נוצה

החלטתי שהלילה נחגוג. הרי אצלנו אני היא זו האחראית על טיפוח הקשר. אבא שלי אמר פעם, שהאהבה היא כמו אש. בהתחלה צריך ניצוץ. אחר כך חייבים להמשיך כל הזמן ללבות את האש. להוסיף קרשים, לשפוך שמן מדי פעם ולשמור שהאש לא תדעך. אבל אם האש כבתה, גם עצים טבולים בנפט לא יעזרו.

החלטתי שהלילה נוסיף כמה עצים למדורה, וארוחה רומנטית נראתה לי רעיון לא רע בכלל.

התפריט. כן, מה יהיה בתפריט?

מרק עגבניות מוקרם, פשטידת תרד עם אגוזים ודג מעושן. כן, זו תהיה ארוחה אנינה במיוחד.

החלטתי לדחות את בישול מרק העגבניות, ולהתחיל בהכנת הפשטידה. מעכתי את עלי התרד הרחוצים. הוספתי להם שלוש ביצים, קצת קמח, גביע יוגורט ומלח. את הבלילה הירוקה שפכתי לתבנית והכנסתי לתנור.

הוא הרים את ראשו ושאל, "הבאת לי נוצה?"

"לא. ההפתעה בבית", אמרתי.

"גלי לי, אימא", הפציר בי.

מוחי היה עסוק בחיפוש אחר רעיון להפתעה.

"אימא שלך המציאה מכונת ירייה", פלטתי כשהחיפוש הסתיים ללא תוצאות.

אושר זינק ממקומו בשמחה. "אימא, תלמדי אותי להשתמש בה?"

רק זה היה חסר לי. הוא החל להתרוצץ סביבי כשהוא שואג שאגות קרב ומשמיע קולות נפץ וירי. טו טו טו, באנג, באנג, באנג!

הוא התפעל מאימא שלו, שגם התפעלה קצת מעצמה, עד שנזכרה פתאום בדג שעזבה על האש.

בהלה השתלטה עליי. משכתי את אושר בזרועו וגררתי אותו כל הדרך הביתה. כשהגענו, הבית היה מעושן, ומהדג לא נותר דבר.

פתחתי את החלון, ויחד התיישבנו סביב מגש האגוזים. הנחתי כוס ריקה במרכז המגש, במטרה למלא אותה באגוזים קלופים לפשטידת התרד והאגוזים. אגוז מקלפים, ואגוז אוכלים. אגוז מקלפים, ואגוז אוכלים. וכשרעש פיצוח האגוזים מצטלצל באוזניי, ניסיתי לפצח את תעלומת כשרון הבישול שנעדר ממני.

האשמה בדבר מוטלת כנראה על אחותי נועה. במשך שנות ילדותנו הייתה נועה עומדת בין הסירים במטבח תחת סינורה של אימא, ואני בתגובה הייתי יושבת על ברכיו של אבא ושומעת סיפורים על גידול התירס בעמק חפר או על הקטפת החדשה בשדות הכותנה. בתמונות הילדות שלנו תמיד נועה מופיעה בזרועות אימא, ואני על כתפיו של אבא.

ריח הפשטידה הנאפית החזיר אותי אל המטבח. נעצתי קיסם בפשטידת התרד. הוא יצא דביק ורטוב. החזרתי את התבנית לנוח בתנור לעוד מספר שעות. כשהבנתי שהעיסה, הקרויה גם "פשטידה", לא תשנה את מצב הצבירה שלה, החלטתי שנצא לאכול הערב ב"זנזיבר".