשר ענה לה, בשיחת הטלפון שלאחר הפרידה, קולו היה מקוטע "אני... תביני...קשה לי. אבא שלי כל הזמן רב איתי." דמיינה שהיא רואה את נקודת החן מעל הזקן בלחי שמאל שלו. דמיינה שהיא מלטפת את הזקן. שהזקן מלטף אותה. "האחיות שלי שאת כבר מכירה אומרות לי שאני צודק... אמא שלי מנסה להרגיע אותו... אתמול. אתמול צעקתי עליו." היה קשה לה לדמיין אותו צועק. "אמרתי שהוא מפגר. אמרתי לאבא שלי שהוא מפגר." גם היא חשבה שאבא שלו מתנהג כמו ילד. " אני לא יכול להגיד לו מילים כאלה. אני אוהב גם אותו. אני חייב לו את כל האהבה והסבלנות שהעניק לי בחיים. אני חייב לו אותי. אני מתחיל להיגמר!"
באותה שיחה, רצתה לחבק אותו-גם עכשיו האני רוצה לחבק אותו. רצתה לנחם אותו. רצתה לצעוק עליו, לומר לו, "תתבגר." רצתה לבעוט בו, לגעור בו, להראות לו שכול דור רב עם הדור שאחריו ועם הדור שלפניו. רצתה מישהו שיכול להיאבק בעולם ולא להיכנע ולהפסיק להתמודד. הטלפון רעד לה אז ביד. שאלה אותו: "תגיד, גם אצל העורבים שלך ההורים מחתנים את הגוזלים? גם אצלם יש התערבות בחיים של הצאצאים?" אבל הוא שתק, הבינהה שהוא מנסה לעכל את השאלה שלה. צעקה עליו. ניסתה לגרום לו שיתעשת, שיקום וילחם. לקח לו זמן לענות, אבל היא לא הבינה את התשובה. ואז הוא הסכים להיפרד.
סדין שחור עבר מול עיניה. היא חיכתה-ציפתה, עד הרגע האחרון שיבחר בה ולא באביו.
************ ******** ************** ************* **
אחר כך, היא שאלה את ציפי לפני השינה: "תגידי ציפי, למה החיים כל כך מסובכים?"
אחר כך,היא שאלה את אחותה "הצולעת" בשיחת טלפון: "תגידי נילי, למה החיים כל כך מסובכים?"
אחר כך, היא שאלה את אמא שלה באותה שיחת טלפון: "תגידי אמא, למה החיים כל כך מסובכים?"
אחר כך, היא רצתה לשאול גם את אבא שלה, אבל לא שאלה. היא אינה שואלת אותו כבר שנים רבות על החיים המסובכים שלה, למרות שהאמינה שהוא בטח ידע מה לומר לה.
לכן, באחר כך אחר שאלה גם את עצמה: " למה כל כך מסובך לי בחיים, כל גבר שאני מוצאת נושא בעייה?" גם לה לא הייתה תשובה. אולי רק שמץ של מחשבה בצבצה במוחה תוך כדי נמנום. אולי אני בוחרת לסבך לי את החיים. אולי הכול בחירה מרצון, כל אחד קובע את גורלו, כמו שאמרה זלדה. בעצם, נדמה לי שהיא אמרה שניתן להילחם בגורל.
דפיקה בדלת החדר העירה אותה משרעפיה. "כן?" הדלת נפתחה ואבי, חברו ליחידה נכנס. היא הופתע מהגעתו של אבי לחדרה. עד כה הוא לא העז להיכנס למגורי הבנות.
"אפשר להיכנס?" לא חיכה לתשובה והתיישב על מיטתה של נינה שלא הייתה בחדר. אבי לא התייחס לציפי שישנה.
"כן אבי, מה אתה רוצה? שמעת ממנו? אני דואגת לו."
"תראי המפקד שלנו אישר לו חופש. כבר לפני שלשה ימים. נגנבנו איך שמאז שהוא הכיר אותך הוא בעננים. אבל חלק מהם הם ענני סערה. ככה הוא אמר, המפקד, לא אני. אני לא יודע למה הוא התכוון. אבל אף פעם לא הכרנו אותו כזה עצבני. בשבוע האחרון הוא צעק גם על המפקד. צעק על רס'ר המשמעת. רצו לאפסן אותו. אבל המפקד התערב ושיחרר אותו לחופשה. הוא התקשר היום בבוקר ואמר שהוא דואג לך. רצה שאבוא לראות שאת בסדר. אמר לי שאין לו את הכוח והאומץ לדבר איתך. נראה לי שהוא איבד את הצפון. אמר שגם בבית הוא צורח על כולם. אני לא בדיוק חבר שלו, אבל אני חייב לו הרבה. הוא אף פעם לא ביקש כלום. אבל עכשיו אני צריך לבדוק למענו שאת בסדר. ואני רוצה להגיד לך, הוא דואג לך, הוא מת עלייך. תשמרי עליו, אל תפגעי בו. הוא סתם חנון, אבל חנון עם לב." אבי סיים את המונולוג סוחט הכוח הארוך ונמלט מהחדר מבלי שייתן לה לדבר.
הדלת נטרקה בחבטה והיא רצתה לומר דברים. רצתה באבי שישמש לה שליח. הרמס לא הסתובב סביבה, ואבי היה טוב מספיק אלמלא ברח. ריחמה על עצמה. ריחמה גם עליו. לא ידעה על מי היא מרחמת יותר.
הביטה על הקירות, על מה שקישט לה את הקירות. ציורים שציירה, דמויות הזויות ומזוותות. חבלים הקשורים כמו מקרמה שציפי קשרה. התעכבה על ציור אחד של שתי דמויות דקות המתעקלות אחת סביב השניה. בצבעי אדמה ציירה אותן, כאילו צמחו מאותו השורש ובכל זאת נפרדות, אוחזות זו בזו כאילו סלילי קפיץ. היא שמעה דפיקות. ניגשה אל הדלת אך לא היה אחריה איש. הדפיקה הגיעה מהחלון, הבינה. הסיטה את הווילון וראתה עורב. היא לא ידעה אם הוא אחד העורבים שהוא טיפל בהם או עורב שהיה חייב לעורבים האחרים. פתחה את החלון והעורב נכנס אל תוך החדר. התיישב על מסעד כיסא הצמוד לחלון וקרקר בקול נמוך. "אתה דואג לי, או שאתה נציג שלו?" ניסתה להתבדח. מאז שהיא הסתבכה באהבתה האחרונה, כבר שום דבר לא נראה לה מוזר. העורב עזב את מקומו על הכיסא ועף אל השולחן, אחז דף נייר במקורו והרים אותו אליה. "אתה רוצה לכתוב משהו? אולי אתה גאון? אין לי כוח לניחושים. עזוב אותי!" העורב עזב את הנייר, תפס בטפריו את העט שהייתה ליד והניח אותה על הנייר. לאחר מכן ניתר אל אצבעה וניקר בה. "אתה רוצה שאני אכתוב?" למרות מה שנראה כהגיון מעוות, היא הבינה מה העורב רוצה. "הוא שלח אותך אליי?" הרימה את העט, לא חיכתה לתשובה וכתבה.
"אהוב שלי, הכי....אני גורמת לך לרגשי אשמה. לא תמיד זה מגיע לך. לא מגיע לך בדרך כלל. אתה הרבה יותר טוב ממני. לפעמים אני מרגישה מכשפה עלוקתית והדחף הראשון הוא להרחיק אותך ממני כדי לא להזיק לך יותר. ואתה עוד אומר שטוב לך איתי. איך?
אהוב שלי, אתה כל כך יקר לי, וכל כך אני מרגישה לא בסדר."
חשבה איך בעצם היא קיימת בצמידות אליו גם כשהיא לבד. ואיך נזהרה לא להרוס אך ללא הצלחה.
"אתה חסר לי, אתה הופך להיות לחלק ממוחי. ואז אני נשפכת בתאוצה מתמדת ומתפרצת, אתה החוף שלעיתים מגביל. ולעיתים מכביד בעקיפין.
אוהבת את משיות גופך. קשה לי להבחין באמיתות ובממשיות. אולי אתה רק נדמה לי?
עדין שלי, עיני הנפש החומות כשחור הליל, כצבע האדמה בהפריה, חמות, יפות בעומק מחשבתן.
אני אוהבת כל איבר בגוף אהוב, כל תא ונים, כל ווריד.
נקודות שחורות הן חן גופך, האהוב על הבריאה. אהוב עלי, ועל ידי ובתוכי ומעלי."
רצתה באותו רגע שיבוא אליה יחדור אל נשמתה,ושלא ילך. נזכרה איך כשחדר אל גופה- הייתה לעיתים נרדמת, למרות רעד התשוקה. וכשהלך, נסגר בה השסתום אשר הגן עליה מהמוות האיטי, מהכליה.
"אני זקוקה לגעת בגופך, בוער שלי, צריכה לחוש עינייך, הנסגרות בקסם, בשלוות התשוקה.
אני רוצה לגדול אליך ולכסות אותך, להתגמד מיד, ליד."
רצתה לחוש בו, ברוך ובזרימה, ולעבור על גופו בנשיקות הכי כנות. לבלוע את אברו בפיה ולנשקו לאורך עצביביו. רצתה להרגיש בדפיקות הלב למטה, בין רגליה.
"אני כותבת אולי בלי הקשרים, בלי לפקח. זה חד פעמי לי ומוזר ולא נתקלתי עוד... אוהבת הכי אותך, אליך אני רוצה לבוא, להיכנס, להתמוסס ולהיוולד. אתה צומח מתוכי. אני איתך צמחתי, והבנתי דרכך. הבנתיך, זרמתיך, רציתיך. ועוד אני רוצה בלי די. ורק מגבלותינו האנושיות, מגבלה קטנה, גדולה, אותי הורסת, דורסת, דורשת.
אני כל כך מלאה ברגש. על גדותי עולים דמים. דמדום דממת צלמוות, אלמוות."
מוטיב המוות הגביל את רוחה [אל תמות לי אהובי]. ונשמתה עצרה לחלקיק יקום.
"אהבתי, אולי... כבר עפה ממני. יקר לי. אני עדיין לא מסוגלת לומר לך הכול. חוזרת על שמך היפה לעלמי עד. ואתה פגיע ולי קשה."
היא ידעה עד כמה הוא נפגע ממנה. כיוון שלעיתים התנהגה כילדה קטנה. ממנו דרשה בגרות. זה לא היה הוגן, אבל בשבילה, הבינה, הוא מין תחליף לדמות שאמורה להגן עליה. היא ציפתה ממנו, סמכה עליו. כמו שסמכה על אבא שלה כשהייתה קטנה. רצתה שיקלוט כמה היא לא אוהבת את עצמה. כיננו בה רגשות חרדה, חמלה, הלקאה ותנחומים. רוצה בו רק לעצמה, לא לאחרים. לא האמינה בעצמה יותר, בכוחה להתמודד באהבתו לאחרים.
"כל כך קר לי. קר לי ועזוב, והשנאה העצמית הזאת פוחתת לפעמים והופכת לשוויון נפש. וזהו הגרוע מכל-ההשלמה. נולדתי בלי נשק ומעולם לא לימדוני להשתמש בנשק נרכש.
כמוך- מאוד חשוב לי לדרוך על הקרקע, וכרגע היא נשמטת מתחתי בקצב רצחני. לכן, כיוון שאני מנסה להיאחז, אני מפילה אותך לעבר הקרקע הנשמטת ואתה נפצע."
היא לא יודעה איזה שטן נכנס בה, ולמה היא עושה שטויות ופוגעת באנשים שהיא הכי אוהבת. הסתכלה על העורב שחיכה בסבלנות, מגרד מידי פעם את ראשו השחור. ציפי נחרה בשקט המיטתה. והיא המשיכה לכתוב לו, לעצמה, את הסבל שהיא גורמת לשניהם.
"דיברתי בלי לתפוס את המשמעות. צר לי כל-כך שפגעתי בך יקר שלי, אוהבת אותך ולא הייתה לי כוונה רעה, העצבים השתלטו עלי ללא כל צנזורה. יודעת שאני מדכאת אותך, למרות שאיני רוצה, כי לא מגיע לך. "
קיוותה שקיים בו גם גבר שלא מפחד לצאת החוצה מחשש נזיפה. שיעבור את השלב של הילד ששומע רק מה שאבא שלו מצווה.
"אתה מתקשר הרבה זמנים אחרי הסוף, אומר, התגעגעתי ורציתי ואולי.
אבל כל כך הרבה זמנים עברו.
מאז ציפיתי וחשבתי שאולי.
מוזר לא הרגשתי כלום, אפילו לא טיפה של אז.
לפני הרבה זמנים, שכבנו ובכיתי.
עכשיו אפילו לא טיפה של אז."
סיימה לכתוב ומחתה את הדמעות מעיניה. זכרה את הרגעים הטובים ואת המריבות. זכרה את הליטופים והנישוקים. את החדירות והגמירות, שלו ושלה. הרגישה בבני מעיה את זכר זרמתו. את זכר זרימתה. לא רצתה שזה יגמר. רצתה רק חופש לחשוב. חופש להבין את טיב רגשותיה, מחשבותיה, גחמותיה. לא רצתה להרוס דברים. לא רצתה לפגוע בו. בעיקר בו.
קרקוריו של העורב העירו אותה מחלומותיה. קיפלה את הדפים, הכניסה אותם לשקית פלסטיק קטנה וניגשה לקשור את החבילה הקטנה לרגלו של העורב. זה התנגד ואחז את השקית במקורו. היא הרפתה מהשקית, "נו שיהיה, רק תיזהר על השקית, היא חשובה." מה אני מדברת? הרי הוא הגיע אלי כדי שאכתוב. הוא בעצם עורב הדואר שלי, חשבה לעצמה. העורב לא עזב את החדר, אלא התיישב על דלת הארון הפתוחה. "נו מה אתה מחכה, קישטה עוף לך!" העורב לא זז ממקומו ורק גירד את ראשו בציפורניו. לקח לה זמן מה כדי לזכור מה אמר לה אהובה בקשר לעורבים:
"אנשים לא יודעים עד כמה העורבים רגישים ומרגישים את בני זוגם או את האנשים שגידלו אותם. אבל גם אז הם מעוניינים לקבל תמורה חומרית כמו טבעת או מטבע." היא ניגשה אל הארון וחיפשה טבעת פשוטה. "הנה, קח." לשמחתה, העורב אחז בטבעת בציפורניו ועף מן החדר.
"ציפי, ציפי קומי. יש לי משהו מדהים לספר לך." ציפי הסתובבה לצד השני. למרות הניעורים. לאחר זמן מה גם היא נרדמה, חולמת חלום ארוטי ללא סוף, רק תחושת החמצה.
בבוקר היא מצאה על השולחן דפים מקופלים. הבינה שהם מיועדים אליה. לכן נשכבה על המיטה וקראה.
את הבכי הזה לא יכלה לעצור. את ההרגשה הרעה שמשהו איום בפתח לא יכלה להדחיק.
עברו כבר מאה שנים,
עברו גם יותר.
אף נסיך לא מנסה לעבור את הסבך הקוצני.
אף נסיך לא מגיע לנשק ליפה הנמה.
המאמץ כנראה קשה מידי.
