בפעם האחרונה....

ברגע שהיא הלכה משהו בי מת.

זוהי לא תחושה, גם לא הרגשה, אלא משהו שיקנן בי עד סוף ימיי.

איבר שנגדע.

עיניים שכבו.

מים שחונקים אותך.

דמעות שהתייבשו.

אני מתתי לנצח.

לפעמים מתחזקת בי התחושה שאני לעולם לא אחזור להיות אותה אישה שהייתי לפני.

ויש רגעים ספורים שאני שואלת את עצמי אם אני רוצה שהיא תחזור?

וכמה הגיגים שחוטפים את מחשבתי ושואלים- "את יודעת בכלל מי היא האישה שנעלמה?"

שנינו נעלמנו.

היינו יחד בעולם שלנו ונפרדנו לעולם נפרד.

שמים וארץ.

מציאות וחלום.

צל המוות והחיים עצמם.

הגיהינום וגן עדן.

התחושה הריקה הזו שעוטפת אותי כל יום מכלה אותי , חונקת כל אוויר שאני מנסה להכניס לריאותיי, קורעת אותי לגזרים , נותנת לי למות ולחיות מחדש.

הריק הגדול הזה שסוגר מעליי נותן לי להבין שהחיים הם רק פיסת נייר עלובה וחתומה ע"י אלוהים, מעין אישור כניסה עד פג התוקף.

יש רגעים שאני מרגישה שהיא מחייכת ולוטשת בי מביט מלמעלה.

מחייכת על הרגע שאני מבינה שאלו החיים , שאני עוברת מהמורות ושאולי אני אעבור את זה ואולי לא.

שאני לומדת איך הפנים של המוות נראים ,שהוא לא כזה גרוע כמו שכולם חושבים ויש אנשים שאינם בין החיים הטוענים שהוא "צניקן החיים".

אך כל מילה שאני כותבת נראית לי ריקה , כל דבר שאני חושבת נראה לי סתמי ואני רק רוצה לשקוע בעצב של עצמי כי מותר לי.

הסוד הזה שמקועקע על גופי משיל ממני פיסה אחר פיסה, החיסרון שלה בחיי הורג לי איבר אחר איבר ולפעמים יש לי הרגשה ילדותית ומטופשת שהעולם צריך להתקיים לנצח, שהחיים הם נצחיים, ומוות הוא רק לרשעים.

ולי יש רק רצון אחד.

והוא לגעת בה רק עוד פעם אחת.

לומר לה בפעם האחרונה שאני מצטערת.

לומר לה פעם נוספת שאני אוהבת אותה ….

להרגיש אותה מחבקת אותי ולנצור את הריח שלה יותר ממה שהוא עכשיו.

מגיח בתעלות אפי, וזורק אור בנשמתי.

מאיר את חיי לרגע קט ונדם.

ואז אני מוצאת את עצמי מחייכת ומגיעה לנקודה שקומץ של אנשים  מגיעים אליה.

לומר תמיד לאהובים שלך שאתה אוהב .

ואם טעינו אז לא להתבייש להתנצל.

לחבק ולהעריך תמיד כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי זה יהיה החיבוק האחרון שלך עם אותו אהוב.

אף פעם אתה לא תדע מתי זה יהיה החיבוק האחרון שלך בחייך או שלו לפני מותו .

אף פעם לא תדע מתי זה יהיה הרגע האחרון ואולי של שניכם שתאמרו

"אני אוהבת אותך".

ומה שאני רוצה זה לשלוח יד ולהאמין שאני יכולה להיכנס לממלכה הזו שנקראת גן עדן.

רוצה להיכנס לבועה הזו שאלוהים הפריד אותנו ממנה ולמה בעצם?

רק רוצה לחבק אותה שוב ואולי להישאר איתה שם לנצח.

כי כבר לא טוב לי.

לא טוב לי כאן בלעדיה , אין לי טעם לחיים או צבע לזרוק על  הדומם מסביב.

ראייתי מוגבלת כרגע לשחור לבן בלבד.

האור היחיד שיש בי זה הריח שלה, הזיכרון שיש לי ממנה שאני נאחזת בו כאילו הוא מוגבל לכמה שניות בלבד, לראות אותה שאני פוקחת את עיניי ולמות איתה שהם נסגרות מעצמם ושוקעות בתרדמה.

לזכר אימי- ז"ל עליה השלום.