"קדיש"

ישבתי על אבי  שבעה.

בעוד מורידים אותו אל הבור ואחי קורא עליו את הקדיש.

 "יתגדל ויתקדש שמו הגדול ,בעולם שברא כרצונו

וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו

במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן.

יהיה שמו הגדול, מבורך לעולם ולעולמי עולמים

יתברך וישתבח ויתפאר".

הייתי צריכה למצוא את הזמן ולקרוא שנית  את ההספד שכתבתי ולבכות.

אני מקשיבה אחרי ה"קדיש" להספד שכתבתי ליום קבורתו. לא יכולתי לקוראו נוכח  הקבר הפעור  של אבי,  בגלל דמעותיי השוטפות את פני  ומונעות ממני את קריאת ההספד, אחי  נטל ואסף  מידי את הדף,  והציג בקולו הרועד את ההספד לראווה. אני שומעת רשרוש נשימתי המקוטעת, בכיסופים של נהיה והשתוקקות לאבי,לפני עם ועדה שהיו רכונים על קברו, כשאיש חברת קדישא, מטמין את אבי באדמה הלחה שכל כך אהב,  מדגישה בכתב ההספד על אבא, את הנקמה המתוקה, שהצליח לנקום בנאצים, וגֵאָה לפתע בשבט הגדול, שהגיח מחלצי, עומד על פי הבור, נפרד לשלום מסבם. יְלָדַי הכבידו עליו  שאלו והתעניינו, ולא קיבלו תשובה הולמת, רק באחרית ימיו הצליח, לדלות מזיכרונו, קטעים מילדותו, התייתמותו מהוריו, תלאותיו  שהונצחו בDVD משום השואה שהכבידה עליו, הוא חשש בחייו שלא נאמין לו, מההחרשה הזו אפשר היה לדלות ואף לגעת, בסוד הכמוס הזה, שכל כך ניסה להסתיר  במשך שישים שנה, הפצע הנורא הזה, שהכהתה בו המלחמה הארורה ההיא, הותירה בו כעס, ותחושות של אובדן, הרגשת כישלון והפסד.

ביום השני לשבעה, באים לנחם חברים שלי מהקיבוץ, חברים של אחותי,  חברים של אחי אשר שרתו איתו  בצבא הקבע. פותחים את האלבום המהודר שהפתענו את אבי ביום הולדתו השמונים, אוספת בעיני תמונות מילדותי עם אבי ואחותי  שותלים שתיל שנשתל  בט"ו בשבט, תמונות משנות החמישים בקיבוץ,נזכרת לפתע בשדות עמק יזרעאל. בהיותי בתחילת התבגרותי, אני יכולה להיזכר בחלקת הבוטנים שגידל אבא בשדות העמק, מהחלקה ההיא אפשר היה לצפות בפסלו של אלכסנדר זייד בשייך אבריק הצופה אל העמק.  כל ל"ג בעומר, היינו מעפילים בדרכי העפר המתאבך, מטפסים על חצובת מרכב הפסל, וצופים יחד על העמק המשתרע. ואחר כך נזכרת בנוף המשתנה לאיטו  של עמק יזרעאל  , עם חילופי העונות, משנה את צבעו מצהוב לחום קיצי, עד שלקראת אלול לבש גוון אפור מאובק ועייף. ואז, אחרי הגשמים הראשונים, היה הופך לירוק חורפי רענן מנוקד בוורוד לוהט של פריחת כליל החורש.

לא רק מאבא אני נפרדת, כשעזבתי את עמק יזרעאל, שנים רבות העמק הזה חפן את עצמו, כאילו היה תמונה בתוך לבי.