מצורע הסוף / רונן

 מצורע הסוף / רונן

פרק  1- http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=42923

פרק 2  -http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=43015

פרק 3 - http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=43177

19, פברואר, 2012 – 10:35

            התעוררתי כי היה לי קר. התנועה הכמעט אוטומטית של ידי להסיט את השיער מעיני לא נתקלה בשום התנגדות. חזרתי על התנועה שלוש פעמים עד שירד לי האסימון. לא היה לי שיער על הראש. הייתי קרחת כמו קוג'אק, כמו חולת סרטן אחרי הקרנות. רצתי למקלחת להביט במראה. הייתי ערומה ולא היתה אף שיערה אחת על גופי. לא שיער, לא גבות וגם לא שיער ערווה. חזרתי להיות בת תשע. המחשבה הראשונה הייתה יופי עכשיו אני יכולה ללכת לים עם הבקיני החדש ואחר כך תקפה אותי הפניקה. זה הגיע בבת אחת כמו אגרוף בסרעפת. התקפלתי לשתיים, נחנקתי ואז השתחרר הכל. הגוף שלי עשה כמיטב יכולתו על מנת להפטר מכל מה שהוא יכול. הקאתי עד לטעם המר של מיצי המרה שלי. אחר כך גיליתי שגם סוגרי השתתפו  בפעולות השיחרור. שכבתי מוטשת בתוך שלולית זוהמה שכל כולה היתה פעם בתוכי. (חשבתם פעם כמה איכס יש לנו בתוך הגוף. או למה בכלל אנחנו נגעלים מההפרשות של עצמינו?) הראיה שלי הטשטשה. כנראה איבדתי את ההכרה אחרת אני לא יכולה להסביר את מה שראיתי.היה שם אדם גבוה לבוש בחלוק או בשימלה חומה וחסרת הדר שהגיעה עד לקרסוליו (כמו הרב עובדיה כזה.). הוא אחז בידו שתי ציפורים שפירפרו וניסו להחלץ. בידו השניה אחז בעץ ארז, שני-תולעת ואזוב. (איך ידעתי שזה מה שהוא מחזיק ומה זה בכלל שני –תולעת? פשוט ידעתי) אז הוא הורה למישהו נוסף שלא ראיתי אותו למלא כלי חרס במים חיים. הוא הושיט לו את אחת הציפורים והאדם שלא ראיתי שחט את הציפור מעל כלי החרס עם המיים. אז האדם בשימלה (זה לא היה טרנזוסטייט אני נשבעת.) טבל את עץ הארז ותולעת-שני, האזוב והציפור החיה בדם הציפור המתה והתיז עלי בפרצוף. לפני שהספקתי למחות או להגיד לו מה אני חושבת על אמא שלו הוא עשה את זה שבע פעמים ואז שחרר את הציפור. פני היו מרובבים בנקודות אדומות כאילו חליתי באדמת. לא היה לזה ריח אבל זה שרף קצת. מישהו אחר שגם אותו לא ראיתי הכניס טלה חמוד ולפני שהספקתי לומר  אטרקטספיס עיינגדנסיס הוא שלף מאכלת ושחט אותו. הטלה פירפר פעם , פעמיים ונדם. אז טבל הרב עובדיה את ידו בדם הניגר ומרח אותו על תנוך אוזני הימנית, על אגודל ידי הימנית ועל בוהן רגלי הימנית. אחר כך הוציא כד חרס (השד יודע איפה הוא החביא אותו.) וחזר על הפעולות האלה עם השמן אבל על אברי השמאליים. אחר כך התיז בפני את השמן שבע פעמים. כנראה שזה לא הספיק כי אז הוא שפך את השארית שלו על הראש שלי. רציתי להגיד לו יה בן זונה. אתה יודע כמה זמן יקח לי להוציא את השמן מהשיערות שלי? אבל אז ניזכרתי שאין לי שיערות והתחלתי לבכות. כשהתעוררתי צרב לי הגרון והכר היה רטוב. דבר ראשון, אינסטינקטיבית , ידי זינקה אל שיער לבדוק אם הוא שם. חוץ מהקפיציות הסוררת הרגילה שלו לא חשתי בשום דבר חריג. שקלתי לרגע להביט בתוך התחתונים שלי אבל החלטתי שזה יהיה פרנואידי מצידי. מה זה החלום המוזר הזה ומאיפה הוא הגיע? עדיין הלומת שינה הלכתי לספריה שלי. אני לא יודעת למה, כי באותם רגעים הייתי ממש מטושטשת ולא מודעת למעשי, שלפתי את התנך והתחלתי לדפדף בו. ספר ויקרא פרק י'. לא לא פרק י'. כן הנה זה פרק יד'. כל החלום שלי הופיע כאן בשפת התנך. מה לעזאזל החלום שלי עושה בתנ"ך (בדרך כלל אני לא מקללת כל כך הרבה. מה לכל הרוחות קורה לי?) אמרתי לעצמי תרגעי. תרגעי ותחשבי. זה הוביל לעוד רגע של בהלה כי שכחתי איך קוראים לי. אז איך יכולתי לקרוא לעצמי ולהגיד לעצמי להרגע.

            התעוררתי! בחוץ היה עוד חושך. מכיוון שאין לי ספר תנ"ך בבית חיפשתי באינטרנט. חלקים מהחלום בהחלט הופיעו בויקרא פרק יד'. חיפוש נוסף גילה לי כי פרקים יד' עד ט' זו פרשת מצורע ואתם יודעים על מי בדיוק חשבתי. אז זהו שלא. ללא הרבה מאמץ דחקתי אותו ואת דבריו לירכתי מוחי. לא איפה שאני מאחסנת את הטיול השנתי בכיתה ה' כשניקרעו לי המכנסיים וכל הבנים ראו לי את התחתונים הורודות עם הלבבות וגם לא איפה שנמצא הזיכרון על הבן זונה שהכניס אותי בשמינית להריון וכשסיפרתי לו אמר שאולי זה לא ממנו. זהו, אז לא שם שמתי את מירקה ואת מה שדיברנו אבל גם לא כל כך  רחוק משם. הייתי רעבה. אבל ממש רעבה. מעניין עם בג'קו עוד פתוח. היה פתוח וירדתי על סטייק מוסר ולקינוח אכלתי שתי מנות של מולים ואחת של אסקרגו. זה כמעט והשביע אותי עוד לא היה עשר בלילה. נכנסתי למכונית ונסעתי לרעננה. היא בטח בבית הרגעתי את עצמי והיא באמת הייתה. היא פתחה לי עם החולצה עם המיקי שהיא ישנה בה עוד כשגרה בבית ופרצוף כועס. כנראה שהיא עדיין הולכת לישון מוקדם. בעלה השחיף הציץ מעבר לקיר של הסלון לבוש בבוקסר פירחוניים. היא התחילה להרים את קולה או להגיד משהו מגעיל כמו תמיד. אבל חיבקתי אותה נורא חזק עד שהיא צעקה והתחלתי לבכות. היא מיד התחילה לבכות גם כן.

תוך כדי שהיא מיללת באוזני "למה את בוכה?"

            "כי אני אוהבת אותך כל כך." עניתי בלי להתבלבל בכלל. הייתי שקועה בבכי ולא יכולתי להתבלבל במה שאני מרגישה כלפי אחותי.

            "תכנסו הבייתה." קרא בעלה מאחורי הקיר ביטחון. "ישמעו אותכם השכנים." משום מה זה נשמע לי הגיוני לחלוטין וגררתי אותה פנימה כששנינו מגירות דמעות ומריירות אחת על השניה. כשסגרנו את הדלת הוא העיז לצאת מאחורי הקיר. אם לא הייתי בוכה הייתי צוחקת. תפסתי אותו ביד והוא נבהל נורא עד שנפלו לו המשקפיים על הריצפה. הוא ניסה להרים אותם אבל לא נתתי לו. משכתי אותו לחיבוק שלנו. "אני אוהבת אותך נורא ארל'ה." והבכי שלי התגבר עוד יותר. מרוב פחד הוא התחיל גם לבכות רק שהבכי שלו נשמע יותר כמו צחוק.

            התעוררתי! והיה ממש חשוך בחוץ. חושך של לפנות בוקר כזה. כשהלילה עושה מאמצים כבירים להיות הכי לילה שאפשר כי הוא יודע שאין לו עוד הרבה זמן. נסעתי לנמל לחפש קצת אקשן. ב-TLV היה תור אבל הכניסו אותי מהר. אחרי שגררתי את השלישי לשרותים נמאס לי. אז העמסתי כמה שנכנסו למכונית שלי ונסענו אלי. כשנגמרה השתיה החריפה הם הלכו.

            התעוררתי! היה אור יום בחוץ. ניסיתי להסתכל בשעון המעורר לראות מה השעה וכל שריר בגוף שלי צרח במחאה. ניסיתי לקום ולא הצלחתי. לקח לי עשרים דקות לגלות שיד אחת עדיין קשורה לרגל של המיטה. לא עשיתי מזה עניין. כאב לי נורא לשבת וגם מזה לא עשיתי עניין. על הראי באמבטיה היה כתוב עם אודם תודה על הזיון של העשור. למטה היתה חתימה שנראתה כמו מהחבר'ה. ומזה עשיתי עניין. זה היה האודם הכי טוב שלי. לקחתי ביד אחת את הפטיש של השניצלים וביד השניה את המערוך. סוף סוף מצאתי לו שימוש אחרי כמעט עשר שנים שהוא אצלי. באופן שיטתי ויסודי ,כמו שאני יודעת להיות, עברתי חדר חדר ושברתי וניפצתי כל מה שהצלחתי. אחר כך לקחתי את הסכין הכי ארוך ואת המספריים ועשיתי טיפול דומה לכל מה שניתן לגזור. בגדים, וילונות, ריפוד, מצעים. אפילו את וילון האמבטיה. למגבות הנייר ולנייר הטואלט הקדשתי תשומת לב מיוחדת. לא יודעת מי היה הבא בתור כי פשוט התמוטטתי.

            התעוררתי! זכרתי שהיום אני נפגשת עם מיודענו מירקה. מעניין איך מכל סופת ההרס שעברה אצלי בבית רק חזיית התחרה, החצאית והחולצה עם המחשוף נותרו שלמים. אולי בגלל ששכחתי אותם במייבש. שלפתי אותם מבין הריסות המייבש והם נראו ממש בסדר. ויתרתי על האיפור  היום. מירקה יסלח לי. ויתרתי בלי ברירה גם על הנעליים. שוב היו שני סוהרים חדשים. ניסיתי להבין אם הם מסתכלים עלי ככה כי אנחנו לא מכירים עדיין או שהיה משהו מוזר במראה שלי. עוד לפני שהם יצאו מהחדר מירקה אמר:

            "אני מבין שזה התחיל." התעלמתי. הוא לא יצליח לבלבל אותי הפעם. באתי מאוד ממוקדת מטרה. ידעתי בדיוק מה אני רוצה ממנו ואיך להשיג את זה. השאלה הראשונה הייתה עכשיו מכרעת. שיננתי אותה בראשי כל הדרך לבית הכלא. אפילו אמרתי אותה בקול רם בכמה אופנים על מנת לבחון מה הצורה האפקטיבית ביותר. הבטתי בעינייו הירוקות. היו לו עיניים ירוקות עם זהרורים חומים. לקחתי נשימה ויריתי מהמותן צרור.

            "אתה מוכן בטובך להסביר לי מה קורה לי?" נשענתי לאחור מרוצה.

            "כמו שאמרתי. זה התחיל."

            לקחתי שוב אויר. ספרתי עד שבע. עברתי בזכרוני על כל שמות הגמדים של שילגיה. כשהייתי בטוחה שאני רגועה לחלוטין, שולטת במצב, שאני עכשיו בזון ואף אחד לא יכול להוציא אותי מהזון.

            "מהההה זאאאאאת אוווומרת." צרחתי בכל כוחי והרגשתי שאחרי זה אני לא אוכל לדבר יותר. כנראה שגרמתי לנזק בלתי הפיך למיתרי הקול שלי.

            "מה את יודעת על רגשות?"

            "רגש, הוא האופן שבו מתבטא מצבו הנפשי של האדם. מאחר והאדם הוא יצור חברתי, רגש קשור קשר הדוק עם מצבו הפנימי הגופני והחברתי של האינדיבידואל. ניתן לתאר רגשות כגון אהבה, שנאה, אומץ, פחד, הנאה, עצב, גועל הן במונחים פיזיולוגיים והן במונחים פסיכולוגיים. למשל, רגש יכול להביא מבחינה פיזיולוגית לשינויים בקצב הלב, הזעהאו התכווצות שרירים בפנים המביעים רגשות מסוימים. ואילו מבחינה פסיכולוגית, רגש יכול להביא להערכות מסוימות שהאדם עושה לגבי מצבו האישי, ולפעול לפי הערכות אלו." יכולתי לצטט את כל הערך מהויקיפדיה אבל הרגשתי שזה מספיק לעת עתה. הוא שתק ואני ייחלתי שהוא ימשיך. הייתי זקוקה לצליל קולו החלול. לחוסר המבע המשגע שעל פניו. הבנתי פתאום מה אני מרגישה אליו. "אני אוהבת אותך." אמרתי והתחלתי לבכות. הוא התעלם ממני כרגיל והפעם זה כאב. יכולתי להמשיך ולספר לו עוד על רגשות. אולי אם אני אגלה לו שהמרכיב הבולט ברגש הינו כמובן התחושה הסוביקטיבית שאותה אנו "חשים".כמו שאני אוהבת אותו באופן סוביקטיבי. האם אפשר בכלל לאהוב מישהו באופן אוביקטיבי. כנראה שלא. אוביקטיבית אנחנו רק לא סובלים אנשים אחרים. נזכרתי באחותי משום מה. הוא בטח כבר יודע אבל מה אכפת לי שידע עוד פעם שיתכן כי אותו רגש נחווה שונה אצל בני אדם שונים. כמו שאנחנו מרגישים אחד כלפי השניה. אז מה אם  המחקר הראה כי לתחושה אישית זו נלוות גם עוררות פיזיולוגית, כלומר פעילות של איברים פנימיים כגון שינויים בלחץ הדם, בלחות העור ועוד. אצלו זה לא עובד ככה אבל אני אגרום לזה לעבוד אצלו. ושתלך לעזאזל המחלוקת בין החוקרים בשאלה האם לכל רגש ישנו ביטוי פיזיולוגי נפרד. למי בכלל איכפת אם יש בטוי פיזיולוגי או אין. הכל זיוני שכל. כשאין להם משהו חכם להגיד אז הם מזיינים את השכל. אז מה אם בדרך כלל כאשר אדם חש רגש, הדבר ימצא לרוב ביטוי בהתנהגות, כגון שינוי בהבעת פנים, דמע, תקיפה, בריחה ועוד. אצל מירקה זה לא ככה. ביג דיל. בשביל זה לא לאהוב אותו. לרדוף אותו כי הוא קצת שונה. אם בארצות הברית בחרו בנשיא שחור אז מה זאת קצת אהבה לרוצחים מטורפים.

ניתן לומר שרגש הינו תבנית המארגנת התנהגויות. לעתים אנו רוצים לחוות רגש כזה או אחר, (ולפעמים ממש, אבל ממש לא.) כגון השגת תענוג או המנעות מכאב. במקרים כאלה ניתן לאמר כי הרגש מהווה מוטיבציה, אשר מביאה אותנו לתאם סדרה של תגובות והתנהגויות על-מנת להגיע אל הרגש המבוקש. אבל אני לא צריכה לארגן כלום אני כבר יודעת שאני אוהבת אותו. ואז פתאום הכל נעלם והרגשתי כאילו אני יוצאת מתוך הזיה או טריפ גרוע. מרגישה אותה נוזלת על גופי כאילו היא היתה בריכה של מים שאני יוצאת מתוכה. על מה דיברנו? אהה כן על רגש. לרגע עברו בראשי כל התאוריות והמנגנונים השונים במוח. אמיגדלה, קורטקס, היפוקמפוס.

            "רגש הינה תבנית המארגנת התנהגויות." אמר. כאילו שהוא מחדש לי משהו. "יש להניח שיש לרגשות מקום חשוב בתהליך האבולוציוני." נו , גם את זה אני יודעת. נראה אותו מספר לי משהו שאני לא יודעת. חבוב יש לי אי. קיו גבוה אז תעבור לדברים הקשים באמת. עבר לי לרגע דימוי של משהו קשה באמת והרגשתי שאני מסמיקה. בבקשה, הנה הוכחה לקשר שבין רגש לתגובה פיסיולוגית.

            "אני מניח, לא שחקרתי את זה. פשוט לא הספקתי. שהרגשות  מסודרים במוח בתבנית מאזנת. כלומר. איך אני אסביר. כמו ערימה של דוקים שאם תזיז אחד כל השאר יכולים לזוז אבל לפעמים אפשר לקחת רק אחד מבלי להשפיע על כולם."

            כן כן, כמו ליתיום להפרעות בי פולריות. תמשיך לדבר חבוב. בסוף אצלי כולם מדברים. עוד אמרו לי שהוא שתקן, מפלצת שותקת, פרצוף קיר, אילם כמו דג, אין סיכוי שתצליחי לדובב אותו. אני כבר אראה לו מאיפה משתין הקיר.

            "מה לדעתך יקרה שרגש אחד בודד או היצוג הכימי פיסיולוגי שלו במוח יעלם פתאום?"

            "כל המערכת הריגשית תכנס לסחרור. זה יכול להוביל להפרעות התנהגותיות חמורות." פני הספינקס חסרי המבע שלו רק זעו קלות לאישור. "זה אולי מסביר מה שעשיתי. באיזה ערב זה היה? כבר אני לא זוכרת שאכלתי בג'קו מאכלי ים."

            "מה הקשר?"

זהו, אתה סקרן. אתה רוצה לדעת. תפסתי אותך. עוד מעט אתה תספר לי כל מה שאני רוצה. חכה ותראה. "אכלתי דג מוסר, מולים ואסקרגו."

"אז."

"אני שונאת, מתעבת מאכלי ים." ואז הבנתי והתחלתי לבכות. מירקה הישן בטח היה קם ומראה אמפטיה. מירקה לפני שתפסו אותו היה צוחק או דופק לי סטירה. הוא פשוט הביט בי בעיניו הירוקות. מבין ויודע הכל ולא איכפתי. ממש כמו אלוהים. "זה מדבק?"

"כנראה. ההשפעה הכי מהירה היא אצל בעלי אינטליגנציה גבוהה."

"בגלל זה ניתחת גם את הכלב?" הוא לא היה צריך לענות.

"כלבה." הוא אמר.

"ואישתך ואחותך?"

"הן התנדבו."

רציתי לשאול והבת שלך אבל לא היה לי כוח וחשק.

"זה כבר היה בשלב מתקדם שלא היה איכפת לי מכלום."

"אז מה? זה הסוף שלנו?"

"שלי ושלך או של המין האנושי?"

            "גם וגם."

            "או אולי השלב הבא באבולוציה. נפטרים מסרח אבולוציוני שאנחנו לא זקוקים לו יותר."

            "רגשות?" הוא לא ענה. נותן לי להבין לבד את המשמעות של הדברים. זה הזכיר לי את על העיוורון של סראמאגו אבל במימדים מפלצתיים.

            "ומה עכשיו?"

            "זה תלוי בך."

            "למה אתה לא עצרת את זה." למה באמת. למה אני צריכה את כל החרא הזה על הראש שלי. במקום לחטט במוחות של המישפחה שלך בעודם בחיים היית שם לעצמך כדור בראש וזהו.

            "היבריס." הוא אמר בלחש

30, פברואר, 2012 – השעה לא חשובה.

            זה הדוח האחרון שלי.  בצורה זו או אחרת. בפעם אחרונה שהבטתי במראה ראיתי בעיני זהרורים ירוקים שמכסים את הצבע הכחול. התאריך הזה מסמל את הסוף או את ההתחלה? יש משהו מאוד חזק בהתאבדות. התאבדות הנה למעשה מסר. מסר שאי אפשר להתעלם ממנו. מסר שהאדם שמתאבד מנסה להעביר למישהו שעד עכשיו לא ספר אותו ממטר. בהתאבדות המסר הוא מה שחשוב ולא המעשה עצמו לכן לרוב המתאבדים לא איכפת אם הם לא ידעו אם המסר הגיע ליעדו או לא. לא שיש להם אלטרנטיבה אחרת. אולי יש. לימדו אותי שיש. אבל איזו אלטרנטיבה יש לי עכשיו. אני לא מנסה להעביר שום מסר. לאף אחד. אולי לאלוהים. אבל מצידי הוא יכול ללכת להזדיין אם המסר הזה . מה איכפת לי. הנקודה היא שלא מספיק שאני אמות אני צריכה לדאוג להשמדת הגופה שלי ושל מירקה. וולה יופי, גם למות וגם לנקות אחרי. למה? בגלל שאני אישה? הכי מצחיק שאני צריכה לעשות את זה ככה שאף אחד לא ידע. אולי אחותי תחשוד במשהו הסתומה הזו. מה פתאום אני נופלת עליה בחיבוקי אהבה אחרי שאנחנו לא מדברות כמעט שנתיים. אפילו ארועים משפחתיים היו צריכים לעשות פעמיים אם רצו לראות את שתיינו. אני לא יכולה להעביר שום מסר כי אני צריכה להשמיד את כל הריקמה האנושית. מירקה לא הצליח לבודד את גורם ההדבקה. יש להניח שזה משהו בתוכנו. לו לא איכפת אם הוא יחיה או ימות ואילו אני חייבת למהר ולעשות את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. אני קוראת מה שכתבתי וזה נשמע מגוחך. עתיד המין האנושי נשמע מגוחך. כאילו לא הוספתי סוכר לעוגה ועכשיו כבר מאוחר מדי. אז בשביל מי אני כותבת את כל זה? למי איכפת. בשבילי.

זהו! מילים אחרונות? היו שלום ותודה על הדגים.

תמיד רציתי להגיד את זה ולא מצאתי סיבה מספיק טובה.

אז יאללה ביי.

© כל הזכויות שמורות לרונן