מחילה לחופש

השמעתם את הכינורות ברקע? הראיתם את האור הראשון עולה? - קרא אליהם האיש הנרגש – הראיתם אם לאו?

השניים הרימו אליו גבות יגעות מתוך אפלולית התא, מורגלים לעליבותו הנשנית, להתלהבות המחודשת שאינה קשורה למקומה, כשאך הייתה בוקעת קרן אור נחשונית מבין סורגי הפשפש העליון, אדישים לתקווה אותה כילד תמים היה מגלה ומפיץ סביבו בכל יום שהגיע, בכל בוקר שניעור.

זה לא שציוץ ציפרים סתוי לא התנגן מבחוץ בעליצות של חופש. זה לא שלא ניצב שם עץ אלמוני שעל פאריו היו הצפרים שרות שירי חירות ושמחה ושמבחינתו האישית של העץ חסר השם הזה, אין ולא היתה מעולם משמעות אם על בני חורין מצל נופו או על אסירים נטולי חופש. לגביהם ציוץ המקהלה המתעוררת הזו היה ונשאר כמדקרות חרב לליבם האזוק, הכבוש, כלעג לרש למי שאור השמש בקושי מצליח להסתנן אל תאו דרך חלון קטנטן וקמוץ סורג. מעולם לא ניגנו כינורות לכבודם, אף פעם לא ראו בעין יפה בבקיעת אור היום כחברם לתא. כחולדות במחילותיהן,הם חשו כאנשי האפלולית, הם קיוו כי בחסות החשיכה ידעו להסתיר את מה שאין להתגאות בו, וכעת משהם כבר כאן היה נוטה ליבם לראות בכל דבר את חצי הכוס הריקה דווקא. עוד יום חסר תקווה שעולה, והם עדיין בכלא, עוד יום של ספירת אסירים אין סופית, והם כלולים במספר האסירים הנוכחים. עוד יום של אבדן חירות, והם עדיין מאחורי סורג ובריח, מרוחקים מכל מי שהם אהבו, מקווים בסתר ליבם כי עדיין יש מי שאוהב שם בחוץ, יש מי שזוכר. עוד יום שבו נוגשיהם ידחקו בהם לצאת ולבוא בחסות אלות עץ שפגיעתם רעה. עוד יום של שנאה, של חשבונות ארורים שחייבים להסגר בינם לעצמם ויהי מה, עוד יום של טיול בחצר הכלא שהיא עבורם הדבר הקרוב ביותר לחופש, עם שמיים תכולים ושמש מאירה מעל ובימי סתיו מכוסי עננים יש ויזכו לראות גם להקת צפרים הממהרת לדרום אל ארצות החום. יאוש.

הוא תמיד ראה את האור, שמע תמיד במו אזניו את המיית הכינורות, את ציוץ הציפרים שצייצו כאילו רק עבורו, את היום החדש שניעור אליו עם תקוות חדשות עטופות בנייר צלופן בטרם יוחזרו אחר כבוד לנדנם מופרכות מיסודן. הוא תמיד ידע לראות את חצי הכוס המלאה גם בכאוס מוקף החומות שהקיף אותו, לא רצה להניח לתקווה לשקוע, לא רצה לתת אופציה ליאוש ולא לשפל לגלות את עומק נפילתו. נכון, חשב, עוד יום ארוך לפניו בכלא, עוד כהנה וכהנה שנים נותרו לו לרצות כאן בחסות סוהריו, אך איש לא יקח ממנו את הגיג התקווה המופזת שנוסכת בליבו זימרת הציפרים שבחוץ, את קרן האור הפריכה הראשונית כל כך, שכמו לידה, כמו ניצוץ של תקווה, אולי לא תימוג אך הפעם.

גם האדישות המופגנת והאחידה לכאורה שהראו כלפיו שני חבריו לתא לא יכלה להסתיר מעיניו כי בכל זאת היו שונים זה מזה.

חברו שפוף הגו ארוך הצל הביט בו בעינים אדומות מחוסר שינה הניבטות מפנים צרים רזים וארוכים. זעם קמאי גרם לו להטיל לעברו במילים קרות כיאוש  את המציאות כפי שהיא.

איזה אור אתה לעזאזל רואה בבור הזה? איזו תקוות אתה מגלה בקבר הזה שנועד לשלושתינו. די, תפסיק להשלות את עצמך ואותנו בכל בוקר מחדש כאילו יבוא שינוי מהיכן שהוא. הלא כבר שנים שאתה ניעור בכל בוקר עם אותו שיר, עם אותה מנגינה לא מוסברת בלב, והעובדות אינן מצליחות להשפיע עליך כהוא זה. די לך. אתה אסיר. העולם שלך כבוש ומושפל בין קירות, בין גדרות, בין סוהרים, ברצון רע להדיחך מרשות הקהל אל בור תחתיות אפל. די עם המשחק השחור הזה של הפחת תקוות שווא בלב. איך אתה לעזאזל לא נשבר? את ליבי אתה שובר בכל בוקר מחדש בהזכירך לי כי בחוץ ישנו אכן עולם אחר אשר אני ואתה והוא לא יכולים כבר שנים להיות שותפים לו וכנראה עוד שנים לא ניקח בו חלק. מן הסתם נשאר כולנו כאן זרוקים בחטף אל שולי הדרך כתחתוניה המטונפים של החברה המנסה להסתיר את הטינופת שטינפה את בגדיה בצואה מאחורי חומות עבות. שנקבר שם לעד, שנעלם שם לעד, בבושת, בפחד, באשמה.

הדייר השלישי שתק, הביט בהם לרגע בעניין בטרם כרע כתמיד בפינתו עם כוס הקפה שבידו.

כבכל יום גם היום הם הוצאו לספירת הבוקר, רחצו וקינחו, אכלו את ארוחת הבוקר מתוך מגש על כלי פלסטיק חד פעמיים שלא יפצעו או יהרגו זה את אויבו של זה בזעמם. כבכל יום יצאו כל אחד מהם לעבודותיו השונות עד לספירת הערב שלאחר הארוחה, עד לכניסה המוקדמת לתאים לשינת הלילה וחוזר חלילה.

אלא שהיום היה זה יום שונה ומיוחד מקודמיו, בעצם כל יום שהיה חל בו שינוי מן השגרה המיאשת היה יום מיוחד אבל היום הזה היה כה מיוחד עד שספירת הערב החסירה פעימה אחת. מפקד המשמר הזועם, סמוק הפנים לא בחל בספירות חוזרות ונשנות עד שנתגלה מיהו החסר, מיהו הנעדר. היה זה השתקן מן התא שלהם, זה עם כוס הקפה בידו שנעלם. למרות שחיו במחיצתו מספר שנים לא הכירו אותו באמת ובתמים. הוא היה איש שלא הרבה במילים, לא נתלה בתקוות ולא שקע ביאוש, שלא ראה בלב שבור איך היום זורח מבעד לסורגים, אך גם לא נקלע לתהומות הנשיה כששקעה, היה מן הסתם (ובדיעבד) איש של מעשים שקטים שחפר בשקט ובהתמדה את עצמו לדעת, שנזהר מלחבור אל מוכי החידלון שבתאו כמו אל מטפחי תקוות השווא. שידע מן הסתם כי מדיבורים בטלים לא יתקדם הלאה לשום מקום מעבר לקירות החוסמים את חירותו.

למרות שאולי נראה אחרת האיר להם האיר להם יום המחרת כדרכו מאז בריאת העולם גם למחרת הבריחה, על בעל התקוות החייכן כמו על בן תמונת הראי שלו. אך אותו בוקר השתנו תוי מנגינת התא החסר.

לא שקולות הציפרים גוועו לפתע מן העץ שבחוץ, לא שהוסתר פתאם האור שהוקרן מן החלון המסורג אל הקיר שממול, אלא שאיש התקווה שהיה קורא בכל בוקר את סוד חלומותיו הכמוסים כתפילה, כאור יקרות, כמנגינה אלהית נשתתק הבוקר לגמרי וקולו גווע באפלולית. היה מביט בקולות ומאזין למראות ודמיונו הפרוע נשא אותו הבוקר הרחק משם אל עמיתו השתקן, החפשי, הנעלם, אל מרחבי החופש הנצחי שמחוץ לכלא הראויים למי שהרויח את מחירם במעשי ידיו. מכווץ בפינתו, בדממה דקה ומתוחה שליוותה מהבוקר והלאה את פעמיו בכלוב לאורך כל היום כולו, נותר. את שמחתו העביר מעתה והלאה מן הפה ולחוץ, עמוק פנימה אל עולם הדמיון הפנימי שלו שידע להתפרע עם רוחות הדמיון לשם, אל העולם בו החופש שולט.

לעומתו,הפך איש היאוש את עורו מאז אותו יום ובכל בוקר כשאך היה האור הראשון בוקע היה קורא בקול גדול, מריע את קול הבריאה החדשה.