אלפרד שלי

מרגש אותי רק עצם בחירתם של התחומים הללו לעידוד החץ האנושי המפלח את יקום הידע וההבנה.

פיסיקה, כימיה ורפואה הן הבסיס לרווחת המין האנושי מתוקף השליטה בחומר.

הספרות היא מעלית לרוח ויסוד להבנה המשותפת, ליצירת שפה בין העמים המבקשים לחיות כאיש אחד.

אך מתן הפרס לאלו אשר השלום בנשמתם, זוהי המחווה אשר חונקת בגרוני. הם אשר עומדים כחיץ בין כולנו לתהום הנשייה. הם אשר יאמרו לכל זוחל-גחון-חושף-שיניים "קום". יעמידוהו על רגליו ויזקפו גבו.

כך גם האדם כלפי עצמו.

כל כולו רוצה לדעת ולגעת, עוד ועוד, לחשוף את זה הסוד.

הוא מונה, מודד, חושב, מאמץ את כל נימי נפשו ומחדד, משחיז את גלגלי מוחו. מנסה, שובר, מפרק מרכיב.

מתוסכל הוא, מתעוות, בורח וחוזר. מצליח קצת, צוהל! רוח מנשבת, מפרשיו גואים.. הוא דוהר ושוב נופל.

כך הן פיסיקה וכימיה, רפואה.

כך זוכים אנחנו לקידמה.

ובסוף היום, בבוקר, בשבת. קסם ודמיון של ספר ימלאו את כל האין ביש. גלגלי המוח מתרפים, חידודי הנפש מתכהים. מוסיקה נשמעת והלב זוכה בחיבוקה של נפש רחוקה.

זוהי הספרות.

כעס, אלימות, אשמה ופחד הם מנת חלקנו בשל היותנו בני אנוש.

השלום הוא הסליחה. מעלת המחילה. וטו מלטף למחשבה.

הבורא הבין טוב מאיתנו שהמחשבה כרוכה בסכנה.

היא חותכת.

היא דוקרת.

מכאיבה.

מה אתן כנגד נוראה כזו? שאל.

אז נזכר שעוד נותר לו גרם אחד של אהבה, גרם אחד שטרם השתמש בו לבריאה.

בחיוך פרם את סגר השקיק והפכו אל כף ידו. הרימה אל פיו, עצם עיניו. מי שהתקרב יכל לראות, אולי, ששפתיו ממלמלות "סליחה" י"ג פעמים. אז חייך שנית ובשמחה נשף על האבקה.