תחנת רכבת/ יאירה טל
נעמה צעדה במהירות, כמעט בריצה. נעליה משמיעות נקישות רמות על אבני רצפת תחנת הרכבת. פעמיים ביום היא עוברת כאן בדרכה אל משרד עורכי הדין, בו היא שותפה בכירה. תמיד היא צועדת בצעד יציב, אינה שמה לב לסביבתה. בשעת הנסיעה היא עובדת במרץ בעזרת המחשב הנייד. אישה מערבית, עסוקה, אנרגטית ובדרך כלל גם חייכנית. חיוך, שיכול להפוך להבעה קשה, בחקירות, ומול שולחן העדים. היום היציבות הפכה למהירות נואשת.
לפתע עברה להילוך איטי, כל המתח הגופני רפה. הרכבת כבר עברה. יש לה ארבעים דקות עד הרכבת הבאה. בלילה המרווחים בין הרכבות גדולים. היא נאנחה, נכנסה לרציף השומם מאדם, והתיישבה על אחד הספסלים. כועסת על עצמה, על שלא לקחה את המכונית. עמיחי בעלה יכעס. נעמה הבטיחה לו להגיע מוקדם מהרגיל, להשכיב את הילדים לישון, ולהיות איתו לאחר מכן. לרגע חשבה להתקשר אליו להודיע על האיחור, אבל ויתרה. היא רוצה להיות בבית כשהוא יפתח בנזיפות, בסחיטה רגשית.
הם הכירו, כאשר שניהם היו סטודנטים למשפטים. עמיחי יסודי, יציב, עקבי, אך לא מבריק. היא כמעט הפוך מזה. שונאת שגרה, אוהבת אתגרים. מנצחת בבית משפט, בזכות כשרון ומקוריות. היא הייתה זקוקה ליציבות שלו, הוא נפעם מההצלחה שלה. עם השנים הלך הפער בניהם וגדל. הוא עובד במשרה ציבורית-מונוטונית, בשעות עבודה קצרות. המשכורת בהתאם.
קר מאד הלילה. היא הצמידה את המעיל לגופה. מבטה שוטט על הפסים, על הספסלים, כשלפתע ראתה דמות יושבת במרחק לא רב ממנה. לרגע לא הייתה בטוחה אם זה גבר או אישה. דמות רזה. ממוצעת קומה. מכנסי ג'ינס, נעלי ספורט ומעיל דובון. הכובע על הראש. הדמות לא זזה. נעמה רכנה קדימה, וראתה את הזקן בן מספר שבועות, על הפנים. האיש לא הפנה את מבטו לעברה, ולא הזיז אף איבר. פסל ממש. מה קורה איתו? חשבה. בעל כורחה המשיכה להביט בו. רק אדי נשימתו בקור, העידו שהוא חי.
נעמה הסיטה את מבטה, והוציאה את הזר משדה הראייה שלה. אך לא הצליחה להוציא אותו ממוחה. אולי קרה לו משהו, והוא זקוק לעזרה? שוב חזרה להביט בו. בבת אחת סובב הזר את מבטו ונעץ בה מבט חודר. נעמה נרתעה מהכעס האלים שראתה במבטו. מי זה? חשבה. מה הוא רוצה?
בבת אחת, הרגישה את הבדידות ששניהם חולקים, וחיפשה במבטה מישהו נוסף בתחנה. לשווא. שוב הביטה לעבר הזר, הפעם מתוך דאגה לשלומה. המבט שלו היה מלגלג. הוא ידע שהיא חוששת ממנו, והדבר מצא חן בעיניו.
אולי רק נדמה לה, חשבה. אולי היא רואה בכל זר איום. יתכן שהוא "מאצו" ישראלי שמחדד עליה את הטכניקה שלו. אבל החשש לא עזב אותה. נעמה עבדה עם אנשים רבים בעלי גרסאות שונות לאותם אירועים עצמם, והאינסטינקטים שלה הנחו אותה תמיד במדויק, מי דובר אמת ומי משקר. משהו בזר הזה גרם לה לתחושה לא טובה. היא קמה, ופנתה לצאת מהתחנה. הרחק מהאיש וממבטיו המטרידים. אולי בית הקפה בשכונה מחוץ לתחנה עדיין פתוח.
"עורכת הדין הקשוחה פוחדת?" שאל בלעג.
נעמה פנתה אליו במהירות. "איך אתה יודע..." שאר שאלתה נשארה תלויה באוויר כאשר גם הוא קם. עכשיו החשש התחלף בפאניקה. נעמה ניסתה בכל כוחה להיזכר האם פגשה בו בעבר. האם הוא אחד מאנשי העולם התחתון. מי הוא?
הוא התקרב מעט, והיא החליטה לא לברוח. אין לה לאן. היא בנעלי עקב, הוא בנעלי ספורט, ובכל מקרה הוא ימצא אותה ביום אחר. מוטב להישאר רגועה ולבדוק בזהירות מה הוא רוצה.
"אנחנו מכירים?" גייסה את החיוך החביב שלה.
"חצי נכון. אני מכיר אותך!" הלעג לא עזב התנהלותו. אך נעמה הרגישה שהיא מתקדמת מעט. הוא לא מהעולם התחתון. אין לו את השפה וההיגוי שלהם. הם לא מדברים בתחנות רכבת בחסות החשכה. מצבים אלה שמורים לרצח בלבד. אז מי הוא?
"אתה עורך דין?" המשיכה
"תודה לאל, לא" השיב.
"למה תודה לאל?"
הוא חייך אליה. חיוך רחב, אבל הכעס נשאר בעיניו, כאשר אמר:
"פעם היה לאנשי הגיהינום צפוף מדי. הם גלגלו את הגדר וגזלו שטח גדול מאנשי גן העדן. אנשי גן העדן נעלבו מאד ותבעו את אנשי הגיהינום למשפט. אנשי גן העדן הפסידו במשפט. לא היה להם עורך דין אחד שייצג אותם".
"אוי... זה כאב!" חייכה אליו. הפחד התחלף בסקרנות אמיתית.
"למה אתה כועס כל כך על עורכי דין? נעמה הרגישה במגרש הביתי. חוקרת, בודקת, ובעיקר שולטת בעניינים.
"אשתי עורכת דין. שמה נורית גלבוע"
"נורית גלבוע בוודאי שאני מכירה." מעניין למה הוא כועס חשבה, והוסיפה:
"היא מאד כשרונית ומקורית. מנצחת בבית המשפט בתיקים אבודים"
" מלאת מרץ. עובדת שעות רבות. זונחת את הבית...כמוך" אמר
"לא יודעת. אני לא מכירה אותה אישית" ענתה.
הוא חלף על פניה לכיוון היציאה. צעדו יציב. משאיר את נעמה עוקבת אחריו במבטה, מבולבלת. מה היה כל זה? מה הוא רצה?
ממש לפני היציאה הוא הסתובב: "תשאלי את בעלך, הוא כן מכיר אותה אישית" אמר ויצא.
.©
