בס"ד תל"א
מושיק חפר בור בעומק קרוב למטר ועדיין לא נתקל בשום דבר מלבד חול וחול.
"בחייך דורית, תראי, כמעט מטר שלם ואין כלום, די, נגמר לי הכוח, אני חושב שמי ששלח אותך לכאן עבד עלייך טוב טוב",
"לא יכול להיות, אני לא מאמינה בזה בשום פנים ואופן, תמשיך עוד קצת, אם לא יילך לך אני אתחלף אתך, בסדר, אתה חייב לתת לזה עוד צ'אנס",
התבוננתי במושיק שהחל לפתע לזמזם בשפתיו צלילים מוכרים, הרים את הראש חייך והתחיל לשיר, "ימין ושמאל, רק חול וחול...",
"אויש, מושיק, תפסיק להציק, אתה מבזבז אנרגיה",
נראה שלשיר דווקא עשה לו טוב כי התנועות הכבדות שלו הפכו לקלילות, לפתע הוא חפר בקצב מהיר ונמרץ, התמונה הצחיקה אותי מרפה את שרירי.
"את צוחקת עלי? כי עכשיו אני מפסיק לחפור", איים מושיק,
"לא, לא עליך, נפלט לי צחוק עוד יותר גדול, אל תהיה נודניק", ביקשתי.
מגיל אפס כמעט מושיק ואני ביחד. אפס זה אומר מכיתה א' בבית ספר טשרניחובסקי, שם הכרנו בעצם. בשנים הראשונות לא שמתי לב לילד החלשלוש
ממושקף וחיוור, הוא היה חלק מתמונת הרקע של הכיתה, עוד 'ליימך' אחד שאף אחד כמעט לא התייחס אליו, מלבד המורה כמובן. בכיתה ד' התחילו החוליגנים של בית הספר להטפל אליו, ראיתי תמונות שקשה היה לי לסבול אותם. בהפסקות כל הילדים התפקעו מצחוק כ'ששמו לו רגל' והוא השתטח על המרצפות, "יה אבו-ארבע, ארבע עיניים יש לך ואתה לא רואה", צעק לו אחד, עמדתי בצד ושתקתי, כשהפכו לו את הילקוט והקלמר, כשלקחו לו את הסנדויצים שהביא מהבית, המשכתי לעמוד מהצד ולא לעשות שום דבר.
באותו יום בצהריים הייתי תורנית כיתה, הצטרכתי בעיקר להרים את כל הכסאות על השולחנות ואחרי זה הייתי משוחררת, סיימתי ויצאתי מהכיתה שמחה הלכתי לעבר שער בית הספר. יכולתי לראות אותם מבעד לסורגי השער, חגים סביב מושיק צוחקים בקולי קולות דוחפים אותו, הוא הטלטל מאחד לשני כמו צרור אנושי לא רצוי,
"תביא כמה ג'ובות יה אבו-ארבע", דחף אותו אחד,
"כן, תביא כמה ג'ובות יה משקפופר או שנקרע אותך" דחף השני את מושיק לעבר השלישי,
מושיק נראה כה כנוע, לא בכה לא התנגד לא נלחם, המשקפיים שמוטות עקומות בשפתיים מהודקות ושותקות נזרק מאחד לשני. הרגשתי פחד וכעס מתכדררים לי בבטן, זרקתי את הילקוט על הרצפה רצתי לשער פתחתי אותו בתנופה וזרקתי את עצמי ביניהם, "תפסיקו
נבלות שכמותכם, אתם גיבורים על חלשים, אה",
ההפתעה התפשטה על פניהם רגעית, צחוק פרץ, הכי 'אבדאי' שילב זרועות ופלט גיחוך בוז קולני, "כן? מה תעשי לנו אם לא?!",
"אני לא אעשה לכם כלום, אבל חכה חכה שאני אביא לכם את אח שלי הגדול, את כל העצמות הוא ישבור לכם אחת אחת", התרסתי והרגשתי את הדמעות בגרון.
מושיק אף פעם לא שכח לי את זה. הוא הזמין אותי לבית שלו והראה לי את אוסף מחזיקי המפתחות הענק שלו, תלויים על קיר שלם בחדר שהיה רק שלו. הראה לי את אלבומי הבולים היקרים שלו, מלמד אותי כל מה שידע על בולים, איך מזהים בול פגום, ואיך יודעים אם בול נדיר. היה לו בבית פטיפון עם המון תקליטים של מוסיקה פורטוגזית שלפני כן בחיים לא שמעתי, שעות היינו מקשיבים ביחד, אך גולת הכותרת היתה הפסנתר היפיפה שעמד בסלון, מושיק הושיב אותי לידו, ולימד אותי לנגן את "יונתן הקטן", הוא אפילו לא ידע שהגשים לי חלום. הפכתי לבת-בית אצלם, דמיינתי שהחדר שלו הוא החדר שלי שהפסנתר שלו הוא שלי, בבית שלי היו רק שני חדרים, הסלון שאמא ואבא ישנו בו, והחדר שלי ושל חמשת האחים שלי, על פסנתר יכולתי רק לחלום.
אי-אפשר להאמין שמושיק של היסודי הוא מושיק של היום.
ריח רקוב נישא באויר קוטע לי את הזכרונות, מושיק הפסיק לחפור והסתכל עלי,
"איזה סירחון, כמו גופה, את מריחה?",
"איכס, אי-אפשר לנשום, מאיפה זה בא פתאום?"
"לא יודע, אולי באמת יש פה גופה" אמר מושיק ועיוות את פניו ממהר לצאת מהבור.
שולמן הסתכל בעיני ואמר, "נו, מה את אומרת, אני יכול לספר לך על ההצעה שיש לי בשבילך?",
בעד ונגד התאדו אל תוך ענן הסקרנות שהתהווה בתוכי, "טוב אני מוכנה להקשיב, אבל עדיף לשבת בניחותא בגינה, אתה לא חושב?",
בגינה לא נותר זכר למטפלות ולילדים, בשביליו התהלכו גבר וכלב וזוג קשישים חבוקים, רוח קרירה טלטלה קמעה את השיחים.
"הנה פה, בואי שבי על ידי", אמר שולמן התיישב והסיר את המגבעת מראשו.
בעל הדירה דווקא היה מאד מרוצה בניגוד למה שחשבתי, "יופי, אמר לי, המחירים עלו ועכשיו אני אוכל לדרוש יותר, אמר לי, לאן את עוברת, חזרה להורים?",
"לא לא, חס וחלילה, התקשיתי לספר, לא להורים, לאיזה חבר, אז מבחינתך אני יכולה לעבור עד סוף השבוע?",
"כן כן, זה בסדר גמור, יחטפו את הדירה מיד, אין לי שום בעיה".
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
