המציאות טופחת על הדמיון

אני נתקף עיקצוצים מרוב התרגשות,

אוטוטו, אני כבר בשיא ההתפתחות.

...מים רוחצים את ראשי וסוחפים חששות.

אין ספקות בלבי. במיטבי, כולם נותרים מאחור.

נפשי שיכורה מכוח היצירה הגלום בי.

עד מתי?

עד מתי אהיה כבול במסגרת הברזל והעופרת?

נמאס לי כבר להתפשר -

האמת שלי נהירה וברורה מהשמש.

שנה. תקופת ההמתנה נידמת כמו נצח.

חובות! כה ארורות! מחיר כבד אתן גובות.

הגיון מצליף בי בקור רוח:

"שכחת את עצמך.

אתה יודע היטב שעוד אינך מוכן.

אמנם כבר רכשת כלים אינטלקטואלים בלתי מבוטלים,

אבל – למען השם – מה עם הכישורים הבין-אישיים?"

איני מסוגל עוד לחכות, אני חייב כבר לפרוח,

לעשות משהו בעל משמעות, משהו... "די!"

"נמאס לי לשמוע את פרץ האימפולסיביות הזה.

הפסק להתנהג כילד - למד להקשיב.

אינך מפסיק לברוח מהתמודדויות

בשם הצידוק 'עת לכל זמן וזמן לכל עת',

איך בכלל אתה משתכנע מהמילים הבלתי ענייניות?!

שכחת את עצמך.

הלא אתה הוא המטיף ליושר עצמי.

מהו מקור הבלבול? מהיכן המוסר הכפול?

חדל לעטוף עצמך בצמר גפן ובמילים מחמיאות,

שיוצאות מפי אנשים עם כישורים לא מחמיאים.

ממה אתה פוחד? מכישלונות?

הא! מה קרה שלפתע אתה מייחס לחששות כאלה משמעות?!

הרי יודע אתה מצוין שהדרך לפסגת הפוטנציאל רצופת כישלונות.

הן אתה מסוגו של בטהובן רדוף הייסורים,

ואינך מסוגו של מוצארט בעל ידי הזהב,

שמפיקות מנגינות מלאכים ללא מאמץ.

הנך חייב לטעות. ניסוי וטעייה (תהייה).

בשלב מסוים יאזלו המורים.

רק אתה תוכל ללמד את עצמך – לחקור. רק כך תגיע לגדולה".

הגיון. ירדת מהפסים. אתה כל כך מציאותי וצר אופקים.

לו ריחפת מעט, ייתכן והיית מבחין כי הכל מחזורי -

אין ביקום דברים חדשים, שניתן לגלות.

כל שניתן לעשות, זה לתת פרשנות רלוונטית לדור הנוכחי.

שליטה, גדולה, עוצמה – הן כולן אשליות ריקות מתוכן.

זאת עוד האפשרות הנעימה, לרוב הן פסיכוזות שמלוות בסבל רב.

"חדל להיות כה פסיבי! פעל למען האינטרסים שלך.

אילו יזמת יותר, כבר עכשיו, היית מגיע כל כך רחוק".

...איני מסוגל.

לילה טוב.