הראיון

קרני השמש החמימות הפשירו את צינת הבוקר החורפי מזה שעתיים תמימות ויואב כץ עדיין מחותל היה בשמיכותיו, ממאן לקום. סאון הרחוב בבוקרו של יום חול, החיים המפכים מעבר לקירות דירתו, העירוהו. פקח זוג עיניים זעירות בפנים רחבים מעוטרים בתלתלים מאפירים ופיהק במלוא פיו, כאשר הוא סוקר את הקיר ממולו עליו הוטלו קרני האור המפזזות שחדרו לחדרו מבעד לחרכי התריסים.

מתוך הרגל ישן שלח את יד מגששת והתהפך על צדו, דוחק את גופו הכבד למרכז המיטה הזוגית הרחבה. לבד שכב במיטתו ולבד שרוי היה בדירתו בת ארבעת החדרים, מיום פטירתה של רעייתו.

לפני כחצי שנה אירע האירוע הטרגי, כאשר חזרה ערב אחד מביקור אצל אחת מחברותיה. בשעת רדתה מהאוטובוס נלכדה רגלה בדלת האחורית שנסגרה לפתע, והיא נפלה מלוא קומתה נחבטת בפניה וראשה בכביש האספלט; וכך נגררה חסרת הכרה, בצד האוטובוס שהחל בנסיעה, עד אשר זעקות העוברים ושבים עצרוהו -בדרכה לבית החולים נפטרה מפצעיה.

אלמן הוא, נזכר כבכל בוקר מאז אותו ערב מחריד בתמיהה, ובכל בוקר עם יקיצתו עדיין מגשש הוא אחר גופה החם והרך.

טרם החליט בינו לבין עצמו באם אסון פקד אותו, או ברכה היא שנפלה לחיקו. כה רגיל היה אליה וכה קשה היא הבדידות.

בחוגי הבוהמה לא סבב לאחרונה ופרשיות אהבים ואחרות, מעולם לא ניהל למרות שאמן מוכר הוא.

חיוך עגמומי עלה על פניו חרושי הקמטים.

אמן מוכר?!? הרי היה הראשון במעלה, חורץ משפט ומתווה הדרך! עוד בחייו, במלוא אונו, בשיאו – נשכח, נותר מאחור כלא היה מעולם. חשוב הוא כמת!

"על ד'אטפת אטפוך", מלמל חרישית לעצמו. אך האם הוא מעודו קטל בעטו או בהבל פיו ולו גם אחד מעמיתיו לשעבר? או את אחד מתלמידיו הרבים אשר חלקם חלפו על פניו מותירים אותו מאחור. כאשר הוא שלט בכיפה וכאשר מוצא פיו היה האורים והתומים! איך הם התנערו ממנו נבלות כפויי טובה! וכל השאר כלל הציבור החרה אחריהם. הם מחקו אותו מתודעתם פשוטו כמשמעו, כאילו מעולם לא היה הוא קיים! הרי בשעתו אחז הוא אותם בציציות ראשיהם, והיה מנערם ומטלטלם כאוות נפשו – לא יאומן?!?

הרהורים אלה ככל שחלפו להן השנים הלך הוא ונגמל מהם, אך חזרו ופקדו אותו שוב ביתר שאת, על קברה הפעור של רעייתו. עת פגש במעט ממרעיו לשעבר ובקומץ דל של תלמידיו, אשר באו לנחמו.

גם כאשר ישב שבעה נקלעו כמה מהם לדירתו. והוא שהמום היה עדיין לאחר אותו זיהוי גופה לפני הקבורה, לא החליף עמם ולו גם מלה אחת – ודבק בבני משפחתו שהקיפוהו.

נחמתו היחידה היו נכדיו. בנו ובתו וילדיהם בקרוהו מדי שבת. לעתים נזדמנו יחדיו ולעתים בקרוהו לסירוגין. כך שבכל שבת נמלאה דירתו המולה שוקקת חיים ועליזה. על אף שיגעוהו עד כלות כוחותיו, ציפה לבואם בערגה מדי שבוע. עם ילדיו הורי נכדיו יחסיו היו מנוכרים למדי, לדאבונו. אף הם כאמם המנוחה בקרו את דרכו האומנותית בחריפות. ואולי התנגדות זו למעשיו בפרט של רעייתו בעודה בחיים, המריצה אותו לעשות עוד ועוד. עתה לאחר שנסתלקה מחייו, נפלה עליו עצלות רבה אותה תירץ הוא באסון שנפל עליו – והעשייה הלכה ודעכה.

"מה אני עוד שוכב!?!" פלט בקול רם גוער בעצמו. "הרי יום חמישי היום ולהיום נקבע הראיון!" בחיפזון ניער מעליו את השמיכה ובהתרגשות רבה התיישב מטיל את רגליו אל מחוץ למיטה.

"אוף הגב, הגב..." נאנק מכאבים לופת מותניו בשתי ידיו. אך מיד התאושש החליק רגליו לנעלי הבית ושפוף עדיין קם על רגליו, מנסה אט, אט להזדקף. עוטה חלוקו יצא את חדר השינה ושוטט בדירתו, מניע את איבריו המאובנים.

בראשית השבוע התקשרה אליו כתבת מאחד המקומונים, שם המקומון נשמט מזיכרונו, את שמה של הכתבת שכח עוד במהלך השיחה. זו ביקשה את הסכמתו לקיום ראיון. תחילה השיב בלאו מוחלט, כאשר הדם מציף את פניו.

מקומון!?! התכעס בעוד הבוז והזעם מערפלים יחדיו את מוחו. כתבות, צילומים, ראיונות למכביר ודעותיו מלאו את דפי העיתונים כאשר זו עדיין התרוצצה בחיתוליה ואולי עוד בטרם נולדה! לקראת סוף השיחה שאת מחציתה לא הצליח לקלוט, נעתר והחליטו יחדיו לקיים את הראיון ביום זה.

אותו לילה התקשה להירדם, התהיה זו גאולתו? האופטימיות הפיחה בו חיים מחדש.

לאחרונה היה עוסק בניסיונות מגוונים בעזרת צג מחשב גרפי שהעניק לו בנו בכורו כמתנה. אלא שהאפשרויות הרבות בלבלוהו ועדיין לא הגיע לכלל נוסחה שהיא, אשר תשמשו בדרכו האומנותית. עדיין לא הגיע לידי "פריצת דרך" כפי שמקובל היה להגדיר זאת בז'רגון המקצועי. כך שבסטודיו אשר בדירתו לא הרבה לשהות, בפרט לאחר שפגה ההתלהבות הראשונית מהמכשיר האלקטרוני.

משוטט היה ברחבי דירתו מדבר לעצמו, עורך חשבונותיו עם צללי העבר, או עוסק היה בדיאלוגים עם המייסטרים שהעריץ, או עם אלו שתיעב – מתנצל לעתים ואף גוער ומוכיח.

ביום זה לאחר שסעד בחטף, בחר לצאת לשמש לטייל מעט ברחובות העיר, לשחר אחר השראה. למעשה ההתרגשות הרבה שתקפה אותו, גרמה לו לפרץ זה של אנרגיה. אך מאחר ומאגרי האנרגיה בגיל מאוחר זה נדלדלו במהרה, חזר לנוח בדירתו, ונמנם כל שעות אחר הצהרים מכורבל על הספה בשמיכת צמר דקיקה.

כאשר צלצל הפעמון בפתח דירתו נעור בבהלה רבה. חשכה החלה יורדת והוא שוכב היה במלוא בגדיו מכוסה בשמיכת הצמר הקלה.

"רגע, רגע מיד אני בא!" קרא בקול גדול מתנער משמיכתו, ומיהר להדליק את האור, העטה עליו את מעילו ומיהר לדלת. כאשר הגיע לקרבתה החל לנוע בזהירות על בהונותיו, עד אשר הגיע עדיה וקרב את עינו לחרך הצצה.

פעולה זהירה זו הייתה חסרת משמעות לחלוטין. מלבד היותו קצר רואי משחר נעוריו, התרבו קשייו בתחום זה מעצם הזדקנותו. הדמות הבהירה שעמדה מול דלתו באורו החשוף של חדר המדרגות, נראתה לו מבעד לחרך כמעין קו מאורך עבה וכהה, שהיה משנה צורתו כל אימת שהרחיק או קרב את עינו אל החרך.

"מי זה?" קרא שוב בקול מרעיד מסגיר את חוסר בטחונו. העימות החוזר ונשנה עם מגבלותיו במגעיו השונים עם הזולת, דכאו ותסכלו רבות, והיה מעמיק את החרדה בה היה שרוי מאז פטירתה של רעייתו.

"זו אני מר כץ, ברכה מ- "זו העיר", אתה יכול לפתוח."

קולה הנעים הרגיעו מיד לחץ על המתג החשמלי שהציף את מבוא דירתו באור צהבהב ופתח את הדלת.

"ערב טוב." חייכה חושפת טורי שיניים צחורות. "קבענו להיום זוכר?" שאלה במין תוכחה חביבה שבדרך כלל מכוונת לילד שסרח, או לעובר בטל כמותו שזכרונו השתבש מכבר.

משפיל עיניו השיב: "בהחלט, אני זוכר, בבקשה היכנסי." כאשר חלפה על פניו סקר את פניה הצעירים במבט מהיר, אומד גילה, תוהה על קנקנה ככל שיוכל. נעור מקיפאונו סגר את הדלת ומיהר אחריה לכוונה לחדר האורחים.

בעבר נהג לטפוח על אחוריהן לגפפן בכל הזדמנות מעין זו, כדי להאדיר תדמיתו, לטפח את המיתוס. רומן אפלטוני בודד היה לו שהעלים בקנאות מאשתו המנוחה – אלא שאף רומן זה לא האריך חיים. מספר פעמים נשק לתלמידותיו בפומבי, לאחדות מהן, מעבר לזאת ידע רק רעייתו. היו לו אומנם שתי חברות לפני שנשא את רעייתו לאישה, אך בזאת הסתכמו פרשיותיו עם המין השני. עם זאת המיתוס היה קיים! גיחך לעצמו בהנאה ילדותית נע אחר גווה החטוב של הכתבתה הצעירה. הסיפורים שהפיצו עליו, הרכילות המרושעת שעסקה ברומנים השונים כביכול שלו... ייתכן שהמיתוס עד עצם היום הזה. ואם כך הם פני הדברים אולי יאלץ במהלך הערב לצעד פרובוקטיבי כלשהו, להזכיר לעולת ימים זו מה הוא מייצג.

בחדר המגורים הושיבה באחת הכורסאות וכאשר עמד לפנות למטבח להביא את הכיבוד נזכר לפתע בדבר מה.

"לא הבאת צלם?"

"צלם?" חזרה על שאלתו זוקפת גבותיה. "אה כן, הם שינו את דעתם במערכת. רצונם בתמונות ישנות מתקופת השגשוג הגדולה שלך. אתה הרי מכיר אותם, לא? את הצילומים. תשלילים יש להם די והותר, אינך צריך לדאוג." הוסיפה בחיוך מרגיע.

בפנים חפויות פנה כץ למטבח, נטל את המגש שהכין מבעוד מועד וחזר מניח אותו על השולחן לפניה.

"מה תשתי?" שאל מסמיך פניו לפניה בעודו שפוף. לפחות סבר יבלה בחברתה שעה ומחצה, ויהנה מזיו פניה.

"תודה, אולי מאוחר יותר", השיבה. "שב סבא, לא נעים לראות אותך מתרוצץ בגילך." ציינה וכל זאת במאור פנים, במין הפגנת עליונות שכזו, כמו הייתה אומרת: לא באתי אלא לנצלך, בהישגי עברך אני משתמשת לצרכיי.

אכן במורד ההר מצוי הוא ופניו לעמק והיא מטפסת במעלה המדרון. את זאת רוצה היא להדגיש אולי אף בלי שהייתה מודעת לכך. אך מי יתקע לה כף שתגיע להישגים כלשהם, שלא לדבר על הישגיו. הדור הצעיר הזה, איך הם ששים לבטל את זולתם!

כץ התיישב בעוד אשליותיו מתפוגגות אט, אט.

"טוב", פתחה זו נוטלת את הרסן. "לא נטרח בביוגרפיות וכדומה, הציבור מכיר היטב את עברך ומעשיך. ניסחתי מספר מצומצם של שאלות עליהן אתה מתבקש לענות בהרחבה; ואני סבורה שמוטב ונתמקד בהן בלבד. לא הייתי רוצה שתתרשם כי התעניינותי מוגבלת לזמן העכשווי. ליקטתי במערכת חומר משלים לשאלות אלו שלי, וכאשר אערוך את כל החומר פלוס הצילומים אני משוכנת שתרווה נחת." כאן ערכה הפוגה קצרה בדבריה, בוחנת את פניו בחיוך של טוב לב, מניחה לו לעכל את דבריה.

מתעלם מכוונותיה שהרי לא חסדים כגון אלה מבקש הוא, אך נמנע מתגובה השיב לה כץ בחיוך, מלטף את עורה הרענן בעיניו, מתרפק על נעוריה.

"בוא לא נאבד זמן." קטעה הכתבת הצעירה את האידיליה. "ראשית רציתי לדעת ובוודאי רבים בציבור מסוקרנים כמוני, האם אתה עדיין פעיל? ואם כן באילו תחומים?" כאשר היא אוחזת בבלוק הכתיבה ממנו קראה את שאלתה ובידה השניה העט, ייצבה עיניה מול פניו וציפתה לתשובתו.

"איזו שאלה בוודאי שפעיל אני עדיין, אפילו פעיל מאוד." ציין כץ במשובה. זוקף פלג גופו העליון ונעזר בידיו, החל להרצות בפניה את פרטי פעילותו.

"אני עוסק כעת בניסיונות בתחום מתקדם ביותר הייתי אומר, בנושא שייתן ביטוי לקדמה הטכנולוגית של תקופתנו. תחום שמתאים לתפיסה הייחודית שלי. מאחר והאפשרויות הן עצומות אני חייב לציין שאני נמצא רק בראשית הדרך. אך אני מאמין שאצליח לצאת בתערוכה בנושא ייחודי זה בעתיד הקרוב."

"כך?" אמרה בחיוך משתאה, "דרך אגב לא עדיף היה במקרה שנשב בסטודיו שלך""

"אוה, לא ולא", מיהר כץ לסרב. "עוד לא הגיע הזמן לחשוף את ניסיונותיי, גם לא לך עלמתי – ואף לא לקרובים ביותר אלי!"

"אני מבינה", אמרה משפילה עיניה לבלוק הכתיבה והחלה רושמת בחריצות.

"וכיצד היית מגדיר את התפיסה הייחודית הזו שלך, נאמר בהשוואה לזרמים קיימים באמנות, או בהשוואה לאמנים אחרים?"

"מעולם לא עסקתי בהשוואות", השיב כץ נחרצות, מלא בהכרת חשיבותו העצמית. "וכיצד מקטלגים אותי מבקרי האמנות תוכלי למצוא באלפי מאמרי הביקורת שנכתבו עלי."

"אני לא מקבלת את ההתחמקות הזו!" הגיבה מיד הכתבת נמרצות, נועצת בו עיניים מוכיחות, בעוד היא מדגישה כל מלה ומלה. "לבטח יש לך דעה מוגדרת על מעשיך בעבר ולבטח הושפעת בדרך כלשהי או התרשמת מאמנים שיצרו בעבר, זמן רב לפניך, או אף אלו שעדיין חיים בקרבנו. הרי אין כל בושה בכך?"

היא החליטה לנווט את הראיון הזה כרצונה ועד אשר לא אשביע את רצונה לא תניח לי. הגה כץ בעייפות. כאשר עמד להשיב לה זרקה לעומתו לפתע:

"מה דעתך על קנדינסקי למשל?"

"איזה קנדינסקי, מ-"אופקים חדשים"? מה לי ולהם?" הוסיף נזעם.

לשמע דבריו אלו פרצה הכתבת הצעירה בצחוק פעמוני נעים שעורר את התרגשותו של כץ עד כדי כך, שהתעלם לחלוטין העלבון הגלוי שבו. זו המשיכה לצחוק בקול הולך ורם שהפך לנאקות איטיות מלווה בהתנשפויות המאפיינות מאמצים להשתלטות עצמית. פניה האדימו ודמעות נקוו בזוויות עיניה. במאמץ רב קטעה את צחוקה וכשהיא מוחה את דמעותיה בממחטה ששלפה מתיקה, השתלטה על עצמה לבסוף.

"ווסילי קנדינסקי, אבי האבסטרקט!" ציינה והחלה שוב לצחוק חרישית מדי פעם. "האם באמת לא שמעת עליו מעודך, או האם "אופקים חדשים" הם הכיסוי שצריך לשכנע אותי באמינות הבורות המופגנת הזו?"

"יכול אני להעיד על עצמי שאין אני בקיא בתולדות האמנות", העיר כץ במבוכה רבה. "אך מה עניינו של קנדינסקי זה לכאן לא ברור לי, אין אני מבין את כוונתך." הוסיף מניף ידיו בהפגנת ייאושו.

"מיד יתברר לך! ובכן ווסילי קנדינסקי, צייר רוסי שעקר לברלין בראשית המאה, זנח את הציור המסורתי הרוסי – קרי: פיגורטיבי והחל לפתח תורה חדשה של קווים וכתמי צבע ואף כתב ספר בנושא ודאג לפרסמו. שם הספר הוא "קו-נקודה-קו", אולי היה נתון אותה שעה להשפעתו של מורס." העירה מצטחקת. "המעניין בתורה זו שלו שיש לה קווים זהים עם "התפיסה הייחודית שלך" אשר באה לעולם אם אינני טועה בשנות השישים. מאחר ואין כל ספק שהוא הקדים אותך, קשה יהיה לטעון שהושפע ממך, לא כן?"

נשתררה דממה מעיקה בעוד זו נועצת בו עיניים כעוף דורס הממתין למות טרפו הגוסס.

"אני מציע שנעשה הפוגה קלה, נשתה אולי כוס קפה ואודה לך מאוד באם תשקלי בכובד ראש באם יש בדעת לערוך ראיון קונסטרוקטיבי? או שמא מוטב שנפסיק בנקודה זו וניפרד ברוח טובה?" ניסה כץ להתאושש מסווה במאמצים רבים את תדהמתו.

"מר כץ היקר איני סבורה שיכול אתה להרשות לעצמך את הלוקסוס הזה! הממסד הנוכחי מחק אותך לחלוטין ואין עיתון בארץ הזו שיפרסם ראיון אתך או כתבה אודותיך במתכונת שהיית רגיל בה בעבר. הדרך היחידה שנותרה פתוחה עבורך היא לערוך זאת על דרך השלילה! כלומר הקמת מהומה קטנה, חשיפת פגמים כביכול שתעורר מחלוקות אשר תמקדנה עניין חוזר בך. איני סבורה שתינזק או תפגע. אני מעריכה שעורך עבה למדי ומלבד זאת זו הדרך היחידה כפי שכבר ציינתי שנותרה פתוחה עבורך. אחרי הכל כמה וכמה זרמים ותנועות באמנות המודרנית צצו בעקבות מהומות ושערוריות מעין אלו. אם איני טועה גם אתה עצמך ורבים מידידיך ניצלתם בעבר בהצלחה רבה את השיטות המגוונות הללו... ישנם סיכויים רבים שהראיון יעורר תהודה חיובית למרות הכל מבחינתך, כלומר למרות השלילה וייתכן שתשוב לתודעה הציבורית! אני בכל אופן מוכנה ללכת לקראתך ולכלול בראיון את הפרק שעוסק בניסיונותיך – ולצטט אותך מלה במלה בכל הקשור בעתידך. מה דעתך? הצעה סבירה או לא?" שאלה בציפייה.

"אוקי", השיב כץ בגמגום, בתנאי שעניין קנדינסקי הוא "אוף-רקורד"."